*אזהרת טריגר וסליחה, כי גם גועל נפש פתלוגי צריך לצאת איפשהו. תלוש מזיכרונותיי.
הראש נטה שמאלה. זה בטוח... לרוב זה הצד אליו מדברת בשיחות עם עצמי... ושם הם היו, יושבים על הספה מחכים לתורם.
תפסיקי להיות ככה, תפסיקי להיות ככה תפסיקי להיות ככה- מדבר בתוכי.
אחד היה עליי, רק הגעתי ועדין לא הזינו אותי באוכל כפי שהובטח. שם הם היו, יושבים על הספה וצוחקים- עוד כחמישה כאלו, גדולים ממני רק במספר שנים וגדולים מספיק להפוך את מצבי לברירת מחדל לה חייבת להיכנע. הרי הכל יגמר בבוקר ואת תזחלי עם השחר את האספלט, מחזיקה עקבים כי מפגרות כמוך מתלבשות חגיגי לכבוד אירועי אונס גנג בנג סטייל.
כל העולם ימות ואת תשארי לחפור על כמה מר גורלך, קומי כבר יאאאא, להקיא עליך- מדבר בתוכי.
אני הסתכלתי עליהם יושבים, חשבתי משום מה שהכל יהיה זריז הרבה יותר. אבל ההוא שירד מעורי הלך לרוקן את מימיו וחזר שוב מאושר ומוכן להמשיך. חושבת שזה בדיוק הזמן בו גיליתי את טעם הפיצה והיה ניתן לפתות אותי במשולש וסיגריה. ההוא שרכב עלי ותמיד עשה זאת במסיונרי מבחיל, שאל איזה תוספות אני רוצה. הסמקתי והתכווצתי בין רגליי, "טונה ותירס" עניתי. כולם צחקו שוב. הסתכלתי שמאלה, מחפשת גאולה בין היושבים, או אוכל, או לפחות עוד סיגריה. לא הבנתי כל כך; מקליטה צלילים וצורבת בטעות בתת מודע כך שלעולם ועד אמשיך לשמוע צחוק בראשי, מנסה להבדיל מתי צוחקים עלי ובעיקר למה.
כמה אפשר להתבכיין על עצמך? את עיוורת לגמרי, בהמה נקריסיסטית ששכחה מהכל, כפוית טובה אנוכית- מדבר בתוכי.
העיניים היו עצומות. זה בטוח...הרבה חודשים שהיה ככה.. שהייתי שפחה לעיר שלמה, כל פעם חמישה אחרים מחכים לתורים בסלון המקלט של _____ וראשי נוטה שמאלה להזיל ריר על חתיכת אוכל וקופסאת סיגריות. זה נמוך, כולם ידעו שנמוך, ממש כולם ידעו, החינמיות שבי תפסה את תשומת ליבם של עוד ועוד חסרי מנוח. זונת העיר, צעירה עוד, הלכתי עם ראש זקוף עוד אז ברחוב ולא ידעתי את המבטים ופירושם. לא הבנתי את כל אלו הניגשים אליי, לא את אלו המתקשרים ודורשים שאבוא לספק אותם. תמיד היו עוד על הספה, עד שהייתי מפסיקה לעקוב.
זה לא סקסי הסיפור הזה שלך, אז תהפכי אותו לאחד כזה. לא בא לך? ליידע שפעם הכוס שלך היתה בצבע בייבי-פינק נטול שפשופים ולא הפסקת לגעת בה שעות בלי הקשר לכל חבורת הבבונים שהיו כדרך קבע עוברים ושמים את עצמם בתוכך. היית ילדה מסוקרנת שלא יודעת הבדל בין עונג לכאב, בין מה נדרש לעשות כדי להרגיש נעים מסוג כלשהו, על מה ולמה מגיע בכלל להרגיש נעים מסוג כלשהו, הרי צריך לזכות לו. הרי רק אלו שהיו דופקים את גופי עד לאיבוד תפיסת מרחב וזמן בסוף היו מרשים לעצמם ללטף והייתי מרשה לעצמי לשחרר אליהם את השרירים, אל תוך הרוך המזוייף והמותנה.
ההוא שהיה רוכב עליי מסיונרי, היה איש קשר לכולם. בין היתר לאביו, שהיה גבר בגיל העמדה המתקדם שלא פיספס הזדמנות לבעול קטינה 'חרמנית' בגיל נעוריה המוקדמים. לכבוד המבוגר היחיד בחדר כל ממתיני הספה כמובן התאדו בנימוס, הולכים כל אחד לכיוונו ומשאירים את האיש איתי לבד. משום מה כשהייתי בחברתם נראה כאילו אף אחד לא יפגע בי בכוח ממשי או יכריח אותי לעשות משהו באלימות. אולי כי היה להם לא נעים אחד מהשני, אולי כי התחרו מי בניהם יפיח קול גניחה מקיומי האפתי- אלוהים יודע. אבל כולם עזבו כשהאיש הזה נכנס, ולרגע הלכתי מתקפלת אחורה במיטה, יודעת שאת זה...זה בטוח, בטוח לא רוצה. הצליל שלו נשמע רועם באוזניי, כמו צב מיוחם מערוץ דיסקברי כשהוא מחזיק את ראשי ומתנדנד בי הלוך ושוב, חלוד ואפור ומתפורר. מבזק זיכרון נוסף שזוכרת היטב משם זה את הרגע בו הוא חדל, וחשבתי שהינה הכל גומר ומסתיים אך ידידי הקשיש רצה לערוך בנינו היכרות עם תנוחת ה69, יותר נכון תנוחת ה9 בלבד בה הרקטום הזקן שלו נגלה אליי בין ישבניו המדולדלים; כל המחזה המחריד הזה ירד ישירות על פרצופי וכמו גליוטינה
משם הכל ניהיה שחור.
