But in the end I cry for more

בשנה האחרונה ההתארגנות למסיבות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה. 
אני מגיעה עם כמה אופציות לאאוטפיט והיא עוזרת לי להסגר על אחת ולשדרג אותה.

במקרה הזה - נעליים מעט גבוהות וגרביונים מנצנצים שעובדים בול מתחת לחצאית הקצרה.
על החצאית אני עונדת שרשרת, על האוזניים עגילי חישוק ועל הצוואר צ'וקר נמתח שאני כמעט בטוחה שברשותי עוד מגיל חטיבה.
את השיער אני אוספת גבוה בכוונה להדגיש את הצבע בקצוות ובצדדים אני מפזרת אבקת פיות.
הקוקו החזיק טוב לאורך הלילה בהתחשב בכך שהומר לנקודת אחיזה.

אני חסרת מיומנות איפור בסיסיות אז באופן קבוע פונה והיא עוזרת ומדגישה את העיניים שלי עם אייליינר ועיפרון, את הריסים עם מסקרה ואת הלחיים עם סומק.
בתמורה אני שוברת שיאים במינימום תזוזה.

-

הגעתי ללא ציפיות מיוחדות. היעדים היחידים שלי לאותו הערב היו בירה במחיר מוזל ולהנות מאיך שאני לבושה.
כל זה עם חברים עליהם אני סומכת, נהנית מנוכחותם ומרגישה בנוח לידם. 

לפני חודשיים שמתי את כל מה שקשור לאינטימיות ובדס"מ על Hold באופן מודע.
לא הייתי בטוחה כמה זה משפר את המצב באופן אקטיבי אבל התנחמתי בכך שלפחות אני מפחיתה את הפוטנציאל לערעור של הנפש.

אתמול במסיבה התבהר לי שלא הייתי סטטית. הסתבר שלזמן היה אפקט חיובי, שיפור שנותן תקווה.
אל מול נוכחות שעלולה הייתה לשבש ולנתק אותי עלו והסתדרו שורה של משתנים במינונים נכונים שהכינו את הקרקע כך שיחד איתו פשוט נסקתי למעלה.

הרגשתי שהוא מתכוון לדברים שהוא אומר, שחשוב לו להקשיב, שחשובה לו הבטיחות הנפשית שלי.
הרגשתי שהוא לוקח אחריות. הרגשתי הדדיות.
הרגשתי שהוא יודע שאני שווה (גם מושכת אבל הכוונה לשוויון), שהוא בתשומת לב אלי, שהוא מכבד אותי.

משהו היה מכווץ בי, כמו אגרוף קמוץ, כמו לסת תפוסה.
הרגשות שצפו ביססו בי אמון וסוף סוף יכולתי להרפות.
הצלחתי לשחרר את השליטה על עצמי ולהעניק אותה עם תחושת ביטחון מלאה.

-

התגעגעתי להיות למטה, לנשום את ההיררכיה באוויר, להרגיש שזה המקום שלי, להיות שלמה איתו, להודות עליו.
זו הייתה הקלה עצומה - כל כך היה לי חסר!

ועדיין, גם זה לא בא מיד בבום. זה לא ישר טוטאלי, זה מתכתב ונבנה.

אני משתמשת בילדיוּת והשטותיות שלי כמנגנון הגנה.
בפעם הראשונה שהושיט לי את גב כף היד עם הטבעת בלי לחשוב יותר מדי ליקקתי אותה, הסתכלתי וצחקקתי.
זה לא היה אקט שנועד לעורר פרובוקציה, זה לא היה אתגור מעמדות בראטי עם סוף ידוע.
המציאות היא שלא הייתי מסוגלת להתמסר וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם המצב.

מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומדת על הברכיים, הישבן שלי חמים ופועם ואני מחבקת וקוברת בך את הפרצוף.
את הכרת התודה שהרגשתי לא ידעתי איך להעביר במילים אז הושטתי את כף היד בבקשה לקבל את שלך ונישקתי את הטבעת.
זה היה נכון, זה היה אמיתי.

נזכרתי כמה אני נהנית להתמסר, הבנתי כמה הכאב היה לי חסר.
כאב שמתפשט בגלים וסוחף אותי איתו לתחושה נעימה של ציפה.
ממלמלת תודה. תודה תודה תודה תודה.

החוויה איתו הייתה לי משמעותית ברמה של פריצת דרך ומסמלת עבורי גם אבן דרך בהחלמה.
וכמו שרשם בהתכתבות ביננו היום גם אני מחכה לראות אותי צומחת.

 

תודה על ההקשבה וקריסה למיטה,

ניינור.

חזרה לשגרה?

ניסיתי להתקדם הלאה, כל פעם ללא "הצלחה".
בכל פעם שלקחתי צעד קדימה בתחום הבדס"מי ו/או המיני חוויתי משהו שעשה לי יותר עגום מאשר תוצאה שהטיבה איתי.
יציאה למסיבות, התנסות בתור נקשרת, פגישה עם שולטת, פליי פארטי.

סין אתיקס. נכנסים לאזור זוגות, גופים עירומים וקולניים בכל מקום. בלי להגיד מילה לפרטנר דופקת שנה כיוון, משאירה אותו מאחור.
מאוחר יותר עם חברים באזור המינגלינג כשמכר מזמין אותי אליו. הוא ישוב, אני על הברכיים, עם היד הוא מנחה את ראשי אל אזור המפשעה שלו. קמה והולכת.
שיבארי. בסשן האחרון קורה אקט שלא מתאים. אני מעלה את הנושא לשיח בנסיעה חזרה ומתאמים ציפיות. לא עונה לו מאז.
עם השולטת. מתחילת הפגישה אני מתבקשת לבצע אקטים מסוימים. מסבירה לה שלא מתאים בפגישה ראשונה, יושבות על בירה ומשוחחות. לא עונה לה מאז.
פליי פארטי. אחרי שעתיים של התבוננות מהצד חומקת. מאז בקושי עונה למי שהזמין והסיע אותי.

כל פעם מחדש כולם סבבה ואני לא. משהו לא בסדר אצלי ומשהו לא מדויק.
המשכתי לנסות שוב ושוב, סירבתי להודות מול עצמי.

לפני כמה ימים חברה משותפת שלי ושל הקושר העירה לי.
הכתיבה העדינה שלה הנכיחה עבורי את המציאות ממנה התעלמתי והיא שאני לא רק פוגעת בי אלא גם באחרים.

בעצתה החלטתי באופן מודע - אני צריכה להאט.
חובבת בדס"מ אני כן, בסצנה החברתית אני כן, זה כבר עמוק מדי בחיי היום יום שלי.
מה שכן מבחינת אקטיביות בדס"מית ומינית נחוץ שאקח צעד אחורה. 

תודה על ההקשבה וערב טוב,
ניינור,
הפסקה יזומה.

 

בתולה תמימה, נכחתי בהקרנה של רוקי לראשונה.
איך כל השנים האלו התקיימתי לצד הפלא הזה מבלי להחשף אליו?
קינק וקוויריוּת בשפע סחפו אותי אל מחוזות אחרים, הותירו אותי המומה. ורעבה.
כל כך התרגשתי לקראת הסין - ללכת פעם ראשונה מזה זמן רב ללא סממני שייכות, לראות חברות וחברים.
לא באמת נהניתי באירוע. העומס הכבד יצר נתק וכשניסיתי להתגבר עליו נקלעתי לסיטואציה שלא התאימה ועוד יותר הרחיקה.
מודה על הנוכחות של אנשים איתם הגעתי בחיי. הם אלו שהמתיקו את אותו סופש והפכו אותו למחשמל.

אזרתי אומץ וספונטניות שעבורי לא הייתה מובנת מאליה והשתתפתי לראשונה בשיעור בסיסי של רתמה ללא ידיים.
חוויה לא פשוטה אך חיובית, זאת בזכות תחושת הבטיחות ולגיטימציה שקיבלתי מאלו שהיו סביבי.
שוב הגורם האנושי עשה את כל ההבדל. כי ככה זה.

לילה טוב,
ניינור,
משתדלת לא להגזים.

בערב ל"ג בעומר עברתי סשן שהייתה בו הרבה הגבלה פיזית, אתגר מנטלי והשפלה. סשן שהרגשתי פעם ראשונה שנוגע במקומות רגישים בנפש.

על הצוואר קולר צמוד, הידיים מחוברות מאחורי הגב וקשורות לקולר כך שלכל אורך הסשן ניצבת מולי הבחירה באחת משתי אפשרויות - האם אי הנעימוּת הפיזית תהיה מכיוון הקולר שחונק בעוד הידיים משוחררות או שעל מנת לנשום יותר משוחרר הידיים יהיו מורמות בתנוחה לא נוחה.
יחד עם גאג גומי שאפשר לנשום דרכו הייתי קשורה כך בערך שעה, טיפה יותר.
זה היה הסשן הרציני הראשון שלנו רק שנינו.
את הסוף סימנה ההבנה שיותר מדי זמן תעדפתי את הנוחות של הידיים שלי. התחלתי להסתחרר, להתנדנד ולדבר במלמולים מהמחסור בחמצן למוח.
החלטנו לעצור להיום. הוא שחרר אותי ולאט לאט הזזתי את הידיים, החזרתי אותן אל צידי הגוף שלי, הרגשתי את הנשימה שלי מתייצבת ואת הראש פחות כבד.

ואז היה אפטרקייר מערסל ומרגיע, מה שבדיוק השלים את החוויה והפך אותה לחיובית.
שכבתי עם ראש על הברכיים שלו, שיחזרנו יחד מה היה, מה גירה אותי, מה הקשה עלי, מה פחות אהבתי.
הוא אמר כמה הייתי מדהימה, איך ספגתי יפה וסיפר שחשב שנעצור בפעם ההיא כששאל אך למרבה ההפתעה הנהנתי לאות כך שאפשר להמשיך.
כשהוא השקה אותי מים והרגשתי קטנה ומטופלת.
הרגשתי פגיעה אבל בטוחה.

ישנונית, מנומנמת, מרוצה, מרגישה שהשלמתי את המסע.
זה היה סשן מדהים והרגשתי שלמה.
כבר הסתובבתי עם הפנים לקיר, מוכנה לשינה.
זה היה אמור להיות הסוף.
אבל אז היה עוד.

בוקר חמישי, התארגנתי לעבודה. מזמזמת מנגינות וטיפה תוהה, מסתכלת ורואה מונח בצד קונדום שמהווה לי חותמת, אישור למה שהיה.
הצהרתי בנונשלנט שאני חושבת שהאקט של אתמול בלילה לא היה נחוץ, שזו לא חוויה שאני שלמה איתה.
העברתי את יום העבודה עמוסה, הייתי קופצנית ופעילה מהרגיל. תהיתי על מה ולמה האנרגיות, הרגשתי שמשהו פה סוטה מהנורמה אבל לא הצלחתי להניח את האצבע על מה.
עכשיו מבחינתי זה רק אומר שיום העבודה שירת את מטרתו נאמנה. מיסוך והסחה.
בסביבות ארוחת הערב התחלתי להרגיש רע. משהו לא בסדר.
בשלב זה לא לקח הרבה זמן לחטט אחורה ולהבין שאחרי שהסתובבתי לצד השני הזיכרון מעורפל ומקוטע.
זה עומד על קצה הלשון, כמעט שם אבל לא מצליחה לגשת.
נלחצתי מעצם העובדה שאני לא זוכרת איך הסיטואציה ששוכבים התחילה אפילו.
פחדתי לעזוב תכתובות בטלפון כי לא רציתי להשאר עם המחשבות של עצמי, פחדתי ללכת לישון כי לא רציתי לעכל את החוויה דרך חלום.

מריצה את ליל רביעי בלופים.
במקור אחרי שהלכנו לישון הוא הציע סשן. סקרנית ומעוניינת מדדתי כמה אני עייפה והחלטתי ללכת על זה.
לאחר מכן - אפטרקייר בו הודגש איזו חוויה מותחת גבולות זו הייתה מבחינה מנטלית ומתישה מבחינה פיזית.
אוקי, אז זאת אומרת שאמור להיות ידוע ברמה מסוימת מה המצב הגופני והנפשי שלי.
פעם שניה הולכים לישון. מסתובבת עם הפנים אל הקיר. זקוקה למנוחה, אני בחלק הבטוח של גומיה מתוחה.
בשבילו זה עדיין לא נגמר. קיימנו יחסי מין.

מתחילה לפקפק בכושר השיפוט שלו.
משהו באמון נסדק.
ניצבת מולי סיטואציה בה הייתי מצפה שיניח לי לישון אחרי מסע משותף שעברנו.
לי ברור שזה כבר הרבה וזה אינטנסיבי מספיק. לי ברור שאמור להיות לו מושג על כך.
מתמלאת בבלבול, סימני שאלה, תסכול. 
אז מה עבר לו בראש? איך אפשר שלא לשים לב ברמה כלשהי? איך אפשר לקבל כזו החלטה?
למה למתוח עוד עד שנקרע? למה ליזום מגע עם מישהי שכבר הסתובבה עם הגב אליך והפנים לקיר?
היכן חוש המידה?
למה כשהייתי קשורה ועם גאג הוא דאג לשאול והיה בכזו תשומת לב ואחר כך כל המודעות הזו כאילו התנדפה?
באותו רגע הדיסוננס היה ברור כשמש, מאוחר יותר אני מקבלת מענה על השאלה האחרונה.
הגבולות והחוקים שכל כך ברורים בבדס"מ, זה בעל הסיכון הרב - מיטשטשים כאשר מדובר במין "נורמטיבי".
ובכל זאת, כשיש ספק אין ספק. זו מסקנתי הסופית.
אז למה רק לי זה ברור?

מתקלחת במים חמים, מאזינה למוזיקה, נותנת הזדמנות לשינה אך ללא הצלחה.
לפנות בוקר שישי.
אנחנו משוחחים טלפונית. בקושי מצליחה לדבר אבל מבהירה שהזיכרון מעורפל וזה מטריד.
אתה אומר שהגבתי. אתה אומר שביקשתי להשתמש בחומר סיכה. זה נשמע מוכר. אין לי איך להתווכח.
מצוקה. 

התחושה נוראית ואני לא מבינה. מה הולך כאן? איך החסרתי כזה פרט חשוב?
הצורך לביטוי פיזי של הכאב הנפשי עוצמתי ומאיים, זאת לאחר שמונה חודשים של מאבק.
הפעם הלופ מעט שונה.
אני רוצה להיות אדם שניתן לסמוך עליו, אני רוצה לסמוך על עצמי, כפפות משי והשגחה מנסיבות נזק עצמי? זה לא בשבילי.
אז למה אני כל כך רוצה להכנע?

חמש לפנות בוקר שישי. אני יורדת לפגוש חברה יקרה. בעזרתה רכבתי על הגל העיקש.
שיחה בגן שעשועים כשאנחנו יורדות על חבילת לואקר, העיניים נפוחות, הקול צרוד, התחת מגרד.
אני מצליחה להבין את ההבדל הדק -
בהתחלה החדירה הייתה ללא חומר סיכה, זאת לאחר שברוב אם לא בכל האינטראקציות המיניות שלנו הדגשתי את החשיבות שלו עבורי.
בעינייו השימוש בחומר לא מצא חן, הוא לא אהב את הריח שגם לטעמי היה מתוק מדי. אבל ברור לי שיכבד את בקשתי, היא הרי קשורה בגופי שלי.
ברור לי, אז למה נכנסת בלי.

הכאב הפתאומי של החדירה הוא רגע שאני בהחלט זוכרת. עיניים פעורות ונשימה חדה.
שאלתי אותה באופן נואש - אז למה? למה למה למעשה ביקשתי להשתמש בחומר סיכה?
ניסיתי לחזור לרגע הזה, אך ללא הצלחה, מעבר לכאב הפיזי השאר מטושטש.
מנסה לשים את עצמי שוב באותם רגעים. תחושת חלום, ערפול חושים - הייתי בכלל מסוגלת לקבל החלטה?
מתחילה להבין אך עדיין לא מוצאת מילים.
מנסה להסביר לה ותוהה אם זה הגיוני להגיד שהסיבה שביקשתי להשתמש הייתה כי זו הייתה האופציה היחידה.
עונה לעצמי - למה זו הייתה האופציה היחידה? אין בזה הגיון! יכולת פשוט לבקש כאן לחדול.
אבל לא, זה לא "פשוט" ולא, אין כאן הגיון ישר.
לא בהכרה מלאה, התחושה אינה מציאותית, ו"רוצה" או "לא רוצה" אלו לא מילים שבלקסיקון התודעה.
מה שכן? דבר אחד ברור. מה שזה לא יהיה שקורה עכשיו - זו עובדת המציאות.
ואם זה מה שקורה כרגע, אז לפחות שיהיה חומר סיכה. 

זה מה שהופך את הסיטואציה לכה אפורה.
הכוונה - בעיני.
יש הטוענים שהיא למעשה שחורה אך אין לדעת אם זה בגלל המטען הרגשי שלהם כלפי או כי זו האמת.
מהצד השני יש הטוען שהיא לבנה. משהו לתקשר ולגשר מעליו.
לא רציתי לשמוע אף אחד מהם. חיכיתי לשמוע איש מקצוע.
אבל לחלק הזה של הארוע כבר אין לי כוח להכנס.

הסיטואציה אפורה מכיוון שאני ביקשתי.
ומאיפה לו לדעת מדוע אני מבקשת?
האם אני יכולה לצפות שתהיה לו האינטליגנציה הרגשית להבין שזה הזמן לשכב לישון ולא "להשכיב"?
אז לא, הוא לא יכול לדעת מה הרקע לבקשה שלי אבל כן על סמך ההיכרות קיוויתי שאמור להיות לו מספיק אכפת על מנת מלכתחילה לזכור כמה חשוב עבורי השימוש בחומר סיכה ולכבד את זה.
אני דווקא כן ציפיתי שיהיה לו שמץ של מושג איזה סשן סוחט הוא העביר אותי ושעכשיו בסביבות שלוש לפנות בוקר הכי סביר פשוט להניח לי לישון.

ולסיכום?
לא הדובדבן שבקצפת אך בהחלט ראוי לציון.
ההבדל הדק #2 - סיום האקט.
הכאב הפיזי התעצם ואיתו חזרה אני.
ביקשתי לעצור.
הוא האט וענה בשאלה שנצרבה
"לעצור?"

שניה לשים בצד את כוונת המשורר, מה נעשה ברצון טוב, מה בזדון,
מה סתם ככה ללא מחשבה מראש.
ההרגשה הייתה שאני מקבלת הזדמנות להתחרט.
אני לא יודעת למה לא עניתי בשקט "עזוב, לא משנה.."
אני פשוט שמחה שלא.

משהו השתבש בדרך.
אני יודעת שהוא לא רצה, שהוא לא ניסה.
עם זאת אין לכך שום קשר לחוויה.

תודה לכל מי שקרא, וליל מנוחה,
ניינור.
זו המשמעות של פגיעה.
על זה אין הזדמנות שנייה.

כשאני מעושנת אני יותר נוחה לתמרון,

כשאני מעושנת יש איזה מתג שנלחץ בקלות יתרה ולפתע מתגלים צדדים חדשים של התמסרות,

צדדים שלא תיארתי שקיימים.

אני לא מבינה איך זה בדיוק קרה,

לא יודעת איך נעשיתי כזו צייתנית, כל כך תלויה במילה שלך.

רק דבר אחד ברור לי - 

בבקשה ממך, אני זקוקה לעוד.

תדבר מעלי, תגרום לי להרגיש קטנה, לא יכולה להסתדר לבדה.

תנחה אותי לפתוח את הפה לפי רצונך, להמתין בסבלנות לאישורך.

אתאמץ כמיטב יכולתי, ממש ממש אשתדל.

אשא בתוצאות חוסר האיפוק שלי אם אכשל.

וכשזה יקרה, כשלא אצליח לעמוד במשימה,

תסביר בטון משועשע ורגוע שמה לעשות, יש מחיר.

תנחית אותו עלי, בלי להסס תגרום לי לשלם.

תשאיר אותי המומה,

משתוקקת לעוד.

 

תודה על ההקשבה ושבת של מנוחה,

ניינור,

ממשיכה לגלות את עצמה.

 

תחושה מוכרת של מועקה בלב וגלגלי רכבת בראש ללא הפסקה. 

כל כך מוכרת, כל כך שנואה, מסיחה את הדעת, מנתקת, זורקת אותי אחורה לזמנים אחרים, גורמת לי לפקפק בתהליך שלי, אחרי שעברתי חתיכת תהליך.

שוב האבחנה "רגישות יתר" בולטת. ההגעה לעומס רגשי היא מהירה וקשה להרגע, לוקח זמן לרדת מתחת לסף.

איפה היציבות שסיגלתי לעצמי בחצי שנה האחרונה? רכבת הרים של חיוביות ושליליות, מתהפכות בשניות.

לא סומכת על כושר השיפוט שלי, לא מרגישה שמצליחה לקרוא סיטואציות.

מחפשת נואשות אישור של מי שלא נותן לי אותו.

בוהה ללא שליטה בריק במקום להיות נוכחת.

חולמת שוב על תקיפות מיניות.

בוכה במסיבת בדס"מ.

 

 

תודה על ההקשבה ולילה טוב,

ניינור, עלמת הדמעות.

 

 

קרו יותר מדי דברים לאחרונה, סיטואציות שלא חלמתי שאהיה נוכחת בהן, לטוב ולרע.

החלטתי להעניק לכם טעימה.

 

 

נחטפתי בסופש ליום של עבודה ופינוקים. יום שגרם לי להרגיש חלק.

באיזשהו שלב אנחנו לוקחים הפסקה ואני מקבלת הוראה להתפשט לגמרי וללכת להכין להם צ'אי.

נבוכה וחשופה אני חוזרת עם הכוסות הרותחות.

ברגע שנשכבתי עם הראש על הירך שלו הבנתי שמולי על השולחן מונח פריט חדש.

"את יודעת מה זה?" אתה שואל.

הוא צהוב, שמן ומוארך ואני עונה בביישנות שכן.

 

על הספה בסלון, עירומה, שוכבת על הגב, ראשי עדיין מונח על הירך של טלר וליד הרגליים הפתוחות שלי יושבת לי ומעבירה אותו על הבטן,

בלי למהר מתקרבת יותר ויותר לאיפה שאני רגישה.

מהרהרת שוב ברגעים בהם הייתי חתולה מפונקת,

חושבת על הרטט החזק ואיך שהויברטור החליק פנימה ולקח לי זמן להבין שזו אני שמתפעלת.

ואיך שלפתע לקחת פיקוד והכנסת אותו אלי חזק שוב ושוב וזה היה טוב וראו שנהנית מכל רגע.

 

 

יום האהבה מעולם לא קרץ לי, אך כשהיא הציעה שנלך למסיבה התלהבתי.

שמחתי להזדמנות נוספת לבלות איתה באווירה בדס"מית ומשוחררת.

אם יש משהו שהיה לי חסר זה קשרים חסרי אינטרסים מיניים עם עלמות בדס"מיות כמוני.

זה משהו שרציתי הרבה זמן ורק לאחרונה יצא לי ליצור עוד.

התארגנו, התייפיפנו, צילמנו תמונות.

אני לא מבינה כלום באיפור כך שכשהיא הכריזה שתאפר אותי הייתי אסירת תודה.

בלעדיהם לא הייתי מצליחה לצאת מאזור הנוחות שלי ולהנות.

 

בתחילת הערב היה לי קשה.

בן הזוג לאירוע היה מנותק ומכונס בתוך עצמו.

לא רציתי ללחוץ כך שבעיקר ישבתי לידו בשקט כשעישן ונתתי לו לחבק אותי ולהתרפק עלי.

זה בלבל אותי - רציתי לשדר מיניות קלילה ובמקום זה הייתי ניינור העוטפת והמנחמת.

כשנכנסנו לאזור רחבת הריקודים הוא חיבק, נישק ונשך אותי חזק.

הרגשתי כאילו זו יכולה להיות כל אחת ובמקרה הוא פורק עלי את העומס הרגשי שלו.

 

 

התחלתי לזהות אנשים שאני מכירה ולהכיר חדשים.

אחת מהן הייתה בחורה ששמתי עליה עין כבר כנכנסנו - צנומה, מקועקעת וראסטות שאי אפשר היה לפספס.

ניגשתי אליה והצגתי את עצמי, אמרתי לה כמה היופי וההוויה שלה תפסו אותי ושאלתי אם אוכל לנשק אותה.

היא החמיאה לי חזרה וענתה בחיוך שכן.

מודה שזה ריגש אותי. לא העליתי כל דעתי שאני ברמה שלה וכשהעזתי גיליתי אחרת.

 

הצטרפתי כשלקחו והשכיבו אותה על השולחן (כמובן בהסכמה).

ליטפתי את הראש שלה, נישקתי ואמרתי לה כמה היא טובה כששבחורה נוספת דחסה את התחתון לפיה וניגשה למלאכה בעוד הדייט שלי משאיר את הרגליים הרועדות שלה פתוחות.

הקולות, הרעידות, ההבעות והגמירות שלה העידו על איך שהיא נאבדה ברגע.

זה היה מראה כל כך יפה לחזות בו.

 

תודה על ההקשבה וסופש נעים,

ניינור.

נתראה במסיבה הבאה?

 

 

תכלס? אני לא בוחרת, הם מחליטים בשבילי

לילה טוב,

ניינור

תודה לך ג'ון

הפעם התחלנו אחרת, ללא טקס. מה כן היה? החלפת מבטים והנהון קל. הגיעה העת, זה הזמן.

ניגשת למחשב והפעלת את הפלייליסט, בכלל שכחתי שהייתה מוזיקה ברקע בפעם שעברה.

רק לפני כמה דקות סיכמנו שיחה ארוכה על ההגדרה שלנו, מה מתאים ומה פחות בתוכה.

מאוד ריגש אותי כשהוא אמר שבפנטזיות אני רק איתם והם מחליטים עם מי אני בתקשורת מינית ולאן אני יוצאת לבלות כשזה בדס"מי.

כיף לדעת מה הולך בראש אבל טוב להיות מחוברים למציאות ולמה שנכון לסוג הקשר.

 

אחרי הפגישה הקודמת שלנו, דאגתי ליידע אתכם כמה אני רוצה להרגיש את השפתיים שלכם על שלי, ליזום נשיקה, להיות עם חופשיות תזוזה ולנשק בצורה פעילה.

לא קיבלתי תשובה ברורה אם ביצוע של כזה אקט הוא לגיטימי, אז המתנתי בסבלנות ובינתיים הכנתי את עצמי נפשית לאופציה שפחות יתאים.

רק כשעמדתם מולי בתור טלר ולי הבנתי במה עולה לי הבעת רצון שכזה, שעל מנת לקבל את הנשיקות בהן אני כה חושקת אני צריכה לאבד את זה.

כשהפה שלי הוצמד לפטמה המושלמת שלה הקדשתי לה את אותה תשומת לב שייחלתי להעניק לשפתיים שלה.

נשיקות קטנות ועדינות, מתגברות, מתעצמות. הלשון מצטרפת ומפעילה לחץ, עוטפת.

-

 

יש שתי סיטואציות ספציפיות מראשון בערב שלא מפסיקות לרוץ לי במחשבות. עד שלא אעלה אותן על הכתב לא יושלם תהליך העיכול מולן.

בהן בחרתי להתמקד היום:

 

הכי קשה עבורי בסשן היה ההצלפות האכזריות שקיבלת ממנו תוך ההתרפקות עליה. 

זה היה דומה לרגע בהתחלה בו לחי אחת שלי נחה על כף היד הרכה שלה והשניה ספגה סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה.

יש משהו מערער בדיסוננס בין נחמה לכאב.

שכבתי על הבטן, הישבן מוגבה בעזרת כרית, פני קבורות בירך שלה והיא מלטפת, מספקת מקום בטוח.

קיבלתי הצלפות. עוד ועוד הצלפות. 

שוט רכיבה, פלוגר, ספנקר, זנב דרקון - כל אחד מאיים בצורה שונה. אחד ממוקד, האחר צורב, עוד אחד מתפזר שווה.

אמרתם שאני מתמודדת יפה אבל צריכה עוד ללמוד להתמקד, להכיל, לתת לכאב פרשנות חדשה.

הוריתם לי לנשום עמוק, להרגע, להתרכז בתחושה במקום מסוים, עודדתם אותי לא להגביל את התגובה.

מצאתי את עצמי מאותגרת בצורה חדשה, פחות זזה, יותר צועקת, מתייפחת בקולי קולות, כמעט בוכה. 

זה היה גם השלב בו ריחפתי הכי גבוה וחוויית את הספייס בעוצמה.

מאוחר יותר לי שיתפה שהרגישה שאני על הסף ובתגובה עטפה וליטפה אותי עוד יותר.

 

אחרי שלקחנו הפסקה קלה של חיבוק וכוס מים שהגשתם והוריתם שאשתה עברנו לשיבארי.

הפעם התמודדתי עם קשירה יותר קשוחה מההתנסות הקודמת. 

ישובה על המזרן, עם רגליים משולבות, סובבתי את הכתפיים אחורה וקירבתי את השכמות, כל יד מחזיקה מאחור במרפק הנגדי, הוא קיבע אותן בטי-קיי אותו הוא חיבר לרגליי ומשך קדימה, יוצר קשירת קרקע שמחייבת אותי להסתכל מטה.

כל אותה העת היא מתבוננת עלינו ומדי פעם המבטים מצטלבים ונשארים, בוחנים.

לי אוהבת להסתכל על טלר מתעסק במלאכת הקשירה.

אני עוד לא מבינה את משמעות ההגבלה בה אני נתונה, אבל אני לא דואגת, תוך דקות ספורות אדע.

 

אתם מציגים לי את הגאג, הוא שחור ורך, פחות מאיים ממה שדמיינתי, אבל בהחלט עושה את העבודה.

טלר מתרגל איתי איך מבקשים לעצור ואנחנו ממשיכים. 

הכל מאוד רגוע וההבדל היחיד הוא שכבר אין לי את היכולת לדבר, לקחתם ממני את האופציה.

עוד סוג של איבוד שליטה על עצמי הוא שקשה לבלוע את הרוק המצטבר והוא מאיים לנזול מפי.

הוא מתחיל לגעת לי באזור רגיש, מבהיר שאין לאן לברוח.

אני מתחילה לנשום קצר ומהר, להוציא קולות של תלונה תוך כדי שאתם מדברים ביניכם על לחנוך את מתנת האירוסין שקיבלתם ממני - נר למשחקי שעווה.

מצד אחד הרעיון מלחיץ אותי, מצד שני אני לא מתנגדת, מצד שלישי אין לי איך פאקינג לספר. אני מחוץ לדיון וזו חוויה חדשה. 

הגובה ממנו נוחתת הטיפה משפיע על עוצמת הכאב וההפתעה. כל אחת צורבת ומקפיצה, מה שמחדש את המודעות לנוכחות של החבל סביבי. 

רק כשהסירו אותו הבנתי איזה שחרור נפשי הקיום של הגאג עלי הביא. 

לפעמים כשאני נרגשת או נבוכה אני ממלאת את השקט ברצף בלתי נגמר של מילים שנובע מהמתח ותחושת אחריות על הסביבה שאני ממציאה ביני לבין עצמי.

כשהם לקחו ממני את יכולת הדיבור נוסף מימד של שלווה. לא הייתי טרודה ולא היה ממה לדאוג, כי כרגע מחליטים בשבילי. אני משוחררת, אין צורך במילים שלי.

 

אני רוצה להבהיר, ביום יום מאוד חשוב לי להיות מסוגלת לדבר, להחליט מה אני אומרת, כמה ולמה. אבל כאן זה היה שונה, הפוך, רגע כל כך חשוף בו אני נותנת את עצמי לכם.

זו הייתה חוויה תרפית עבורי.

 

תודה על ההקשבה וערב טוב,

ניינור

צמאה לעוד

שוכבת במיטה

מהרהרת בסשן שהיה

מיני יותר מהפעם הראשונה

משהו מזמזם למטה, לא נותן מנוחה

גוּרה מגוּרה עוצמת עיניים

שולחת ידיים

מפנקת את עצמה

 

לילה טוב, 

ניינור

עכשיו אפשר ללכת לישון

רגועה