הם אוהבים אותך כשרואים בך להט חיים, פתיחות ותשוקה מינית, מוצאים בך משהו מעצמם ומתחברים בפגמים אבל מתעייפים פתאום כשעוברות שנה-שנתיים ונודע כי זאת בכלל לא פתיחות אלא כאבי קיום אובססיביים למגע והלהט הוא לא יותר מרגע בודד בו בטעות הרשת לעצמך להרגיש טוב. יש לציין
בטעות.
מרגישה אפסית
כי חייבת להגיד, חייבת להגיד כי זה לא הוגן
ואני ילד קטן שבעשור השלישי לחיו לא למד כי החיים וואלה-
לא פאקינג הוגנים.
אתן מכירות את זה? כשאת ממשיכה לכתוב לו, וזה כבר חודשים רבים חסר פואנטה
והוא מזמן לא איתך, חמודה, שחררי, פעם ידעת
ואת חיה בהזיות משלך כי חשבת שסך הכל הגיוני, איפה שיש אהבה היא תתחבר למלנכוליה וכולנו נישאר בחיים בסוף, וביחד
אבל מרגישה אפסית,
כי חייבת להגיד, חייבת להגיד כמה אפסית מרגישה ובכלל שמרגישה ומרגישה
וזה לא בכוונה אני מפשלת, ולא בכוונה קטנה
ולא למדתי שהכל לא הוגן, ותמיד זה ישאר ריק החלל הזה
שאת נואשות מנסה להשלים באגדות.
