But in the end I cry for more

מצבטי הפטמות מחוברים 

אחד מוצמד אלי, האחר אצלה.

ואת? מנצחת על המקהלה,

מכתיבה את הקצב בדממה, משיכה קלה בשרשרת כסופה -

גוררת אנחה.

אחת מייללת, השניה נובחת

נבוכה.

ניינור,

גורה טובה

שיבארי הוא אחד התחומים שיותר קוסמים לי בבדס"מ.

אחד הזכרונות הראשונים שלי עם שיבארי הוא מגיל 16. הופתעתי למצוא בספרייה של התיכון ספרון של אוסף צילומי עירום וארוטיקה גבריים.
באחד הצילומים ישב על על הברכיים עלם חמודות, מבטו כנוע, מאופר קלות ואי אפשר היה שלא לשים לב לחד גבה.
ידיו מאחורי הגב ולגופו רתמה אסתטית שבין השאר החזיקה בשק את איברו הזקור.
אני לא בטוחה באיזה אופן אבל כנראה זה ממש תפס אותי כי את התמונה שלחתי לחברה ולאחר מכן לחבר נוסף ואת האיבר צנזרתי עם לב שציירתי ידנית.
משעשע שכמעט שמונה שנים אחרי אני משתפת אותם בתמונות שלי בחבלים.

התאהבתי בשיבארי בגיל 21.
זו הייתה המסיבה הראשונה אליה יצאתי בסצנה והייתי מלאת חששות. לפני כן אי אפשר באמת לומר שיצאתי אפילו למסיבות רגילות.
אני זוכרת את עצמי נשענת על הבר, שותה משהו, מוזיקה חזקה ברקע, בן הזוג מדבר, בוחנת את הסביבה ונתפסת על המתרחש בכלוב סמוך.
הכלוב גדול ובתוכו ריגר ובאני בעולם משלהם. היא רגועה, עיניים עצומות, שקועה לה בספייס, והוא מרוכז, נהנה לשחק בה ובחבלים, שומר עליה בטוחה.
שילוב כזה של עדינות וחספוס עוד לא ראיתי. הבנתי כמה אני נמשכת ורוצה לחוות גם.

הניסיון הראשון שלי עם חבלים היה לא הרבה זמן אחרי סיום קשר זוגי שהחזיק שנה וחצי.
הכוונה המקורית הייתה בכלל להתנסות איתו בתור נקשרת אבל כשנפגשנו שלושתנו לראשונה על כוס קפה הבנו שיש רצון הדדי במשהו שונה.
ההכירות הזו הולידה את קשר השליטה הכי בריא שהיה לי עד היום. הוא החזיק כמה חודשים נפלאים.
אני מודה על איך שבסשן הראשון הם הקלו על תהליך ההכירות הפיזית שלי עם העולם הזה, כמו טבילה איטית במים קרירים.
זוכרת שישבנו על הספה, הוא מדריך לגבי א' ב' של בטיחות בסיסית בקשירות ואני מנסה להצניע את ההתלהבות ולהתרכז בהסבר.
בפעם השניה שנקשרתי איתם הם במקביל הרכיבו לי גאג וטפטפו עלי שעווה. להזכר בשילוב הזה היום נותן לי מיינדפאק רציני.

אתמול ישבתי מול הפסיכולוגיות וניסיתי להסביר לה מה תופס אותי כל כך בשיבארי.
דיברתי על תחושת הלחץ הפיזי, עקצוץ סיבי החבלים, המתיחה, איך שהעטיפה גורמת לי להרגיש בטוחה, שאני אוהבת להרגיש מטופלת.
סיפרתי גם על חוויית הקשירה האחרונה שלי - על החלק בו אני הייתי בת ים והוא דייג.
שוהה באותו מנח, לאט לאט המבט שלי הופך להיות מנוכח לעיניים עצומות לגלגול כלפי מעלה תוך כדי שהוא משחק לי בשיער, מושך בעוצמות שונות.
חוויתי ספייס, תחושת ריחוף, וזה היה נפלא. הרגשתי בטוחה בידיים שלו.

כשאני קשורה, גם אם הייתי רוצה לזוז התנועה מוגבלת, אני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלהיות מקובעת בתנוחה ולחוות תחושה.
הסרת האחריות הזו משחררת אותי, ובשקט הנפשי שאני מקבלת יש משהו מדיטטיבי.
אני אוהבת איך שהמשחק בחבלים מחייב הקפדה על תשומת לב הדדית ופותח ערוצי תקשורת נוספים.
עיניים מדברות, נשימות, תזוזות קטנות. בלי להתפעל ולהגיב אליהם מה כל זה שווה?

תודה על ההקשבה, סנובם גודם ושנה אזרחית טובה,

ניינור,

נישקתי אותה.

השדונית מבקשת, קולה רך, מתפנק, כמעט מתנצל, בעיניה מבט תחנונים

חלשה מול הפגיעוּת שלה, אני לא מחזיקה מעמד, ונענית

מתבוננת, מרותקת אל העונג שלה

אצבע אחר אצבע

נותנת לה הכל

והיא 

נמסה על היד שלי

ניינור,

היא גורמת לי לרצות לחיות

לא יודעת איך לעכל או איך לכתוב, בכל זאת אנסה.

מסתכלת על קשירות שקשרת אותי, חברות, אחרות, את עצמך. 
זה כל כך מוזר. היד הזו, שבקיץ שעבר הייתי מתבוננת בה, אוחזת בהגה, במשקה אנרגיה, בחבל, במספריים, בסנטר שלי, מנחמת אותי..
היד הזו איננה עוד. פיזית היא קיימת, קבורה באדמה. אבל זה כבר לא אתה.

הלכת, בחרת ללכת, יש משפחה ויש ילדים ויש אנשים קרובים.. אז למה?!
זו זעקת זעם, לא שאלה. אני לא זקוקה לתשובה.

עברתי על הארכיון שלך, היית כותב המון. קראתי כותרות שהענקת לפוסטים, אל חלקם נכנסתי.

יש לך פוסט עם הכותרת "הלכתי לתלות את עצמי.". גיחכתי במקום לדמוע. זה בדיוק ההומור שלך.

יש את הפוסט "כשרע לכם, דברו על זה.". הוא הרגיש כמו שיעור שלימדת את עצמך וניסית להעביר הלאה.
אני רוצה לסטור לך את הפוסט הזה בפרצוף ולרענן לך את החומר אבל אתה כבר לא כאן. ענני צמר הגפן המתוק היו סמיכים מדי.

הפוסט "מתחביבי: לקשור.". היית יוצק פסלונים וקושר, שיבארי מוקטן.
התלבטתי אם לקנות אחד מהם ביריד הדוכנים לפני כמה חודשים. זו גם הייתה הפעם האחרונה שהתראינו, לגמרי במקרה.

והאחרון שנכנסתי אליו "סינקופה ואזו-ואגאלית?". קריאה שהעלתה חיוך, זיכרון מהפעם הראשונה שלי איתך בסטודיו.
היית צריך לגזור את החבל.. הרגשתי כל כך הרבה אשמה ואתה הבהרת לי שהבטיחות הפיזית והנפשית שלי חשובה יותר ממנו.
עזרת לחוויה להתקבע בגוונים בהירים במקום להצבע שחור. בקיץ ההוא הגעתי איתך לסטודיו עוד מספר פעמים.

אין לי איך לסכם, לארוז יפה ולקשור בסרט. אני לא רוצה להפרד סופית.
אקח את הזמן, אקרא עוד, אמשיך לתת לעיניים לבחור כותרות.

תודה שקראתם, תקראו גם אצלו, אותו.

ניינור.

בדיוק דיברתי עלייך עם מישהו האמת, החלפנו סיפורי קרבות
סיפרתי לו על מישהי שהייתי איתה פעם, ושהצלפתי בה עם החגורה שלי עד שהיא דיממה וזה ממש הלחיץ אותי כי לא התכוונתי, וכשאמרתי לה היא לא נלחצה או משהו, היא פשוט התלהבה ממש והתחילה לחפש את הפצע ואמרה שמלא זמן היא חיכתה לזה וביקשה שאני אמשיך

הצלפת בי עם החגורה שלך??? מדהים מה הרגעים שכל אחד זוכר

מדהים שאת לא זוכרת
מה את כן זוכרת? בטח שאני שם גלידה במיקרו

אני זוכרת כמה היה קשה לי לקום אחרי שהייתי על הרצפה, נשענת על הקרסוליים
אני זוכרת רגע ספציפי שהסתכלתי במראה שהייתה דלת הארון שלך וראיתי אותך מעלי מזיין אותי ואני כולי מבולגנת והחזקת אותי שאסתכל
אני זוכרת שבחרת לי את הבגדים מתוך כמה אופציות
גם היו לך כל מיני מחוות ג'נטלמניות כאלו שהדליקו אותי
הצעת לי הרבה פעמים מים כשהייתי צריכה
עזרת לי לקום כשהתקשיתי 
הושבת אותי מול פרק של what we do in the shadows

אני זוכר ביום הראשון שנסענו אליי והחזקתי את השיער שלך כל הדרך שתסתכלי קדימה, והייתה מישהי ברכב לידינו שהסתכלה עלינו במבט מאשר
בהסתכלות אחורה הייתי עושה יותר 

מה למשל?

שולף את הציצים המדהימים שלך, משפשף את הדגדגן שלך בזמן שאתן יוצרות קשר עין

וואי אין מצב שהייתי זורמת אז

והיום?

יש טיפונת של סיכוי

אממ כשזה אני, את וטיפונת של סיכוי מרגיש לי שזה יקרה

---

ניינור..?

זכרונות נעימים.

עשיתי מין - סקס סתמי

אני זוכרת את עצמי חושבת תוך כדי

וואו, הוא לא בשבילי

בחור גבוה, יפה תואר

שיער מתולתל, ארוך משלי

אבל מעולם אחר

שיחה זורמת, צחוק מתגלגל

אבל בעצם הכל ידוע מראש

אני מקריאה מתוך תסריט

ובכל זאת

בעצמי יוזמת, מציעה לעלות

שם הוא מכבה את האורות

והכל ריקני

מרגיש מלאכותי

התשוקה חסרה 

שחקנית בהפקה גרועה

אחלה אימון

סיבולת לב ריאה

ניינור..?

כבר לא בטוחה

צועדת בבוץ מיץ הזבל, ללא הפרעה 
כשלפתע צליל, התראה
הפוגה, מרימה גבה
מה השתנה?
סתימה באף השתחררה

וואלה, לא ידעתי שהייתה 
חוסר הלימה
זורמת לתודעה
מציאות חדשנית ומריחה 
מי יודע מה ניתן למניעה

לא תודה 
פלא הבריאה
למה בכלל לגרור רגליים
מבחינתי להתפוצץ ברגע זה 
במקום מעידה, אצטרף לזרם - יקל את המסע

ניינור,
הכנתי מימ

אדם קרוב איחל לי למצוא א.נשים איתם אבנה אמון באופן עצמאי, לא כזה שביססתי דרך אחרים ש"ניסו", "אישרו" ועצם כך מאפשרים לי "חותמת כשרות".
אני מודה לה שהפנתה את תשומת ליבי.
האיחול נתן לי דיוק, כיוון חדש, רצון לקדם.
אחרי אתמול יכול להיות שאני אפילו בדרך ליישם.

איכשהו השבוע הכל מדבר אחד עם השני, הלוך-חזור.

בדרך אל המטפלת רשמתי לעצמי שלוש נקודות שהיה לי חשוב להעלות על מנת להדגיש את הדואליות של הזמן שעבר מאז המפגש האחרון.

מוזיקה
מרחק
הצלחה

לקחתי את הרגע להעריך את העובדה שזה רק המפגש השלישי וכבר יש דברים שאני מביאה מיוזמתי.

-
יש עוד עשר דקות כך שאני לא ממהרת.
מתהלכת בגינה הסמוכה, ממתינה במרחק סביר מהקליניקה לשעה שנקבעה, מתעדת פואטיקה על ספסל ואת אור היום דרך הפריחה הסגולה.
כזה גוון הייתי רוצה לקעקוע הבא.
-

העליתי את הנושאים ובהכוונתה דיברנו על תחושות קשות אשר חצי שנה לא היה לי מקום מקצועי להציף,
זמן שמומר לתקופה ארוכה בה אני מרגישה שפקעת הצמר שעמלתי קשה כל כך להתיר מאז השחרור - הסתבכה לכדי ראסטות עבות.
שיתפתי בהבדל בין המקום בו הייתי לקפיצת המדרגה של החודש האחרון, ובין סוף השבוע לדייט של אתמול, תנודות חדות אך מוכלות.
סיפרתי לה על היוצרת שפגשתי באירוע משפחתי שהזמינה אותי לשמוע אותה מדברת ושרה על החוויה שלה עם פגיעה מינית.
על הכורסא שלה קיבלתי החלטה שלא ללכת בהזדמנות הקרובה, בתקווה שאוכל בעתיד להגיע ולהביע תמיכה.

תמו 50 דק', נגמרה עוד פגישה.
מסיימת את כוס המים ונפרדת לשלום.
אני לא ממהרת ולכן מחליטה לשבת לשתות קפה ולאכול משהו, זאת מכיוון שבבוקר דווקא כן מיהרתי.

הבריסטה ואני מחליפות מבטים תמהים.
בית קפה קטן ושכונתי, מה הסיכויים?
שירתנו יחד באותו מוצב, היא כמה גיוסים מתחתי.

בוקר רגוע, המוזיקה עוד לא הופעלה.
מעולם לא חשבתי שנדבר ככה, בחורה שבזמנו הייתה עבורי תפאורה.
תמיד תהיתי אם הבנות בבסיס ידעו מה הסיבה, אם הייתה רכילות. מסתבר, לפחות עבורה, שהשחרור הפתאומי שלי היה תעלומה.
הלוך-חזור. רק בשבת האחרונה הצלתי מתוך הפתקים של הטלפון הקודם את מכתב הפרידה.

אז כן, בין שיחה מי עושה מה עכשיו זה עלה והחלטתי שעברתי מספיק דרך על מנת להיות מסוגלת לתת טעימה של קונטקסט לעזיבה.
עצם זה שסיפרתי, אפשר לי לגלות הערכה כלפי עצמי וסגר לי מעגל.
לפני שנתיים לא יכולתי להעלות בדעתי רעיון של הרשמה ללימודים גבוהים.
איך אפשר לתכנן להיות קיימת ארבע שנים כשרק לפני כמה חודשים ניסיתי לחדול?

בלתי נתפס איפה הייתי אז,
ואיזה מאבק ניהלתי, שממשיך עד היום,
על מנת שאהיה כאן עכשיו.
-

תודה על ההקשבה וסופש של למידה,
ניינור, גאה.

הצעת כותרת חלופית:

הארוטיקה שאני בת ה18 חוותה
אזרה תעוזה, כתבה
לאחר מכן הצידה דחקה.
-
כעת אני נזכרת
בחום שפלטה
כמה רכה הייתה
היא והפלומה
את ההפתעה שלי
כשבקלות היד
החליקה פנימה
את האופן בו אמרה
משפט שכה הולם את היותה
בעיניים עצומות
וגבות מכווצות
ותוך כדי תזוזה
ערפל נבנה בתודעה -
היא מאבדת אחיזה.
-
אני חושבת שבאותו רגע היא נבהלה.
תוהה אם משם נבע מה שהיה אז עבורי קשה להכלה.

תודה על ההקשבה וערב טוב,
ניינור
מזמזמת לעצמה

במקרה הזה - נעליים מעט גבוהות וגרביונים מנצנצים שעובדים בול מתחת לחצאית הקצרה.
על החצאית אני עונדת שרשרת, על האוזניים עגילי חישוק ועל הצוואר צ'וקר נמתח שאני כמעט בטוחה שברשותי עוד מגיל חטיבה.
את השיער אני אוספת גבוה בכוונה להדגיש את הצבע בקצוות ובצדדים אני מפזרת אבקת פיות.
הקוקו החזיק טוב לאורך הלילה בהתחשב בכך שהומר לנקודת אחיזה.

אני חסרת מיומנות איפור בסיסיות אז באופן קבוע פונה והיא עוזרת ומדגישה את העיניים שלי עם אייליינר ועיפרון, את הריסים עם מסקרה ואת הלחיים עם סומק.
בתמורה אני שוברת שיאים במינימום תזוזה.

-

הגעתי ללא ציפיות מיוחדות. היעדים היחידים שלי לאותו הערב היו בירה במחיר מוזל ולהנות מאיך שאני לבושה.
כל זה עם חברים עליהם אני סומכת, נהנית מנוכחותם ומרגישה בנוח לידם. 

לפני חודשיים שמתי את כל מה שקשור לאינטימיות ובדס"מ על Hold באופן מודע.
לא הייתי בטוחה כמה זה משפר את המצב באופן אקטיבי אבל התנחמתי בכך שלפחות אני מפחיתה את הפוטנציאל לערעור של הנפש.

אתמול במסיבה התבהר לי שלא הייתי סטטית. הסתבר שלזמן היה אפקט חיובי, שיפור שנותן תקווה.
אל מול נוכחות שעלולה הייתה לשבש ולנתק אותי עלו והסתדרו שורה של משתנים במינונים נכונים שהכינו את הקרקע כך שיחד איתו פשוט נסקתי למעלה.

הרגשתי שהוא מתכוון לדברים שהוא אומר, שחשוב לו להקשיב, שחשובה לו הבטיחות הנפשית שלי.
הרגשתי שהוא לוקח אחריות. הרגשתי הדדיות.
הרגשתי שהוא יודע שאני שווה (גם מושכת אבל הכוונה לשוויון), שהוא בתשומת לב אלי, שהוא מכבד אותי.

משהו היה מכווץ בי, כמו אגרוף קמוץ, כמו לסת תפוסה.
הרגשות שצפו ביססו בי אמון וסוף סוף יכולתי להרפות.
הצלחתי לשחרר את השליטה על עצמי ולהעניק אותה עם תחושת ביטחון מלאה.

-

התגעגעתי להיות למטה, לנשום את ההיררכיה באוויר, להרגיש שזה המקום שלי, להיות שלמה איתו, להודות עליו.
זו הייתה הקלה עצומה - כל כך היה לי חסר!

ועדיין, גם זה לא בא מיד בבום. זה לא ישר טוטאלי, זה מתכתב ונבנה.

אני משתמשת בילדיוּת והשטותיות שלי כמנגנון הגנה.
בפעם הראשונה שהושיט לי את גב כף היד עם הטבעת בלי לחשוב יותר מדי ליקקתי אותה, הסתכלתי וצחקקתי.
זה לא היה אקט שנועד לעורר פרובוקציה, זה לא היה אתגור מעמדות בראטי עם סוף ידוע.
המציאות היא שלא הייתי מסוגלת להתמסר וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המצב.

מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומדת על הברכיים, הישבן שלי חמים ופועם ואני מחבקת וקוברת בך את הפרצוף.
את הכרת התודה שהרגשתי לא ידעתי איך להעביר במילים אז הושטתי את כף היד בבקשה לקבל את שלך ונישקתי את הטבעת.
זה היה נכון, זה היה אמיתי.

נזכרתי כמה אני נהנית להתמסר, הבנתי כמה הכאב היה לי חסר.
כאב שמתפשט בגלים וסוחף אותי איתו לתחושה נעימה של ציפה.
ממלמלת תודה. תודה תודה תודה תודה.

החוויה איתו הייתה לי משמעותית ברמה של פריצת דרך ומסמלת עבורי גם אבן דרך בהחלמה.
וכמו שרשם בהתכתבות ביננו היום גם אני מחכה לראות אותי צומחת.

תודה על ההקשבה וקריסה למיטה,

ניינור.

חזרה לשגרה?