* * *
"תרקדי," הם אמרו.
היינו באיזה מחסן, או מקלט או אלוהים יודע מה זה היה המקום זה. לא הכרתי את החלל שהיה גדול יותר מהמקלט הרגיל שהייתי הולכת אליו. היו שם בחורים, כמה שנים מעל גילי. אני לא זוכרת אם היו איתי עוד בנות, אולי אחת? אולי לא בכלל. לא חושבת. הם, היו הרבה בשבילי, לפחות איזה 9. אולי יותר?
זה קרה לאחר איזו שיחה שם, שבה תוך כדי דיבור לידיי מגיע משקה משכר וחזק. שאלו אותי מה אני עושה בזמני הפנוי, כשאיני איתם. לא אמרתי יותר מידי, בכלל לא אהבתי לדבר אלא מרגישה חובה אם נשאלות שאלות. הרי איך יהיה לי להתחבא מהעולם אם ידעו את מיקומי? "רוקדת" עניתי יבש. זה חלקית היה נכון לאותה התקופה, באמת רקדתי קצת לפניי ותמיד רקדתי עם עצמי בזמן שיכלתי.
כל האירוע הזה נראה כמו סוג של בילוי משותף של חבורת בנים כשאני 'אורחת כבוד'. בטוח התקשרו ולקחו אותי, בטוח לא ידעתי את מהכמות שלהם לפניי שהגעתי. תמיד הייתי באה כשהיו אומרים לי, כאילו מדליקים משהו שהופנט עמוק בתוך תודעתי בלחיצת כפתור. איכשהו פשוט נכחתי שם, סביב כתפיי כל הזמן היו ידיים כלשהם, עוטפים ומצמידים אליהם. קולות פונים אליי ואני עונה להם תשובות עם מבט תקוע בבלטות שמתחתיי.
"אז למה לא אומרת? וואיי וואי, בואי, תרקדי!" הוא אמר. הם החליפו בניהם מילים, ליחשושים. הם גיחכו.
אהבתי לרקוד. אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר, לעצום עיניים ולהתחפף מכאן לעולם בו הגוף משתחרר על הצליל ומתיש את עצמו אל תוך המנגינות וקשת הרגשות שבאה איתן. אז אהבתי לרקוד בכל מקום, לא ידעתי בושה, קהל לא הפחיד אותי כמו שכלל לא התקיים במישור הקיום שלי בעת שנעתי ושקעתי אל תוך הקצב שהרגיש לי מרפא.
איתם זה לא היה כך. שום דבר פה לא הזכיר רפואה.
במקום הזה שהייתי הולכת אליו, כל דבר מואר נעלם אל תוך האפלה. זה לא היה קהל צופה, הם היו קהל טורף ובהמתי, שרק מחכה לכניעתי החופשית. מישהו לחש לי דברים באוזן כל הזמן, חושבת שלא רציתי בהתחלה והיה צריך לחץ חברתי אשר דחס אותי נפשית לפינה סגורה וכואבת. הרי זה לא שאתנגד מידי. זה שקרא לי ידע כי ידעתי את המקום שלי היטב. הייתה לו רצועה בלתי נראית אשר נמתחת אחריי לכל מקום בלי להתחשב במרחק. הייתי על תקן כלבתו; נובחת כשאומרים, מתגלגלת כשאומרים, נענית למי ששם חטיף בפי.
איני זוכרת הרבה מהיום ההוא, הכל רסיסי זכרונות וכולם היום מעורבלים לתחושת צלקת שמגרדת נורא. זוכרת רק את הקטעים האלו, בהם כפות ידיי מניחות את המשקה. זוכרת שעל הצוואר מונחת יד ארוכה ומושכת אל גוף כלשהו והגוף דוחף לאמצע, כאילו הכינו לי במה בניהם. הם מורים לי על דברים שמסכימה להם בשתיקתי. נבחר לי שיר שהיה להיט בזמנו, או אולי בכלל בחרתי לעצמי? אלוהים, מקווה שלא. אולי בחרו לי מהנגן? אהבתי את הקצב בלי להתייחס למילים או לשמוע אותם בכלל. משעשע כמה שזה עצוב, כל ההתרחשויות והפרטים הקטנים.
"תרקדי, תראי מה את יודעת," וזה היה פקודה, נדרשתי להופיע ואין לאן לברוח עוד. "תעשי את זה יפה ככה, תורידי איזה חולצה או משהו, מאמי"
אז הורדתי.
היו מחיאות כפיים, היו שריקות, הערות וקריאה לעוד.
הרגשתי כמו קוף. קוף של קרקס, אשר זחל לבד לשבי בשביל בננה מתרקבת ועלובה. עבדו עליי בטריק פשוט.
"תרקדי! כן!" הם עודדו להמשיך כשהייתי מהססת ומתחילה לרעוד. רקדתי עם כל איזור גוף, מתפשטת, עיניים עצומות חזק בלי תחושת מרחב או מציאות. רקדתי עם כיסא, בלי כיסא ועל הרצפה. הם עודדו אותי להתמסר, קראו לי בשמות, מטפחים ומכינים אותי לעצמם כמו ארוחה זולה.
בידרתי את שהותם סביבי בעינטוזים, פלרטוט גופני חסר ברירה והסבר. מבויישת ניסיתי להישאר כמה שניתן עם עיניים סגורות. הלחיים בערו. הגוף נמתח כך וכך, מתענה ורוקד לא מבין את גורל עתידו. אולי המנגינה נגמרה? אולי כמה מנגינות נגמרו, נצח מאד קשה לכמת. הייתי על הברכיים בשלב זה, חשופה בחלקי העליון. שמעתי התבדחויות והעברות מילים. לא, זה לא הרגיש טוב, ללא שום קשר לביצוע ולהתמסרות, הכל סגר ואיים עליי. כמה שלא עצמתי עיניים והפלגתי לבמה דימיונית או לחדרי הבודד, שנאתי את עצמי על שרוקדת להם, מקדישה להם תנועות גוף בהתמסרות מופלאה. ההשפלה הייתה משתקת וממיתה. כוחותיי הלכו וכאילו נחתתי חסרת אונים והם עורבים ליד פגר, מתהלכים סביבי בחישובים איך לחלוק אותי נכון. ידיים חזרו לגעת ומשם להוביל לאיזה חדר או שירותים או חלל סגור כלשהו. הובלתי לאירועים שמוחי הרחום מונע ממני לזכור.
איך יצאתי משם, מתי ולאן אנני יודעת. יודעת שריקוד לא המשיך להיות חלק מחיי. רקדתי בראש כמו ששרתי בראש וכמו שציירתי בראש.
עוד יודעת שתמיד רציתי להיות חשפנית, לגעת בעמוד דומם, רחוק מידיים, שהפיות סביבי יפתחו ויסתמו. עיניהם יכושפו ואהיה רק פיתוי מרוחק, תפוח בלתי נגוס
שאף אחד
לא יכול לגעת בו.
