זה עומד להיות הפוסט הכי מוזר שלי (תקראו לו פוסט טראומטי והוא יבוא לבד) לא מומלץ לכאלה שלא אוכלים באופן עצמוני.
הנושא: סיפורו של תביט.
אמא שלי הורישה לי את חוסר אהבתה לבישול. במטבח שלה בושלו (במקרה הטוב) איטריות עם פרג וסוכר וכופתאות עם רסק שזיפים מעוכים, בשר קצוץ וחביתות. וכן, בסיפור הזה מותר לכם להגיד "איכס" על אוכל. אבל בעוד ניחוחות המטבח האשכנזי גרמו לי לרצות להקיא על בסיס קבוע, ביקור אצל סבתי תמיד היה חגיגה גדולה. ריח ציפורן ועלי דפנה, קובות, אורז אדום, פפריקה חריפה, במיה ועוף פיקנטי. נו, אתם יודעים - ריח כזה של בית.
הציוד במטבח שלי היה גורם לנירה רוסו להתבייש, אבל די שאומר שחשבון הגז שלי מגיע לשני שקלים לחודש (וגם זה בגלל קלייר), כדי שתבינו כמה אני משתמשת בו.
לילה אחד חלמתי חלום. בחלומי הופיע לא אחר מאשר גיבור ילדותי - התביט ולצידו גיבורת ילדותי - סבתא. התבשיל המדהים עם האורז האדום, העוף הקריספי, ניחוח ההל, קמצוץ הדלעת ועלי הדפנה. קמתי בבוקר כמו מטורפת (אם אתם מתעקשים-תורידו את ה"כמו") ולא נרגעתי עד שחזרתי הביתה עם חבילת מצרכים.
כוסות האורז עורבבו ביד בלתי מיומנת בעליל בקמצוצי הבהרט, עלי הדפנה נחו על משכבם בשלום, העוף הוטבע בדמי ימיו בערמות האורז, פלחי הדלעת קיפצצו בעליזות והתחברו לפפריקה, פלפל שחור ושמן צהוב הצטרפו לחגיגה ועל הכל ניצחו מים וכמה שעות בתנור. בערב כל מה שנותר היה להוציא את הסיר המהביל, לפזר צימוקים מוקפצים וניחוח ילדות התפזר באוויר.
טעמתי בחרדת קודש וזה היה טעם התביט של סבתא. טעם החיבוקים עם ריחות הבישול, טעם הנשיקות עליי ועל המזוזה, ניחוח חוטי התפירה וסיפורי התנ"ך, נו, זיכרון כזה של בית.
ביום שישי מגיעה אליי חברה לארוחת ערב. הבטחתי לה תביט והיא מיהרה להתלהב ולבקש מתכון. אין לי מתכונים, יש לי רק חלומות. ומין ידע מסתורי שמועבר בזכרון מסבתא לנכדה ואת הזיכרון הזה, אני רוצה לחלוק איתה.
לפני 18 שנים. 18 בינואר 2006 בשעה 13:01
