Open book

אני צריך להיות הבוגר. 

כן כן, זה מה שאומרים.

 מלכתחילה אמרתי לך שאין לי בעיה להפריד בין סקס לרגש, זה לא יגרום לי לאהוב אותך- הרגש אצלי כרוך בדברים נוספים. 

את מציעה לי שנשכב, סתם ככה, בלי מחויבות ואני צריך להבין שזה עלול לפגוע בך ולהגיד לך לא. כי אחרת?

אחרת אני סתם מניאק שמנצל אותך. אני צריך להבין שיש לך רגשות כלפיי אחד בפה ואחד בלב. 

זה לא משנה שאני גם מרגיש בודד לפעמים, שאני גם עושה טעויות, שאני חרמן ואת זמינה, שלא באמת אכפת לי מאיך תרגישי עם עצמך אח"כ. 

בסוף אני אומר לך לא, מכל הסיבות הלא נכונות- אין לי כח לכאב ראש שיווצר מזה אחר-כך. 

זה לא משנה שאני כנה, שאני אומר מה כוונתי, שאני לא מוליך שולל, אני צריך גם להיות מודע לתהליכים הפנימיים שלך ולהיות רגיש אליהם. 

אז אני רגיש אליהם, ואני אומר לך לא. אני יודע שזה מעצבן אותך אפילו יותר, מכיוון שיש בך איזו תקוות שווא מוזרה שתכבשי אותי בעזרת סקס.

מה איתי אה? חוץ מלתמוך בך ולהתחשב בך, לא מגיע גם לי לקבל משהו? 

 איך את מצפה שאני ארצה את זה כקשר אמיתי, מאסתי כבר להיות הסלע של אנשים אחרים.

יש בי עצב חולף, כמו משב של רוח קרה או מבטים שמצטלבים לרגע. 

אני נזכר בכל הפעמים שהבטת בי עם כל העצב העצור שלי.  מבט כל כך מלא ברגש שלא הצלחתי לפגוש אותו מרוב שפחדתי שהוא יעורר משהו גם אצלי. הדהדת את הרגשות שהייתי אמור להביע.

היה בך איזה רצון בלתי נשלט, לראות אותי בלי מגננות, ערום, עצוב, חסר אונים. לא הבאתי לך את זה וכעסת עליי והערכת אותי על כך בו-זמנית.

"אני אראה אותך בוכה" אמרת לי פעם. איזו מטרה מוזרה, חשבתי לעצמי. 

אני יודע שרק רצית לראות שאני יכול להיות פגיע ושביר בדיוק כמוך לפעמים.

 הלוואי שיכולתי לתת לך את זה, אבל העצב שלי, הוא שלי. כל מה שאני יכול לתת לך הוא עצב חולף. 

נפגשתי איתה לפני הסוף. הייתי עצוב. סך הכל, היא בחורה טובה, חכמה והסקס מדהים. אבל לא הצלחתי להכניס אותה לעולם שלי ורציתי לסיים את זה לפני שיווצר ריחוק שרק יפגע בה.  

היא שאלה אם זה היה סתם, אם שיקרתי, אם שיחקתי בכאילו, אם הוניתי אותה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל עניתי לה שברור שלא, פשוט הבנתי שחסר לנו משהו ואני לא מצליח באמת להכניס אותה פנימה- היא בכתה

ואני? אני יצאתי דוש

*קשר אחר*

 יצאנו שבוע. בהתחלה, היו לי הרבה מחשבות לגבי האם כדאי לי לצאת עם מישהי שעובדת איתי. היא התעקשה, אני מעריך את זה בבחורה ובסוף החלטתי שאנסה. לקראת סוף השבוע, כשכבר ידענו שאנחנו עומדים לשכב במפגש הבא, הבנתי שאני רוצה לסיים את זה. אז נפגשתי איתה לפני, אמרתי לה שאני רוצה לסיים את זה ושאני עושה את זה עכשיו בכוונה לפני ושאני מאוד מעריך אותה. משם זה התגלגל ל5 שיחות טלפון עד 2 בלילה בניסיון לשכנע אותי להמשיך, האשמות והתנהגות ידידותית בפנים ושונאת מאחורי הגב. 

היא אף פעם לא קיבלה לא. אז היה קשה לה לקבל אותו, לא משנה באיזה צורה הוא הוצג. 

ואני? אני יצאתי דוש. 

לפעמים, אני שונא לכתוב. זה מעניק למילים שלי צורה שאני לא יכול לשנות. מקבע אותם במקום להשאיר אותם בצורה האמורפית הראויה. מעניק להם, פה, עיניים ולשון. לא משנה כמה אשתדל, הם יצאו מעוותות, מפלצתיות וחסרות פרופורציה. להסתכל עליהן אחר-כך  מעורר בי חלחלה, זה מה שחשבתי? ככה אני כותב? כמעט כמו שאמרת שאת מרגישה כשאת מסתכלת במראה. 

לפעמים, אני מסתכל על מילים מפעם. לפעמים, אני מסתכל במראה. זה די פשוט להתבלבל. 

עלה צהוב נופל מעץ. אנשים מדברים סביבי, אני שומע בחצי אוזן שמישהו אומר את שמי בעודי מסתכל על העלה ודרכו מטה. העלה אינו צונח, הוא יורד מטה בסיבובים קטנים, נישא עם הרוח. כמעט כאילו היא מחבקת אותו בדרכו הבלתי נמנעת לתחתית. 

"אתה אף פעם לא מקשיב לי" אמרת, מנפחת את לחייך. "תסתכלי החוצה" אמרתי, מצביע על הרחוב מבעד לזכוכית המוכתמת של בית הקפה. זה היה בוקר סתוי, הקור שיווה לרחוב מראה פסטורלי, מלא בעלים צהובים, אדומים וחומים. "זאת הקשת של החורף" אמרתי, מחייך לעברך חיוך עצוב. ידעתי שאלו הרגעים האחרונים שלנו יחד. באיזשהו מקום, אני מניח שגם את ידעת. לכן, אני שמח שהחוויה האחרונה שלנו יחד הייתה מלאה ביופי פשוט. לא נוף של הר או נהר. אלא זכוכית מלוכלכת של בית קפה ורחוב ריק מאנשים. 

היום אני תוהה, מי מאיתנו היה העלה ומי הרוח המחבקת. האם פגעתי בך, האם כבר פגשת את התחתית באופן בלתי נמנע, בדיוק כמו העלה? אני מקווה שלא. מצטער שלא יכולתי להיות שם עוד, החיבוק שלי, לא היה מספיק בשביל להצילך מהתחתית. אני מקווה שגם את מבינה זאת. 

נשיקה. אני מרגיש שאת רוצה עוד ואני מתרחק קצת. אני חש בתאווה שלך, בגופך המתפתל. אני רואה את הרצון שלך למגע, את הרצון שלך אליי. אני יודע שאת מנסה לסתום את הבור הזה דרכי. נשיקה לא תספיק, סקס לא יספיק, קשירה, חדירה, השפלה. את תרצי עוד בכדי לא להרגיש או אולי בכדי להרגיש רע מספיק. אבל אין אצלך מספיק, את תעשי הכל כדי לסתום את הבור הזה. לפעמים, אני שונא בעצמי שאני משתף פעולה, אבל גם לי יש בור ואני סותם אותו דרכך. לכן, על אף רצונך העז, אני משאיר אותך ככה, במרחק נגיעה. קרובה, אבל לא קרובה מספיק. קשורה, אך עם יכולת קטנה לנוע. צופה בך מתפתלת, עד שהבור שלי ישבע. 

לשלוט- מונח קצת אבסטרקטי וחסר משמעות לרשום ליד השם שלך. אני מניח שאני שולט לרוב. אבל זה לא קורה בגלל שאני רושם את זה ליד השם שלי בכלוב. בכלל, רוב יחסי השליטה שלי התפתחו מקשרים שנוצרו מחוץ לעולם הוירטואלי.  אני לא שולט בגלל המראה שלי, כי אני חזק או חכם. בדרך כללי שלטתי כי זה לאן שהאופי שלי ושלך הוביל. אחרי עשרות משברים, שריטות וחתכים התעצבנו כך. זה שמה שעושה לי את זה במיטה זה לשלוט,  לא אומר שאני חייב תמיד לשלוט וזה בטח לא אומר שאקח כל נשלטת. אני מסתדר מספיק טוב גם בלי הכלוב בכדי לסנן. אני ארצה קודם להכיר ולראות שזה באמת מתאים, כמו שקרה כשהכרתי אותך.

כשהכרתי אותך לראשונה, אהבתי את מה שהכרתי. וכשנשכבת ערומה על המיטה עם בטנך כלפי מטה ואמרת לי "תעשה בי מה שאתה רוצה"- אהבתי אותך אפילו יותר.

שוב ושוב, אני קושר ומתיר, קושר ומתיר. את שואלת למה? והמבט שלך גורם לי להרגיש רע אף יותר. על אף שאני נראה אדיש, אינני מתכוון לפגוע. ניסיתי ועכשיו בא לי לחזור לבדידותי ולהתבוסס בה עד שתכסה אותי שוב. אני לא צריך את החיבוק, את גופך או מילה טובה. אני צריך רק את עצמי. 

אני רוצה לרצות, יותר משאני באמת רוצה. אני כועס על עצמי שאני מוותר, אבל אינני יכול שלא. אני בור שחור ללא תחתית ואינני רוצה שתתבונני באפלה. 

יש תמונה שלי פה. תשפטו אותה בבקשה, מבלי להחליף איתי ולו מילה. כי הרי חוויתן מספיק בכדי להבין, שכל מי שמעלה תמונת גוף הוא טיפש או מציק, חרמן ללא מעצורים, אדם המעריך רק שטחיות גלויה לעין. זה לא משנה שאני לא שולח הודעות או פונה. האם זה משנה שאני קורא, עובד, לומד, מתכנן, חולם?

אני רק תמונה הרי ובכלל אני גבר. לגברים כידוע, אין רגשות. אנחנו לא נפגעים או כואבים. לפחות לא גברים כמוני, כאלו שכבר עברו דבר או שניים. האמת היא: שאני באמת לא נפגע, הפסקתי להיפגע כבר ממזמן. אבל יש תמונה שלי פה, ואין באמת סיבה שנדבר. 

"תכתוב לי" אמרת, כאילו זה משהו שאני עושה לפי בקשה.  עינייך הירוקות מפצירות בי טיפה. כמו ציפית שבזה הרגע אוציא עט ואתיישב לכתוב. אני מניח שעם שיערך הבלונדיני ועינייך הירוקות לא נתקלת בסירוב פעמים רבות בעבר. כשלא עניתי התקרבת אליי טיפה. החזה שלך נוגע בכתפי, ידייך משתלבות בידיי.  לא תכננת לסגת ממטרתך. "לא" אמרתי בעודי מרים את ראשי ופוגש את עינייך. עינייך הירוקות נפערו בהפתעה. "למה" שאלת בעודי קם לצאת. "יופי לא מעניין אותי ואין בך תוכן ובלי תוכן את סתם מילים יפות על דף נייר, מילים שאף אחד לא רוצה לקרוא".