ירושלים של זהב

לנשלטת שלי יש יומולדת היום. לכבוד היום היפה הזה אני אעשה רשימה. רשימה של מה אתם שואלים? רשימה של תכונות אופי שאני מעולפת עליהן. 

10. היא מצחיקה, מאוד.

9. היא מודעת לקשיים שלה.

8. היא עובדת על להתגבר על הקשיים שלה לאט לאט. 

7. היא עושה *כל* מה שאני מבקשת ממנה לעשות, נשבעת. (זאת הסיבה שאני נמנעת מלבקש ממנה הרבה האמת)

6. היא יודעת להקשיב לחברים שלנו.

5. היא יודעת לתת עצות טובות לחברים שלנו.

4. לפעמים היא יודעת מה אני רוצה לפני שאני אומרת את זה בקול/ שולחת את זה בהודעה. 

3. היא סופגת הרבה מכוט בשביל לשמח אותי. 

2. היא מתקשרת כל דבר קטן וגדול שיש.

1. היא אוהבת אותי.

יומולדת שמח ילדה, שתהיה לך שנה מתוקה מתוקה ושיהיה לך מקום בטוח❤️❤️❤️❤️

לפעמים עדיף לא לנסות להתחיל עם נשים. פשוט אל.

בחמש הדקות האחרונות מלא אנשים שלחו לי הודעות כי קרס גשר בהודו. אני בסדר גמור והגשר בכלל לא איפה שאני נמצאת. 

כשהיינו בבית חולים אחד הפחדים העיקריים שלי היה שאני לא אצליח לשכוח את הזמן הזה. באמת חודשים אחרי שאבא הסתובבתי וזכרתי לפרטי פרטים מההתרחשויות בבית חולים. מההתחלה שאמא התקשרה אליי ואמרה לי להגיע לבית חולים ובכתה באמצע, מהאנשים שהגיעו לבית חולים לסייע, את הספות הקטנות במשרד של המנהל שהצמדתי לילה אחד וישנתי ועד הלילה האחרון שכבר ידענו שאין שמץ של תקווה ודוד שלי אמר שעוד נכונו לנו ימים יפים. הסיבה שפחדתי שאני לא אצליח לשכוח את הזמן ההוא בבית חולים הייתה כי הזיכרונות מבית החולים תפסו את כל הזיכרונות שלי מאבא. היום אני כבר לא זוכרת איך אבא נראה בבית חולים אבל אני זוכרת איך הוא היה מחייך חיוך גדול בכל פעם שהייתי נכנסת אליו למשרד עם כוס קפה. פעם אחת הגעתי למרפאה בצהריים ובדיוק אחת המזכירות יצאה מהמטבחון עם כוס קפה שחור עם חלב. אמרתי לה שגם ככה אני צריכה להגיד לו שהגעתי אז אני כבר אכניס אליו את הקפה. נכנסתי ושאלתי אותו "אבא אתה שמח לראות אותי?". הוא היה עסוק בלכתוב משהו אז עם הראש אל השולחן הוא ענה שכמובן. התעקשתי שירים את הראש וכשהוא הרים שאלתי "ועכשיו?" תוך כדי שאני מרימה את הקפה. לא זוכרת בדיוק את התגובה שלו אבל זה היה משעשע. זיכרון אחר שיש לי הוא גם אחרי שהתחלתי לעבוד איתו אז הבנתי כמה קשה הוא עובד. בערבים הייתי יושבת ליד המחשב בקומת הכניסה ובאיזור אחת עשרה אבא היה מגיע. אחרי ימים קשים הגב שלו היה מכופף יותר מהרגיל. בימים כאלה הייתי מסתכלת עליו ואומרת "אוי" ואז הוא היה מיישר את הגב ואומר "ווי". כשאני מעלה את הזיכרונות האלה עכשיו יש עצב. אבל יש גם שמחה שחוויתי את האבא המדהים הזה. מיד אחרי שאבא נפטר אחת השאלות הייתה אם הייתי קרובה אליו. בדרך כלל התחמקתי מהשאלה הזאת. עכשיו כשאני מסתכלת לאחור על סיטואציות קטנות של יום יום אני חושבת שהיה לנו קשר טוב. לא הייתי מספיק בוגרת כדי להבין את זה. אני אסיים עם סיפור אחרון. אני חושבת שזה היה כמה שבועות לפני שאבא נפטר, כשעבדתי איתו לפני תחילת שנת הלימודים. נסענו בעשר בלילה בדרך חזרה הביתה וכרגיל הוא הביא לי את הפתקים שהיו רשומים כל הפציינטים שביקשו שיחזור אליהם ואני הקלדתי בפלאפון וצלצלתי. הוא סיים שיחה והיינו קצת לפני השער הדרומי של אפרת. היה מספיק זמן לעוד שיחה אחרונה ולכן הייתי מופתעת כשאבא הנמיך את הווליום ברדיו והסתכל עליי במבט רציני. הוא כבר ידע שאני לא דתייה באותו זמן והסביר לי שלדעתו זה מאוד חשוב לשמור על המסורת. אני הנהנתי ובראש שלי חשבתי "מה אתה רוצה ממני, אני בחרתי אחרת ממך.". היום אני מבינה את הכוונה שלו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו באותו זמן שאני מבינה שיש חשיבות לדברים האלה.

דיברו על ארונות קבורה של ילדים עכשיו בצ'אט. אז עוד 3 שבועות מהיום האזכרה של אבא שלי. יותר גרוע מזה, הייתה מישהי בצ'אט שהבת שלה נפטרה. עכשיו, מותר לדבר על הכל בצ'אט. זה אחד מהדברים שאני אוהבת בפלטפורמה כאן. אבל להמשיך לדבר על הנושא אחרי שאומרים שזה פוגע זה לא חופש הביטוי. זה ביריונות. זהו. זה עצוב לי שאין את היכולת לחלק מהאנשים כאן להבין שיש לבבות מאחורי הפיקסלים. לילה טוב.

השנה לא כתבתי בזמן, הייתי עסוקה בלארוז ולבדוק שסידרתי את הכל לפני הטיסה להודו. אחר כך הייתי עסוקה בלהבין מה קורה כאן. עדיין אני רוצה לכתוב על התאריך הזה. כשאני מסתכלת לאחורה על החיים שלי אני שמה לב לשני אירועים מיוחדים שלא הייתי אותו דבר לפני ואחרי. הראשון זה הפטירה של אבא שלי והשני הוא הכניסה שלי לבית סוטריה ב27.8.2020. למי שלא מכיר אותי אני אספר שבית סוטריה הוא בית מאזן, סוג של תחליף למחלקה סגורה. הייתי מאוד מאוד בדיכאון. בדיוק עברתי דירה מאילת אל אמא שלי בשיא הקורונה ושבועיים לפני שנכנסתי אל בית סוטריה הגיעו אליי שוטרים הביתה כי כתבתי פוסט אובדני בפייסבוק. גם ב25.7.2020 עברתי ניסיון אונס aka הסשן הראשון שלי. בקיצור הייתי על הפנים. 

למה אני בכלל כותבת את הפוסט הזה? כדי להודות על כל הטוב שהגיע אל החיים שלי מאז. הכרתי כל כך הרבה אנשים טובים. יצאתי מהבית של אמא שלי. התחלתי לסשן בתדירות גבוהה, פעם פעמיים בשבוע. היה לי חבר לארבעה חודשים. הייתה לי נשלטת לארבעה חודשים. למדתי לחמול על עצמי. טסתי להודו שזה היה חלום של שנים.

אז מה הפואנטה? שגם אם אני נמצאת בסחלה של הסחלה אפשר לצאת משם. אוהבת אתכם.

אז אתמול בלילה מישהו שלח לי הודעה בוואטסאפ כמו שהוא שולח פעם בכמה חודשים והחלטתי להסתכל בכל היסטוריית השיחה שלנו. מדובר במסמך אנושי מרתק שמעיד על מלא דברים. גם על ההתפתחות המדהימה שעשיתי בשנתיים האחרונות, גם על הפתטיות של אנשים מסוימים שיכניסו את עצמם למשבצת נשלט/שולט לפי מה שנראה להם יעזור להיכנס לתחתונים שלי יותר מהר וגם על חוסר הקשבה אליי ורק סיפוק צרכים עצמי. תבלו.