בגיל 18 חיי נראו מבטיחים לראשונה. ערכתי את עיתון התיכונים של עירי, ציוניי הבגרויות הגיעו כולם עם הערה על הצטיינות יתרה, ידעתי כבר שאשרת בצבא בדיוק בתפקיד שרציתי והכי חשוב, אבי הרשה לי לראשונה להיות בקשר עם גבר ("רק אחרי שתסיימי את הבגרויות ולא דקה קודם", הוא ציווה ואני צייתתי). החיים התנהלו פתאם בדיוק כמו שרציתי וחלמתי. חודש אחרי הבגרויות התגייסתי. חודש אחרי שהפז"מ סיים לדפוק, כבר פקדתי את שערי האוניברסיטה, עבדתי בכמה עיתונים במקביל והצלחתי בכולם וחודש אחרי שקיבלתי את התואר הראשון נישאתי לגבר הכי מושלם בעיניי, כל מה שנותר לי כדי להיות הבת המושלמת של אבא שלי, היה להמשיך את השושלת ולהביא לו נכד קטן. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל לאלוהים היו תוכניות משלו. אחרי שנה של ניסיונות כושלים, התחלנו בטיפולי פוריות שהסתיימו באושר רב בידיעה על כך שאני בהריון עם שלישיה.
אני יודעת שאסור. גם אז ידעתי, אבל לא יכולתי שלא לתת לשלושת הילדים שלי שמות: דניאל, אורי ושני - כך קראנו להם. שני, הבת, בעטה יותר. שני הבנים היו רגועים למדי. שום דבר לא הכין אותי ללילה ההוא בו קיבלתי צירים, לארבעת הימים שבאו אחריו ונראו כמו סיוט נצחי, להצמדות שלי לספר התהילים, מרגיעה את אבי ובעלי שיהיה בסדר, שאלוהים לא יתן שיקרה לילדים שלנו משהו. אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילי. לבסוף קיבלנו את הבשורה הרעה: אם הצירים לא יפסקו אלד למחרת ומאחר ומדובר רק בסוף החודש החמישי, העוברים יצאו מתים.
חדר קר. נשים צורחות בחדרים סמוכים ואחרי זעקתן מגיע בכי של תינוק. אסור לבכות. לא עכשיו. אחר כך. ביקשתי מבעלי שישאר בחוץ, אין צורך ששנינו נעבור את הסיוט ביחד. בצרחות הכאב המפלחות, המיילדת החלה להתווכח איתי שכאשר העוברים יצאו, אביט בהם כדי שאעבור תהליך של אבל. סרבתי. לא הייתי מסוגלת לראות את הילדים שלי מתים. כשהם נשלפו לבסוף מגופי, עצמתי עיניים חזק, ללא כל רצון לפקוח אותן שוב. המיילדת חיכתה וכשראתה שאני עקשנית ממנה, לקחה אותם אחרי דקות ארוכות ומייסרות. כשפקחתי לבסוף את עיניי, היא נופפה מול עיניי בשיליה ואמרה: "את רואה הם מתו". מתתי גם אני באותה השנייה.
כשהוציאו אותי מהחדר ההוא, ראיתי את בעלי ואבי מביטים בי במבט של זעזוע. לא לבכות. לא עכשיו. אסור. לבסוף הכניסו אותי לחדר. שיחיה ניסה להתאפק, אבל לבסוף פרץ בבכי קורע לב. לא לבכות. לא עכשיו. תהיי חזקה. הייתי חזקה ומתה במשך שנה והייתי ברוגז עם אלוהים. הפסקתי להתפלל את התפילות הקבועות שלי, הפסקתי להדליק נרות, הפסקתי לדבר איתו. ראבק אלוהים, על ילדי הגן אתה מרחם ולא תרחם על העוברים? מי אתה בכלל?
ואחרי אותה שנה אמרתי לעצמי: "בליס די עם הבולשיט. רוצה למות? תמותי. אם את כאן, תתחילי לחיות ולא לפי איך שאחרים רוצים. רק איך שאת מאמינה ורוצה" וחייתי וטרפתי את העולם ועשיתי כל מה שאני רוצה.
11 שנים עברו מאז ואני לא יכולתי בכלל לחשוב על ילדים, זה כאב מדי והפחיד מדי והוציא אותי משליטה. והשנה, השעון הביולוגי שלי התחיל לתקתק כמו משוגע. 37 ראבק, תתעוררי אשה. ובדרך הפסדתי חברות קרובות שלא יכלו לשאת את נוכחותי כשנכנסו להריון ופחדו מעין הרע וויתרתי על האופציה להיות אם צעירה וויתרתי על האלוהים שלי והבנתי כמה שחטאתי בחטא הגאווה. כמה חשבתי שהפכתי לבלתי מנוצחת, שאשיג כל מה שאני רוצה בחיים, אם רק ארצה מספיק, שאני יכולה הכל לבד ולא צריכה עזרה, שעברתי את פרעה ואעבור גם את זה ואת זה ואת זה והכל כל כך קטן, בדיוק כמו שאבא אמר כשהייתי קטנה: "אם אחרים יכולים גם את יכולה, את רק צריכה להתאמץ". כמה כבדה היתה תחושת הכשלון - התאמצתי ונכשלתי ושילמתי ביקר לי מכל.
השנה עברתי ארבעה מחזורי טיפול, ללא הצלחה. בתהליך איבדתי את עצמי שוב ושוב וחזרתי חזרה ושמנתי מכמויות הורמונים ולקחתי הפסקה רק כדי לחזור למשקל הקודם ורזיתי חזרה והשבוע התחלתי טיפול חדש וקיבלתי זריקה ראשונה, שהוציאה אותי מדעתי וגרמה לי להתקפי בכי וצחוק וזעם והפכה אותי ללא שפויה. כשכבר לא נותרו לי דמעות, בקשתי מאור להתקשר לחברה שלה שעברה כמויות של טיפולים וביקשתי שתשאל אותה אם חוסר השפיות הזה נורמלי. החברה הבטיחה לה שבהחלט כן ושזאת רק ההתחלה, שהיא חוותה ימים כאלה וטירופים כאלה ושזה כמו לקבל עצבים ורגישויות של מאה מחזורים בבת אחת. שמחתי לגלות שזה לא שאני פסיכית, זאת פשוט התרופה והתנצלתי בפני כל סביבתי על הטרור שעשיתי בשבוע הזה ומחיתי את דמעותיי ואספתי את עצמי ואני מוכנה למה שהשנה הזאת תביא לי: זריקות ובדיקות וכאבים ושאיבות ונרות בישבן והתקפי זעם ובכי וצחוק ואולי, אולי בסוף - גם תינוק.
ויכולתי לספר לכם כאן על הזיונים שלי והשליטה שלי ועל האקסים שלי והאהבה שלי והשנאות שלי ולא יכולתי לשתף בכל החודשים האלה בטיפולים שעברתי, בכאב וכן, בתחושת הכשלון וההשפלה וזאת ההחלטה שלי השנה, להיות סלחנית גם לעצמי - גם כשאני כה לא בעוצמתי, גם כשאני נכשלת, גם כשאני לא בשליטה.
ואלוהים? סלחתי לו מאז. זה לא שאנחנו חברים טובים. אני מאמינה בו ולא מקיימת אף מצווה. הוא מצדו, לא מכאיב לי ונתן לי מתנות של אהבה. אולי כשיהיה לי ילד אוכל לחזור איתו ליחסים אינטימיים. הכל צפוי והרשות נתונה.
לפני 17 שנים. 21 בספטמבר 2007 בשעה 20:18
