במחלות של אבא שלי, אלצהיימר או פרקינסון, חלה החמרה והוא החל להזות הזיות פרנואידיות. הפעם הוא בטוח שבבית האבות רוצים להרעיב אותו ואז להרעיל אותו.
אתמול קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית בבית האבות בו הוא מתגורר, שהודיעה לי שאבי חלה בדלקת ריאות בפעם ה-11 השנה, שהריאות שלו על סף קריסה ושהוא מסרב לקבל זריקת אנטיביוטיקה שתציל את חייו, בטענה שהיא מכילה רעל. ביקשתי, התחננתי, הפצרתי, איימתי, אבל דבר לא עזר. אור היתה גדולה כתמיד והתנדבה ללכת אליו ולשכנע אותו פנים מול פנים, כדי שאני אוכל להשאר לטפל בתאומים, אבל גם שעה וחצי של שיחה אוהבת איתה, לא עזרה.. לבסוף הייתי צריכה להכריע אם לכפות עליו את הזריקה שתציל אותו או לתת לפחד שלו להרוג אותו.
אבא שלי, היקר והאהוב, האבא החזק שלי שהיה שם תמיד למעני, אומר לי שאם אתעקש שיקח את הזריקה הוא יברח מהבית, מספר לי שהוא מעדיף למות, מתעקש לספר איך מנסים להרעיל אותו בזריקות ולהרוג אותו בהרעבה. לרגע אחד אני מוכנה אפילו להאמין לתסריט ההזוי הזה, רק כדי לא להודות בפני עצמי שהאלצהיימר שלו החמיר, שממש תכף כל מה שישאר ממנו זאת הקליפה, שהשלב הבא זה חוסר זיהוי של אהוביו ואני כל כך לא רוצה להאמין. שנייה אחר כך אני מתעשתת ונותנת את האישור לכפות עליו את הזריקה.
שני אחים כופתים את אבי, אחד ברגליים ואחד בידיים. הוא נאבק ולפני שהוא שם לב הזריקה כבר הוזרקה והוא אפילו לא שם לב.אור מדווחת לי מהשטח שהכל בסדר, שנהגו בו בכבוד, שלחצו לו את היד לפני ואחרי, שהסבירו לו שאין ברירה. כשאני סוגרת את הטלפון אני בוכה את נשמתי, כך, מול הילדים הקטנים שלי, אמא פתאם לא חזקה. לרגע, אמא היא רק הילדה של אבא שלה, שהלב שלה נקרע.
לפני 15 שנים. 18 ביולי 2009 בשעה 4:48
