לי מוזר שנדרש השם לפני התוכן

 הוא הלך לפני 12 שעות שלמות, אז נגעתי בעצמי. בפעם הרביעית שעמדתי לגמור והדמיון רטט והגוף רעד פשוט שמעתי את הקול שלו.
"תגמרי", אז גמרתי. 
מדהים איך שזה עובד.

תודה על קבלת הפנים הנשכנית במיוחד, ככה יותר קל להבין לאן הגעתי.  בשלוש שעות האחרונות הרגשתי הכי חשופה ומותקפת מאז שהורידו לי את החצאית בגן ומשכו בצמות, שזה חלק מהסיבה שאני פה.  
בכל מקרה, רגש זה רגש ואני שמחה שלתוך החלל שלי נכנס רגש חדש.
אז אני אלמד מהחברות הוותיקות פה, שעד עכשיו לא הבנתי במיוחד את הקשיחות שלהן, ואגדל זין גדול במיוחד לטפוח בו על האף של החצופים פה.

בלי עויינות כמובן, פשוט את התסכול שלי אני אוהבת בערום מלא. אבל כרגע עדיין בפיג'מת הכאילו ילדה טובה שלי.
לכל המתלוננים על היעדר תמונות,  הייתי שמחה לחלוק איתכם את העיצוב הפרחוני, אבל זו כבר החלטה שלכם. 

אולי זה עוד לקח, מהסוג שמבינים אותו באופן בסיסי רוב הזמן אבל לפעמים ההבנה מפציעה מבפנים, כמו פציעה, כמו קרע, ואז מבינים באמת. 

אחרי שסיימתי לסדר את העולם (תפאורה) הזה בדיוק מושלם אני רוצה לבלגן הכל. לבלגן ולא להרוס, זה כל האני שיש. אפשר להרוס, אפשר לנסות להרוס, אבל אי אפשר להרוס עד כדי חוסר קיום כל עוד קיימים.

זה הלקח- אני נרגעת כששונה, כשלא מוכר, כשחמור וקיצוני ומפחיד לדעת השאר. אני נרגעת להיות מחוץ לשגרה, מחוץ לי, אני נרגעת כשלא יציב. 
והלקח הגדול- אני לא יכולה להוציא את עצמי משליטה כל הזמן, אני צריכה מישהו שירחיק אותי מעצמי, מהיומיום, מהחיים. אז אני נותת הכל, או כל מה שנשאר.
מישהו יודע? איך אפשר ככה? איך אפשר שמושא האהבה יהיה מושא ההרס העצמי? ועם ההרס העצמי, מה נשאר לך לתת? 

נשאר אולי הרצון לתת, הרצון שילקח
אבל אולי אני בכלל לא מדברת על אהבה 

 זה היה כלכך טבעי, הרוק שלו על הפנים שלי, התודה האמיתית שלי, הרוק שלו בפה שלי שאומר שמותר לגמור ואסור לבלוע, הקול שלו שאומר לי לא להשמיע צליל.

הייתי רוצה להרגיש רע שהוא כבר לא אבל הסימנים עודם, אבל יש בזה נחמה ויש בזה היגיון.
הגוף מחלים לאט ביחס לאקראיות שבעולם
האדם מחלים לאט ביחס לאקראיות
האדם אקראי ומחלים, 

אני רוצה להיות מתחת לידיים שלו פחות משאני רוצה להיות תחת המבט.

המבט הקשה הזה, המבט שהוא יותר חודר, יותר דורש, יותר פולשני מכל מה שאפשר פיזית לעשות, 
צליל קולו אומר לי " אני אזיין אותך ככה שלא תוכלי, לפחות בשבוע הקרוב, להיות עם מישהו אחר".
לא ידעתי אם אני אצליח להתמסר, עם כל הכעס והכאב ועוד מילים שבקושי אומרות כלום, לא ידעתי 
ומיד הייתי שם, במקום הטבעי שלי, אני צריכה עוד מזה