זכרונות

מצאתי קבור בתוכי זכרון ישן וטוב, של עינבר אחרת
של חוויות טובות, עוצמתיות משנות 2002-3 שנשכחו
מן הפעם הראשונה שכתבתי בשם עינבר, בעולם אחר

אין לי מושג מה גרם לי לשכוח, אבל טוב להיזכר :-)

יש ימים שאני מרגישה את כל עוצמתה של היציבת הנפשית שלי ואני יודעת שהעבר מאחוריי.
אני כמעט ולא זוכרת כי בתקופה מסויימת מישהו הצליח לערער את הבריאות הנפשית שלי.
הרי היום אני יכולה לבכות, לטעות, להיפגע, להיחלם ולאהוב בכל נשמתי.
אני מסוגלת להכיל את רגשותיי וברגעים היותר קשים, יש על מי להישען.
ביום יום שלי, ככל שהזמן עובר. התקופה ההיא הופכת לזיכרון עמום

ואז מגיע יום אחד, שבע שנים אחריי ומזכיר לי יום אחר, שבו נשברתי , רגע לפני הסוף.
ואני מפחדת , כל כך מפחדת שזה יקרה שוב ואני במערבולת של ייאוש ואמונה וצלקת שלא עברה.
וכשהיום הזה עובר והחוויות מתקנות ואני מצליחה במקומות שפעם נכשלתי - אני שוב חזקה.

עד הפאם הבאה...
כי מישהו סיפר לי שקרא מאמר שגם שהמוח שוכח, השירים זוכרים טראומות
אבל בנתיים יעברו להם כמה חודשים ואולי אפילו שנים:-)

יש משהו מאוד נעים בימים האלו בעבודה שלי וזה נחמד.
מצד אחד, אין לחץ, פחות שעות, למרות שיש הרבה מה לעשות ומצד שני, עדיין יש רסיסים של התרגשות טובה.

עכשיו אני בבית ועוד מעט אני יוצאת להתנדב קצת ואתמול אפילו היינו בסרט - הצגה יומית וארוחת ערב.
קצת משעמים החיים השפויים האלה.

אבל אני לא מודאגת, אני בטוחה שבימים הקרובים ימצא הטירוף את דרכו בחזרה לחיים שלי.

ע.

כתבתי אותה כדמות קצת אחרת, בהתחלה. זוהרת כזאת. פלרטטנית, בטוחה בעצמה.
עינבר היא לא הצד הסאבמיסיב שלי. הדעתנות שלה בולטת, העוצמה שלה אגרסיבית.
היא הייתה בדיוק הדמות שהייתי צריכה, להתחזק. לכן בחרתי את הניק והפרופיל הזה.

אבל עינבר לא מבטלת את הצד הסאבמיסיב שלי. להיפך, היא מבינה אותה ואוהבת את
הסאבית שבי, שיכולה להנות מהחיים, בצורה הכי טוטאלית וקסומה עלי אדמות
יפה, סקסית, מתוקה, מסורה וטובת לב. אינטליגנטית, עוצמתית ובעלת כבוד עצמי!

אני אוהבת BDSM, זאת אהבה ותשוקה שלא תאמן. אני נהנית מהחוויות, מחדש.
אבל הייתי צריכה ללמוד מחדש כל מיני דברים, כדי שאוכל לחזור ולחוות את זה.
לחדד מושגים כמו גבולות, תוקפנות. לחדד את המודעות למי אני ומה אני אוהבת.
למדתדי לתת לעצמי מקום, למי שאני, לכל הצדדים שלי, לכל הרגשות שלי.
זה עדיין מפחיד, להכיר, לחזור ולהתנסות ביחסי שליטה, אבל זה פשוט מדהים.
גם העבר עדיין קצת מציף, אבל ההתמודדות איתו היא תמצית החיים עצמם.

הרגשתי פחד חזק כל הזמן והייתה אצלי גם תופעה של השלכה של הפחד.
לא יכולתי לראות אלימות בסרטים. בסןף השבוע הראשון שלי כשיפחה,
הלכתי עם חברים לסרט "הלבוי" ופחדתי נורא. היום זה נראה לי מגוחך.

היה לי גם קשה להבין אם טוב לי או רע לי ולדעת מה אני רוצה באמת.
לא יכולתי לשים גבולות, להשפיע על הקשר, התקשתי להשתמש במילת בטחון.
במצבים אלה, הייתה לי נטיה להשען יותר על השולט, אבל הוא היה הרסני.
לעתים הוא היה חסר אונים, שלא מודע למעשיו והגביר את תחושת הבלבול שלי.
ולעתים הוא גם פעל כמתעלל "קלאסי" וניצל את הבלבול שלי כדי לגלות לי
מה אני רוצה באמת - הסתבר ש 24/7, זה מה שמתאים לי, כי אני שפחה טוטאלית.

בהתחלה נפגע התפקוד היומיומי שלי, חזרתי הבייתה או לעבודה בבקרים נסערת ומוצפת.

היה לי קשה לזהות את הערעור בבטחון העצמי והשחיקה של תחושת הערך העצמי שלי.
התהליך הארוך התחיל בהלעאת סימני שאלה לגבי דברים שהייתי בטוחה אליהם,
לגבי תפיסות העולם שלי, לגבי התחביבים שלי ולגבי האם אני אדם טוב.
וזה הסתיים באמונה שאני לא נראית טוב, רק כי הוא אמר את זה הרבה.
סך הכל היה מדובר בתהליך של מעיכה ותוקפנות, שהתערבב עם ההשפלות בסשנים.

החלק העצוב הוא שדווקא בגלל היותי יצירתית ואינטליגנטית,
הייתה לי יכולת למצוא הסברים (המכונים תירוצים) הגיוניים (כביכול) לרגשותיי.
בעיני, באותם הימים, ההתרגשות והבילבול היו טבעיים בשל המשבר שלי,
בזהות המינית, שגיליתי שאני סאבית בגיל 30.
הפחד וערעור הבטחון עצמי היו נחוצים לי מכיוון שהייתי יותר מדיי יהירה,
חסרת פחד ובעל הערכה עצמית גבוהה (חסרת ענווה בפני הקיום - הוא אמר לי).

כל מה שנותר לי לכתוב ששום קשר ובטח לא יחסי שליטה, לא אמור להרגיש ככה.

שהוא עזב התחילה תסמונת האישה מוכה. בלעדיו, אימצתי את דרך המחשבה שלו.
שוב ושוב היו חולפות במוחי מחשבות אובדניות, מנטרות שלו כגון החיים חסרי טעם.
המשבר הנפשי היה קשה ולא מצאתי שום יכולת להתחבר לכוחות שהיו לי בעבר.
הרגשתי כמו מישהי שטובעת במערבולת ולא יודעת לשחות. לבסוף ויתרתי על החיים.
מהמקום הזה התחלתי תהליך חדש של התאוששות. היום הוא התהליך חיים עצמם.
שאני רואה את הפער בין מי שהפכתי להיות למי שאני מתעצבת להיות. אני נפעמת.

08:57 16/12/05, -> איך זה התחיל
"הסשן" הראשון, אחרי ארוחת עם מכר ותיק, התגלגלנו לדינמיקה שבה הוא שולט בי.
הוא זרק לי מילה על סאדו, הכאיב לי, והייתי מבוהלת לגלות שזה מושך אותי מאוד
התנהג בשתלטנות והתלהבתי שקלטתי שיש לי את הזכות והכח לתת לו שליטה על גופי
הוא ניסה להשפיל אותי והתנגדתי, אז הוא נתן לי מילת בטחון בידיעה שזה יפחיד אותי

ברחתי, לפני שנסגר הסשן, בלי שדיברנו, למחרת הייתי בהלם מחולט ורעדתי כל היום
הוא התקשר ולא שאל מה שלומי, מה עבר עליי, לא הסביר לי כלום, לא הפנה אותי לקרוא
הוא הציע לי להיות השפחה שלו בהתלהבות והוא התאכזב כמו ילד שלא הסכמתי, כאן ועכשיו
כשהסכמתי, 4 ימים אחרי, מהסקרנות להתנסות, הוא עדיין לא שאל לשלומי ולא הסביר דבר.

לאט לאט הפנמתי שאין טעם לדבר איתו, כל פעם שניסיתי, הוא לא היה אמפטי את רגשותיי
והוא התחיל להשתעמם ומתסוכל, אך המשיך בשליטה, מעולם לא פתח ודיבר על רגשותיו
ואני למדתי להרגיע את עצמי לבד אחרי סשן, לעלות לעצמי את הביטחון וככה, לחזור אליו.

יום אחד, כמה שבועות אחרי שהתחלנו, כבר לא היה שום דבר טוב בנינו, הידידות התמוגגה
ונותר רק כאב רע. נפגשנו והוא ביקש ממני להחליט איך נתנהג בבית חבריו, לא ידעתי.
שם, הוא סימן לי לרדת על הרצפה, החבר הכי טוב שלו התנהג אלי בגסות וזלזול
הייתי משותקת, תגובות חריפות ושנונות עברו במוחי, אבל לשוני לא יכלה לבטא אותן.
בהמשך אותו היום בזמן שירדתי לו, הוא פתאום השתין לי בפה, לא ידעתי מה קורה ואם בכלל,
במשך כמה ימים שכנעתי את עצמי שזה לא באמת קרה. לא תפסתי את זה כאפשרות.
באותו לילה, הוא הורה לי לישון על הרצפה, הייתי ערומה מול המזגן וקפאתי, לא ישנתי,
ניסיתי להתמודד עם הקור בעצמי, אבל לא ידעתי איך, מלמלתי, אבל הוא ישן בשקט.
פתאום יצאה צרחה בלתי נשלטת מגרוני "אדוני" ואז הוא הותיר לי לעלות על המיטה.
בבוקר הוא העניש אותי , טען שהעונש על שהפרעתי לו לישון בגלל צרכיי הקטנוניים,
העונש היה לא ללכת יותר על 2, בשום תנאי. להסתובב בבית על 4 ולהשתין במקלחת.
בחוויה שלי איבדתי באותו הרגע צלם אנוש. נדמה לי שגם הוא כבר לא ראה בי אדם.

כתבתי לו פתק: "אני צריכה לדבר על הסשן האחרון.
שאני זקוקה לחבר ומורה ולא רק לאדון מזדמן" אבל לא שמעתי ממנו שום תגובה.
חודשים אחרי הוא הסביר שהדחיק, שכבר לא האמין שאני רוצה לדבר איתו או ללמוד ממנו
שהרגיש שאני משתמשת בו כדי לחוות את הסאבית שבי, שאני לא רוצה חבר אלא רק אדון.

וזאת רק ההתחלה... אחרי עוד יום אחד שביליתי איתו בגיהינום, עם הצלפות אכזריות והשפלה,
נפרדתי ממנו בפעם הראשונה, והאחרונה שהייתה ביזמתי, שחזרנו החל ההרס האמיתי

היום אני מבינה שהוא שבר לי גבול אחר גבול וכבר לא ידעתי מה אני רוצה ולמה, שהייתי בהלם,
אני זוכרת שהוא אמר לי שאני שפחה כנועה לחלוטין. ועניתי לו ב SMS: שאתה אומר לי מי אני,
אתה לא נותן לי זמן לחלום. אבל עוד לא הבנתי דבר והוא בטח שלא הבין שהוא רומס את נפשי.

אני מקנאת בכל מי שהגיע לתחום לאט, גילה את הנטיות שלו, קרא, פינטז, רצה ואז חווה, ממודעות.

07:32 13/04/06 , סטירות
הוא מאוד אהב סטירות, מההתחלה, בכל הזדמנות.
כמו כל דבר שנאתי את זה ואהבתי את זה, זה עשה לי משהו,
הן הוציאו ממני את הכניעות, גילו לי עוד חלק בעצמי.
ואם זאת היו 3 הזדמנויות שאני לא אשכח לעולם, בשבילי.

1. הייתי כל כך מאוהבת, כל כך שפחה, יכולתי רק להביט בו,
הערצתי אותו ולהיות לרגליו הייתי מאושרת, לא חסר לי דבר.

"למה את מחייכת?" הוא שאל, משועמם, מביט באושרי
"בגללך!" עניתי, מחייוכת והפנים שלי קרנו מאושר,
"את מאשימה אותי?" פרצופו הפך מרושע , לפתע
והוא התחיל לתת לסטירות ולא הפסיק עד שנמחק לי החיוך,
עכשיו שנינו היינו אומללים. הייתי בהלם, לא הבנתי כלום.

2. לא הייתה לי מילת בטחון, אבל הכל היה כ"כ אינטינסיבי
שבעצם הייתה לנו משפט מוסכם "אני רוצה הפסקה 5 דקות".
יום אחד הכל עשה לי רע, ההשפלות עברו את הגבול שלי,
הכל הרגיש כואב ומשפיל ולא הצלחתי להבין למה רע לי, לא דברנו.
"אני רוצה 5 דקות הפסקה" אמרתי, רק רציתי לנשום, לרגע.
עלינו אליו הבייתה, בדרך ראיתי ג'וק, פחדתי, צעקתי
הוא התעצבן, ירד ונתן לי סטירה. ההלם השכיח את הפחד.
עליתי לאט ואמרתי "אתה לא יכול לתת לי סטירה בהפסקה".
"צודקת" ענה מהורהר. הקול שלו אמר: אני מבין ולא אכפת לי.

3. אחרי שהיה לי אומץ ללכת, מזמן, לפני שנה וחצי, נשארנו קרובים
היינו מבלים ביחד. הוא סיפר לי על בחורה שהכיר ונתקלתי בה,
הסקרנות השתלטתנ עליי, או איזה צורך לעזור לו בחיזוריו,
מכיוון שאני הרגשתי שהשארתי אותו מאחור ויצאתי עם אחרים.
והתחלתי להתחבר איתה, עולם כל כך קטן, הקהילה שלנו, קל כ"כ.
ספרתי לו, והוא נתן לי סטירה, אמיתית, כי הפרתי את האמון שלו.
__________________________________
שכתבתי בפורום כבר יכולתי לבודד את הסטירות הרעות מהטובות,
אבל שהייתי שם, הטוב והרע התערבלו. לא יכולתי לבודד אותן.

באותו הסשן, ברגע השבירה שלי, בביטול הסופי שלי
לא יודעת מה היה יכול להיות, לו היה עושה אפטר קר

אבל אני מוצאת לנכון לשחזר היום פרסום ישן שלי:
אחרי הפגישה החודשית של העמותה שלי,הרגשתי על גג העולם,
אנרגטית ומאושרת חזרתי לאדוני 24/7 ואהובי, והאושר שלי ...
רק העצים את הכאב שלו. אז לא ידעתי מה הוא מרגיש ומה הוא צריך.
הוא הרי מעולם לא דיבר איתי לב אל לב, לא נתן בי אמון כבת זוג.
לא ידעתי שהיה לו יום רע ולא ידעתי למה הוא צריך אותי בכלל.

רק זוכרת שהוא אמר לי שהציחקוק וחוסר הריכוז שלי גורם לו סבל,
ואז הוא לי: אני רואה שאת לא כולך בעניין
נצטרך להשתמש בהמון כח כדי להוציא ממך את הכניעות.

אני מניחה שהוא חש לרגע שמותר לו, גם אם אני לא רוצה, כי הוא אדוני
ואני עוד לא קלטתי שמותר לי לא לרצות את זה מדי פעם, גם ב 24/7.
הוא כבר לא ראה בי בן אדם, הייתי לו רכוש ושפחה,לא ידעתי שחש כך.

למחרת, לא יכולתי להפסיק לבכות והרגשתי שאני ממש זקוקה לו.
הוא ברח ממני כל עוד נפשו בו. האהבה הגדולה שלו נעלמה ברגע אחד.
לאט החלו התופעות הפוסט טראומתיות; הדיכאון, התקפי הבכי והסיוטים.

עברו הרבה פגישות חודשיות מאז, בהתחלה הייתי מבולבלת והיסטרית
אחר כך הייתי תקופה בדיכאון, ולא ממש תפקדתי, גם אם הצלחתי להגיע.
לפי השינוי בי מפגישה לפגישה, היה אפשר לחוש את ההתאוששות שלי,
כל פעם שהייתי מתחרקת ממנו, למול ההתדרדרות שלי, כאשר התקרבנו.

_________
החוויה הזאת הייתה שיא של תהליך . . .
שבו איבדתי שליטה על הכל, לאט לאט, הייתי שם כולי , בשבילו 24/7
ראיתי אותו סובל, שעמדתי שם חסרת אונים וניסיתי לעשות כל שביקש

למחרת אותו היום ישבתי בבוקר בוכה ורועדת והוא התעלם ממני,
הוא היה במחשב, פלרטט עם אחרת ואני לא הצלחתי לחזור לעצמי לבד
וישבתי שם וניסיתי לצאת ממקום השפחה ולהתחבר לאישה החזקה שהייתי,
משלא הצלחתי לתאושש לבד, ביקשתי לדבר איתו והוא ישב והקשיב לכל מילה
ובסוף אמר שלא הבין, אבל הוא חייב ללכת, יש לו הרבה דברים שהוא צריך לעשות.
בהמשך הוא סיפר שהוא שיקר לי, פשוט הוא בא לו לדבר עם מישהו ואז הוא טס לו.

לפני הטיסה, הוא עוד מילת חיבה והבטחות לעתיד טוב יותר. ועדיין לא רגעתי
כמה ימים אחרי, שהתקשרתי אליו והוא אמר לי שהוא שם בשבילי, והוא שולח חיבוק
אבל המילים "למה שיעניין אותי מה קשה לך, אל תתפנקי ותעשי מה שביקשתי", הרגו
ועשיתי כל מה שביקש ופגעתי בעבודה ובעצמי בשביל לעמוד בכל המשימות שנתן לי.
שחזר מחו"ל , עם קולר הפסקתי את הסשן חולה ומותשת, הוא אמר שהגיע זמן להפרד.
הייתי בטוחה שזאת בדיחה. והוא במקום להבהיר,שהוא לא מעוניין בי, כעס שלא הבנתי לבד.
שבועיים לקח לי להבין לבד שהוא לא רוצה בי ובאתי להחזיר לי את כבודי העצמי ולו את הקולר.
נמשכתי אליו עדיין, אז הוא זרק אותי על הרצפה וחדר לישבני, מתעלם מתחנוני לחומר סיכה.
כשקמנו ואמרתי שממש רע לי ממה שהיה בנינו כרגע ושאני אולי צריכה אותו איתי עוד רגע...
הוא אמר לי: תעשי מה שאת רוצה, אני כבר פשוט לא כאן יותר, זהו. התקשר לחברה והלכתי.
בעתיד הוא יספר לי שאז הייתי באמת רכוש, בתודעה שלו ועל כן לא התעניין כלל ברגשותיי.

שקעתי בפרוייקט בעבודה לכמה שבועות, עד שהוא נגמר.

לפתע קמתי בבוקר ולא רציתי יותר לקום מהמיטה, כי לא היה למי להכין עוד קפה.
פתאום הבנתי שיש לי הפרעות של מי שעברה אונס (מה שנקרא פוסט טראומטית).
7 חודשים טיפלתי בדיכאון ובביטול עצמי עד שחזרתי לעצמאות, מוכנה להמשיך בחיי.
אבל משהו שהוא לא נתן לי עוד להתנתק ממנו... עד לשיעור הכואב והחשוב ביותר.

אני זוכרת את היום שסלחתי לו. בפעם ההיא, לאחר ששלטתי בו לרגע.
שהרגשתי את העוצמה והבנתי למה זה סוחף ואת האדישות הרגעית.
שהבנתי את היכולת לגרום סבל לדם אהוב, בלי להרגיש רע עם זה.
ואולי בעצם באתי אז מנקמה, אבל ברור שהאדישות שלי הייתה רגעית
ושלא הייתי מסוגלת לתקוף אותו באמת. ונותרתי אמפטית אליו ותומכת.

במאי 2005, שסלחתי לו, רציתי לספר לו. אבל הוא נעלם ואז שוב הופיע.
מפלרטט איתי, בעקשנות למרות שהוא בכלל מקולר אליה, לונילית שלו.
החלטתי שמגיע לי יותר ממה שהציע ומכיוון שסלחתי, יכולתי ללכת ממנו.

מצאתי שאני מרגישה חזקה מולו. הצעתי לו להפגש, ביום שישי בבוקר.
רציתי להפרד ממנו יפה. קבענו ליום ארוך. בצהריים שישבנו בים, נבוכים
ואני הצעתי סשן, לפרידה. הוא חשב על זה מעט או שעשה את עצמו.
שאלתי אם הוא מעדיף לשמור לה אמונים והוא ענה שהם נפרדו, לפני יומיים.

היה סשן גרוע במיוחד. ולא היה שם אפטר קר. שוב נפגעתי. הבנתי שזה הסוף.
הגעתי אליו הבייתה והטחתי בו, הכל. הרגשתי חזקה מולו וחופשיה ללכת משם.
מה שלא הבנתי זה שמוטטתי אותו באותו הלילה, שעמדתי מולו וזה לא נגמר.
הוא לא נתן לי ללכת בקלות, לפתע התחיל להשאיר לי הודעות, בפרופיל הישן.
אמרתי לו שאני רוצה להתנתק, אבל נראה שהוא זקוק לי. אם כן, ביקשתי שיגיד.
בערב הוא כעס מהבקשה שלי. אבל למחרת הוא אמר לי: אני זקוק לך, אל תלכי.

מהר נזכרנו כמה מדהימה האינטימיות בנינו, כמה אוהב ה BDSM שלנו.
אהבתי אותו ללא תנאים. נשארתי שם בשבילו, אבל ניסיתי להגן על עצמי.
ניסיתי לשים גבולות. לא ממש לחזור, אך הוא פרץ את כולם. לא ראה אותי בכלל.
ניסנו לדבר על העבר. הוא הצליח לשכנע אותי באשמתי, כי אני לא שיתפתי אותו
במה שעובר עלי. הוא אמר: לא נתת לי הזדמנות לא לפגוע בך. השתכנעתי ...
שזה הגיוני שהוא מתעלם ממני. שכחתי שכתבתי לו מכתבים שאני רוצה לדבר.
מוזר כמה האהבה מעוורת. איך עדיין האמנתי שהוא לא יפגע בי.

השתדלתי יותר, הייתי מאוד תקשורתית, מאוד כנה. לחא להסתיר ממנו דבר.
אבל הוא נותר מרוכז בעצמו. כבר זיהיתי את עוצמת השנאה העצמית שלו.
ותמיד נותרתי חזקה או רוב הזמן. שהייתי נשברת לרגע, אספתי את עצמי לבד.
ושוב תמכתי בו, אבל החלטתי להתרחק. ואז הוא רצה להיפרד ממני, הסכמתי.
ברגע שהסכמתי, הוא השתגע לי שוב. הוא הפך אובססיבי כלפי. ניסתי לנשום . .
להתנתק קצת, אך שהוא ביקש להיפגש שוב. הסכמתי. עדיין ניסיתי לשים גבול.
אבל הוא התמוטט, הוא הרגיש שאין לו שליטה, אמר לי שאני לא נותנת בו אמון.
בסשן האחרון שלנו ביחד הסכמתי לתת לו אמון, למרות כל העבר. התמסרתי, כולי,
התקיימתי רק בשבילו. עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. אבל בסוף הסשן,
הוא שוב התמוטט מולי. שניסיתי לעשות אפטר קר לשנינו, הוא כעס. ויתרתי.

שלוש ימים ריחפתי בספייס שלי ואז הגיעה הנפילה. הוא בדיוק התקשר.
אני הייתי עם אחותי. הוא לא יכל לחכות. אז הוא כתב לה מכתב אהבה,
בבלוג שלו. הוא אפילו לא סיפר לי שהם בקשר. וזה לא שלא שאלתי בברור.
החברות שלי שקראו את המכתב, ידעו שהוא איתי. אבל לא ההשפלה הפומבית
היא זאת פגעה בי. זאת הייתה הפגיעה באמון, אבל יותר מהכל, התובנה שלי,
עד כמה הוא רואה אותי שם. ידיד וירטואלי אמר לי שהוא לא אוהב אותי.
לא רציתי להאמין. למחרת לא יכולתי להפסיק לבכות. הוא הגיע ודרש הסברים.
לא יכולתי לדבר. ביקשתי שנדבר בעוד יומיים. שרק יחבק אותי. הוא לא ויתר,
לחץ עד שנשברתי וצעקתי שהוא לא אוהב אותי.

הוא אמר שהוא לא יכול לסבול אותי יותר ועל כן הוא בוחר ללכת.
בניסיון להכיר בי, ביקש שאשחרר אותו ואני נשארתי רועדת, לבד, ברחוב.

למחרת התקשרתי, אמרתי שאני לא בסדר. שאני זקוקה לעזרה.
הוא הבטיח להיות שם בשבילי. יום אחרי השיחה הוא חזר לאותה הבחורה.
במהל חודשיים הוא קיבל ממני הרבה כח ואהבה. אמר לי תודה על זה.
אבל הוא לא יכל לתמוך בי, הוא היה עסוק איתה. הוא גם לא יכל לספר לי.
ביקשתי מכתב פרידה, בבלוג. לא הבנתי מה קורה. התמוטטתי.
בכל זאת הוא אמר שהוא לא נוטש אותי. ואני עדיין האמנתי לו. לצערי.
אני מניחה שלולא הייתי מנסה להשען עליו ולהאמין להבטוחותיו, היה יותר טוב.
ולאט לאט, הוא התחיל לכעוס עליי שהכאב שלי פוגע באהבה שלו ושל אהובתו.
אבל הוא לא יכל לספר לי את האמת, הוא היה מסובך מדיי בשקרים שלו.
אני חושבת שגם היא לא ידעה שהוא היה איתי עוד לפני שהם נפרדו,
היא גם ודאי לא ידעה שהוא היה איתי שהם התחילו לדבר, עד שהם חזרו.
לא חושבת שהוא שיקר מבחירה. כמו תמיד, זה היה מחוסר אונים.
ואז, באחד הימים הוא תקף אותי פיזית וגם האשים אותי במה שקרב מכך,
שנשברה המאפרה שקיבל מגרושתו. הוא לא שם לב שהוא שבר אותה בעצמו,
תוך התקף הזעם. ואני ? פעם ראשונה בחיי כאבתי ובנתי שאין קשר ל BDSM
והייתי עם סימנים כחולים של אלימות ברורה. של תקיפה שזיהיתי היטב.

פורסם לראשונה ב - 28 באוקטובר, 2005
אהבה ללא גבול ואהבה ללא תנאי - אני לומדת לנסח את ההבדל בין טוב לרע

תמיד ידעתי להרגיש אותו, בסיס תמיד ידעתי אבל לא תמיד היו לי את המילים הנכונות
היום אני כותבת , אני יוצרת מתוך מילים והן נותנות לי ידע וכוח, הם מחדוות את העצמי

אהבה אמיתית היא אהבה ללא תנאים, אדם לא צריך לזכות בה, היא שלו
אהבה ללא תנאים אינה אהבה ללא גבולות, הגבולות הן לא תנאי לאהבה
הגבולות מגיעים מאהבה, הם רלוונטים היכן שקיים ביחד והאהבה מורגשת
הגבולות הם הדרך שלנו לאהוב את עצמנו, ללמד אחרים לאהוב אותנו

לפעמים, באתר הזה, אנשים מתבלבלים, הם לא מבינים את ההבדל בין גבול לתנאי, טוב ורע
הכי גרוע זה האידיליה שיש כאן משבירת גבולות, העדר גבולות משמעותו העדר האני
כל פעם שביחסי שליטה נשבר גבול, גם אם לא הוגדר מראש, נעשה מעשה שלא רציתי לעשות
איבדתי משהו בעצמי, לפעמים זה טוב, לפעמים מקבלים גם משהו בחזרה, על האובדן הזה
אבל טוב, רצוי ויומי יומי ביחסי שליטה - זה לא. שבירת גבול הוא משהו גדול, הוא שינוי האני.
אם הגבול נשבר והיה תהליך מטפל איבדת משהו מעצמך וקיבלת משהו, אני חדש, אם לא ?
פשוט איבדתי משהו מעצמי.

הגבול איננו תנאי לאהבתי ומי שלא יכול להרגיש את אהבתי מבעד לגבולות שלי נמצא בבעיה.
אני אוהבת, המון, מכל הלב, אני אוהבת המון ורוצה להמשיך לאהוב, לא את כולם, אבל כן.
מי שלא יכול להבין את הגבולות שלי, לזהות אותם ולכבד אותם, לא יכול להתקרב אלי מהיום.

לאיה,
לאישה ילדה הפגועה, אני מבקשת את סליחתך

על שלא לימדתי אותך בזמן שנולדת שאסור בתכלית האיסור לפגוע בך.
על שנטשתי אותך לבדך לחסדיו של הפסיכופט שהתעלל בך באכזריות.
על שלא עמדתי לצדך וטיפלתי בך, שבכית וזעקת אלי בלי יכולת לדבר.
על שלא הייתי שם לתת לך אהבה וחום, בתקופה שהיית זקוקה לה מכל.
על שלא ידעתי להטמיע בך את האמונה, שתלווה אותך בתקופות הקשות.

אני מבטיחה לך שלא אנטוש אותך עוד לעולם.

אוהבת אותך מכל הלב, עינבל