גופו ונפשו של אבי מרוסקים כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים. הלום קרב עם גב קרוע הוא יצא חי מהפגז שנחת על האמבולנס הצבאי שהוא נהג. חי, אבל הרוס.
מאז שהשתחרר מבית החולים בשנת 74, נמנע אבי מכל קשר עם רשויות הצבא. רדוף פחדים וסיוטים חשש אפילו כשהתדרדר מצבו מאוד בשנים האחרונות, לפנות אל אגף השיקום ולבקש שיעלו את אחוזי הנכות שלו. הוא רק רצה שיתנו לו לחיות בשקט.
אתמול אבא שלי התקשר אליי, "ילדה שלי," הוא אמר, "אני צריך שתעזרי לי. כבר שלושה חודשים שלא נכנסת הקצבה שלי מהצבא ואני לא מבין מה קרה.".
מיד התקשרתי לאגף השיקום, שם הודיעה לי הטלפנית שאכן רשום שהסטטוס שלו בוטל.
רתחתי אבל הבטיחו לי שבהקדם תתקשר אליי עובדת רווחה ושאוכל לברר מולה את כל הפרטים.
עד לרגע זה איש לא התקשר אליי.
התקשרתי עכשיו שוב לאגף השיקום, כשהפעם אני פשוט מפוצצת מעצבים.
"תקשיבי לי," אמרתי לטלפנית "אני מחכה מאתמול להסבר איך משנים סטטוס של נכה צה"ל שלו 80 אחוזי נכות, מחליטים שהוא לא זכאי יותר לסיוע, ולא מודיעים לו על כך בכתב או בעל פה. עכשיו יש לכם זמן עד הערב," המשכתי, "הערב מתחיל יום הזכרון ואני מבטיחה לך שאם עד אז לא אקבל תשובות ברורות, מחר יופיע הסיפור על התעמרות המערכת בנכה צה"ל, בכל כלי התקשורת."
היא הבטיחה שיתקשרו אליי אבל אני רותחת.
אבא שלי סובל 24 שעות ביממה מכאבים בגב שבגללם הוא כבר נותח פעם נוספת. הוא מועמד לניתוח נוסף בימים אלה, שאחריו הוא עשוי להישאר משותק. הסיבוכים במצבו נובעים ישירות מהניתוחים שהוא עבר אז בגב. הוא נאלץ לחיות כבר ארבע שנים על אופיום ומורפיום רפואיים, כי אחרת הוא פשוט מתעלף מהכאבים. שלושים שנים אחרי המלחמה ההיא הוא עדיין פוחד, עדיין רדוף, ואז בא איזה בירוקרט, ובלחיצת כפתור פשוט משנה לו את הסטטוס, ואפילו לא מודיע לו על כך.
אור כתבה פעם שבכל יום זיכרון אנחנו עומדים לזכרו של האב שהיה לנו, לזכרו של האדם ששמחת החיים והבטחון שהוא הקרין לעולם לא ישובו. האבא ההוא כבר לא יחזור, אבל האבא שיש לנו, הוא אדם שאי אפשר שלא להערץ את נחישותו, את אומץ לבו ואת גדלותו של אותו הלב. שייזהרו ממני כשבאים לפגוע באבא שלי. על הרבה עוולות אני מוכנה לעבור בשתיקה, אבל עד לאבא שלי. בא לי להרוג מישהו מזעם.
לפני 18 שנים. 1 במאי 2006 בשעה 9:33
