זאת רק בדיחה...

המרחק בין אהבה לשליטה בעיניי הוא התחנונים. כי באהבה,  אין כאלה. הכל הולך חלק. אפשר לומר לבנדם שאתה מצפה ממנו למשהו או רוצה משהו וזה קל כל כך. כשאת בשליטה עצמית הכל כל כך קל ונהיר. לדעת מה אני רוצה בכל רגע ולדעת לבטא זאת מבלי להפוך את זה למניפולציה נראה לי לפעמים כמו אתגר מתסכל.

שוב ושוב אני עומדת בעיניים מתחננות כמו כלב שבור. "קח אותי על הידיים בבקשה, תכרבל אותי". אני שוכחת שוב שאני אימא לעצמי, שאני הבת של עצמי ושהמערכת יחסים ביניהן זו אני, אז שוב אני עומדת כמו כלב שבור אל מול גבר גבוה וגדול מימדים במקום לזכור את החוזקות שבי. הוא כלום ליידי.

הפחד להיות פגיעה והיציבות שמחייבת פגיעות פעמים רבות מכניס אותי לעוד טנטרום, עוד כעס, עוד בכי, מיגרנה.

הצבתי פעמים רבות את החשיבות העצמית אך הוא עומד כזקיף מלח והגשם ממיס אותי כל פעם ואני שוב שוכחת, להיות עם עצמי. עכשיו זה הרגע.

ושוב, תפילה קטנה אולי תבקע ממני להודיה, להזכיר לי מה יש. 

היום בו הוא היום שאני לומדת ללכת ממישהו מבלי להביט לאחור.

באהבה, אין תחנונים, הילדה הקטנה לא זועקת לחיבוק, אימא שם והיא מחבקת חזק. הילדה שם והיא שמחה.

24 שעות לבד בגבול. גזרתי על עצמי.

אולי לא גזרתי, הענקתי. זה שטות גמורה אל מול אלו שרצים עם הנשק אבל אני, בת 29, סטודנטית ממש לא מהשורה, בת לאם ואב, נכדה, אחות, אישה ואני הולכת לישון באוהל לבד על גדר הבטון העויינת.

מה חשבת לעצמך? אני שואלת עצמי כל הזמן. כמה עוד אפשר לתחזק את הקיצון נגד החמלה שלי כלפיי עצמי? אבל עם החרדה התהומית מתגנב גם בטחון גדול, חיבוק. לבד, עם עצמי, בלי טלפון, בלי מכשירים, על הגבול. רק אני והפחד הקיומי. האם אפשר לרקוד ביער? תחת גדר הבטון הגבוהה? האם מותר לשיר? ומה עם לקרוא? לכתוב? ללמוד? אולי אפשר לעשות יוגה באוהל לפני השינה? מדיטציה?

מבין הפנטזיות שלי תמיד רציתי שאהובי יסגור אותי בחדר לבד, ידאג לי למים ואוכל ויישאר רגע בחוץ, ישאיר אותי סגורה לרגל שיפוצים. בחושך. אני בוחרת לעשות את זה לעצמי, בזמני לחץ, תחת כיפת השמיים, באוהל, בזמן טילים מעל ראשי, שריקות, הפגזות. הפעם אני מבטיחה. הפעם אני לבד.

התגלית המרגשת של חיי לאחרונה היא הארכיון בווצאפ ובטלגרם.

לשם הולכים כל אלו שלא מתקשרים בדרכים שאני אוהבת, אבל הייתי רוצה שלא ירגישו חסומים, קצת כמו מושתקים בכלוב.

זו פינת העונשין לרוב לאותם גברים ש"אין להם זמן", או לחברות שכאב לי לאבד. בכנות, זהו פתרון הולם לשגעון הנשי שלי.

מישהו פעם לימד אותי לשים אנשים ודברים על "הולד", זה קשה יותר מה שחשבתי.

כתובנה רצינית לאחרונה אני מבינה את ההבדל.

ההבדל בין מובלת לכנועה. ההבדל בין רצון מלב שבור לכמיהה. בין אישה לילדה.

שנים חיפשתי ש"ישברו אותי, יבנו מחדש" או איזה הגדרה נלוזה להתבגרות שחיפשתי כל כך הרבה זמן. שמישהו אחר יעשה. היכולת לעשות החלטה, להסכים, לנהל משא ומתן הולם הייתה שם בוודאות אבל כמה שהיא הייתה גדולה עליי. תמיד אמרו לי שאני משקרת, ואני עמדתי בגאון ובבטחון מאחוריי "האמת" הזאת שאני כל כך אהבתי לירוק ובלבד שלאף אחד לא תהיה גישה ללב הרך שלי, גם לא לי.

השנים הביאו איתן אמון גדול מאוד ביכולת שלי לבחור וגם אתה. בשנים האחרונות שיחקת תפקיד, מבלי להיות שם פיזית, בציפייה שלי מעצמי. כשהכרנו, ציפית ממני לדעת לבחור ואני לא ידעתי לבחור. אולי ידעתי. אולי בעצם כל הזמן הזה רציתי שיבחרו בשבילי, זה היה גדול עליי. לא חושבת שידעתי הסכמה מהי, עד הרגע בו למדתי שיש. "יש לך המון מה להציע" אמרת לי. חצי הכוס המלאה היא הבחירה, היא ההסכמה, היא הבטחון.

לא אתה ולא חברים ולא ההורים ידעו להעביר לי את זה. 10 שנים של טיפול לא ידעו להעביר לי את זה. רק השתיקה הזאת, האדמה שבולעת אותי, המוכנות להבלע באדמה. תשוקה לחיים טובים יותר, כמיהה לאהבה ומוכנות לתת אמון ולהיות מובלת. להפסיק להלחם ברוח, להפסיק לברוח. להפסיק לצעוק, לדבר, לרכל, לספר. רק לנשום. שתיקה.

"זה קשה" אני אספר לכל מי שמוכן לשמוע, אשאר במיטה לרוב רק כדי לא להביט בעוד זוג עיניים שחושב "איזו ציפור מוזרה" רק כי פחדתי להיות אותנטית שוב, פחדתי להאהב בחינם. מה, מגיע לי בחינם? למה? ואולי זה קל? האם זה קל? 

השתיקה הצורמת שלך על כל השאלות, אלו שנשארות ללא תשובות כי אתה רוצה שאבחר בעצמי. בעצם אולי, אתה לא רוצה שאבחר לך? הדוגמא שלך מייצגת לי כל כך הרבה. וזאת רק אחת מרבות אחרות. לא באתי להשבר ולא באתי לבכות. אני רק רוצה לזכור תמיד מי אני. מה יש לי. 

יש לי הרבה להציע ומגיע לי הרבה יותר.

מעוניינת מאוד

אחד הדברים שאני חושקת בהם לאחרונה זה התמודדות עם פחדים רצחניים.

זאת תקופה ארוכה שלא זיהיתי את הצורך בהתמודדות עם המוות והוא קצת אורב לו שם בחוץ, בתקופה הזאת, בה המוות שהוא גם החרדה הקיומית- הפחד מסוף כלשהו, המוות הזה הוא שלנו. ואני לא יכולה לומר שלא ניחשתי שזה קרוב, הייתי צריכה לנשום עמוק כדי לחתוך בבשר החי, ולהוציא מקרבי את התוספתן הארור שמודלק לו שם בפינת האיברים.

קשה לי לשים את האצבע על איפה הקץ. אולי כי אינני נביאה וגם לו הייתי, כנראה הייתי נביאת זעם. לפעמים אני חושבת שהקץ היה בדיוק שם, בפינת החדר הרגוע, איפה שרציתי יותר. כי לרצות יותר היה לא הגיוני, לא בריא לא לי ולא לך, "מידתיות" אתה תקרא לזה, "משעמם" אקרא לזה אני.

אני רוצה לבקש רק את החמלה עבור הפחד הזה, שלא הספקתי. במוות שלנו לא הספקתי להגשים את כל החלומות שחלמתי איתך, ונראה היה שהיו רק שלי שם עומדים במרכז החדר. ככה זה, אני בחורה חולמת, חולמנית, עיניים כחולות גדולות ומזוגגות, קורנות בשמש החמה, העור נשרף בה, הופך אדום. החמלה מגיעה איתך אבל אינני מושיטה יד, אלא חותכת אותה בסכין שרגע לפני כיוונת לגרוני. 

אינני אמיצה מספיק לקחת את חמלתך, את כנותך, את המבט הנבון. היסטריה ולעג יציפו את לבי על שאמרת שניסית, אני אחשוב שלא ראית שאני מתחננת לאותה חמלה ועל כן לא הושטת אותה כלל אבל בתוך תוכי אני אני אדמיין שלא רק שראית, אלא המתנת. בחמלתך המתנת שאתייצב, שאנשום, התעסקת בעצמך בלבד, נתת לדברים לקרות לבד, סמכת עליי שאתמודד, אתה יודע שדברים עובדים לבד, אתה יודע מול מי עומד. אז בחרתי לבד. האוויר בריאות הפסיק להתמלא, לא יכלתי לנשום כבר מרוב צורך, נו כבר, תגיד כן!

לא הייתי צריכה חמלה, רק רגע קט להסדיר את הנשימה. הרי רק לפני רגע כיוונת סכין לגרוני, הכרחת אותי לומר, להגיד, לשכנע, לספר. ואולי בכלל לא הייתה זאת סכין? אולי תכשיט ענדת לי? אולי בכלל שטפת בעדינות עם מטלית את צווארי? לא אוכל לדעת כי לרגע לא עצרתי לבדוק ואתה לא היית כאן לשמוע, אני הרי מפחדת מראש.

המוות שלנו לא היה רחוק ואני לא יכלתי להסתכל. לא יכלתי לתת לך להיות הרוצח, אז היה שלום, חבר

עבר בלשרוף לעצמי את הזמן ואת הלב. לוקחת בעלות על מה שהייתי בשמחה מוותרת עליו.

זה שהקשר איתך הוא מעשה מזוכיסטי מלכתחילה.

אתמול היה היום בו הרגשתי בוגדת באמת. לא משכב נואף במהלך זוגיות ולא רכילויות על חברות מאחוריי גבן בגילאים בהם זה היה מצחיק לא הכינו אותי לזה שארגיש כל כך בוגדת.

אני רוצה לעזוב. אני רוצה לעזוב את ישראל, את הפטריוטיות הנרכשת מגן טרום חובה והגנון אפילו, את ערכי הציונות שההורים מאמינים בהם בכאילו, רק כי היה שווה לעזוב את בריה"מ ולהקים משהו שהם מאמינים בו. אני רוצה לוותר עליהם. זה מרגיש כל כך בוגד ועם זאת זה מרגיש בדיוק הפאק יו הזה שאני מייחלת לו כל כך הרבה.

כבר יומיים שחזרתי לארץ אחרי רגע קט של כעס שהוביל אותי לקנות כרטיס ואני נטרפת מהרגשת הכלא שאני חיה כאן כל הזמן. חוסר גיוון משווע בבני אדם, קופי פאסטה אחד של השני,

היעדר בתקשורות מיוחדות ובגברים ג'נטלמנים,

באינטימיות,

בנשים רכות,

במזון מיוחד,

ברכיבה על סוסים,

בסקי,

באנשים ששומרים על מרחב אישי,

בשפות זרות,

בבגדים יפים ותכשיטים,

כלי נגינה אתניים,

בחופש ממלחמה,

בטיולים בדשא ירוק בפארק בעיר,

בשלג 3 חודשים בשנה או יותר.

אני מרגישה שחסר לי כל כך הרבה כדי להרגיש חיה. 

אני רוצה לחוות הכל ומרגיש לי מוות קטן לחזור לפה ללימודים האלה, לעבודה המשמימה, אני מנסה לזכור שהלימודים הם מה שיביאו לי את כל זה אבל זה לוקח כל כך הרבה שנים ואני רק בתחילתם. וגם, אז מה? מה הבעיה ללמוד בדרכים, ברכבת מאמסטרדם לאיזו עיירה נידחת בבלגיה? מה הבעיה ללמוד רגע לפני עלייה לבמה באיזה אולם נידח בדוסלדורף להגשת סטנדאפ חצי מצחיק בשפה שלא מבינים בגרמניה?

מה הבעיה לעבוד בדרך לקונסרבטריון שאליו אלך כדי ללמוד כלים אתניים ממוצא איסלנדי? אם בכלל קיימים כאלה?

אני מרגישה שזנחתי משהו חשוב מאוד באישיות שלי ואני כבר יומיים על סף דמעות בגלל זה

לא יכלתי שלא להעלות את זה על הכתב, אתה אולי לא זוכר אבל לפני כמה שנים, כתבתי קטע מאליס בארץ הפלאות כשביקשת ממני, רק הכרנו ומשימות כתיבה היו מלהיבות כל כך. לאורך כל הרגל שלי הופיעו מילים רבות המדברות על קשר משוגע בין המופיעים, משהו סימבולי ובאותו זמן חסר משמעות, העט על הרגל שלי טיפס לאורכה הלוך ושוב וכתב את המשימה שלך. הייתי אז באילת. אני מניחה שלא ידעת מה המשמעות של זה אז, לפני ארבע שנים, לתת לי להחזיק עט.העט שהוחזק אז היווה השראה לכתיבות רבות. משימות כתיבה עצמיות נהיו עניין שגרתי ואתה פשוט חקקת בזמנו קול חלש בראשי שמנתב קצת את חיי, מזכיר לי לא רק איך כדאי לנהוג באדם זה או אחר, אלא איך כדאי לי לנהוג בעצמי. לא רחוק מהמשימה הזאת, פגשתי בך, לשבוע אחד, אפילו פחות.

מיד לאחר מפגש זה נוספה משימה חדשה, כתיבת הגבולות שלי, אני יודעת, זה עניין של מה בכך בעולמנו, שלאדם יהיו גבולות, אבל הגבולות האלו לא הספיקו, בזמן כתיבת גבולות אלו עברתי על שלך איזה מאה פעם ומעולם לא כיבדתי.

אני זוכרת שכואב יותר מלכתוב על גבולות שלי, היה היישום שלך של הגבולות שלך.

אני כבר יודעת, שהזכרון שלך לגביי, יחסית עמום, הסיפור שלנו היה לך הרבה פחות משמעותי. אתה לא כמוני, מה שלא סימן לך את דרכך, אינו נזכר לך בכזאת בהירות. לי, זה היה אחרת, אתה היית הראשון שלי.

היית הראשון להזכיר לי שיש גבולות, שיש לעמוד בגבולות של אחרים ולא רק להזכיר להם את שלי, היית הראשון להזכיר לי שמי שעובר גבולות משלם הרבה ושזה תקף גם לגביי מי שעובר על גבולותיי וגם היית הראשון לומר לי מילים יפות ולהזכיר לי את הערך שלי, המילים המדוייקות היו "יש לך הרבה מה להציע" משפט כזה לימד אותי להציב גבולות גם ללשוני מולי. בחיים בהם הייתי בטוחה שאינני שווה הרבה, אם אין לי הישגים משמעותיים, הופיע אדם שאמר לי, שההרבה שלי, אינו הרבה רע, הוא משהו רב להציע.

היית הראשון בהחלט שלי, שחשף מולי בכאבי הרב ומבלי להתבלבל כל מנגנון מניפולטיבי, כל רעש רקע ותמיד הנחית אותי לאיך ולא ללמה, הכנות המרנינה והישירות שלא היו ניתנים לפרשם אחרת שבאו מטוב לבך ומחמלה רבה הכריחו אותי להיתעמת בפעם הראשונה מול ההתנהגויות הזחוחות הנרקסיסטיות והבזויות שאיתן גדלתי בנערותי.

בחדרך הקטן, החם והטוב, הזכרת לי לאחרונה, בדיוק את זה "יש לך המון להציע". ואני רק חשבתי על זה, שאינני רוצה שיהיה לי רק להציע, אני רוצה שיהיה לך מה לקבל.