ירושלים של זהב

היום היה לי יום גרוע מאוד אז יהיה פוסט קצר.

השאלה היא מתי גיליתי שאני נמשכת לעולם הזה. זה היה כשגרתי באילת ועקבתי אחרי הכתבות של אופיר סגרסקי והיא ראיינה את דומיניק ודנה. הם הגיבו אצלה והצעתי חברות לדומיניק והשאר היסטוריה. 

השאלה היומית היום היא מהם הקינקים המרכזיים שלי. התשובה כמובן משתנה לאורך זמן אבל זה מה שעולה לי כרגע. מהצד הדומיננטי מה שבאמת עושה לי את זה זה שירות על כל גווניו. לפני שתסתערו על האדומות שלי אני אחדד. הנשלטת שלי לשעבר באמת עשתה דברים בשבילי לא כי היא קיבלה בתמורה דברים. היא עשתה כי היא רצתה לשמח אותי. לכן מי שמציע לי שירותים כאלה ואחרים בתור הודעה לרוב זוכה להתעלמות. יש פה ניסיון לאיזה סחר חליפין שלא מתאים לי. נחזור לרשימה. קינק נוסף שיש לי זה סאדיזם. אני לא הסדיסטית הכי גדולה בתחום, רחוק מזה, אבל כשאני שומעת יבבות ממכות שנתתי זה ממש מדליק אותי. אני מאוד mommy. אני אוהבת לתת משימות ועונשים שמפתחים את הנשלט.ת. 

טוב זה היה לגבי הצד הדומיננטי. לגבי הצד הסאבי אני עוד לא יודעת בכזאת רמת פירוט וזה הגיוני. היו לי שני קשרים ארוכים בבדסמ ובשניהם הייתי דומיננטית. גם הטראומות מהשולטים דמיקולו שפגשתי לא עוזרות. אני ממש אוהבת חניקות, ממש. אני גם אוהבת כשמחפיצים אותי. אני אוהבת קאטינג אבל זה לא בקטע סאבי זה בקטע מזוכיסטי. יש לי רצון שייקחו אותי בכוח. 

תכלס אני נהנית מהאתגר הזה, נותן לעשות לעצמי איזה רפלקציה. אתמול נסעתי מהמרכז אל הבית של אמא שלי וכתבתי את הפוסט. זה הבהיר לי דברים ביני לבין עצמי. כמו למשל איך הסשן ההוא מטריג אותי עד היום. אוף.

יום מקסים ומלבלב,

יעל

אז יש אתגר שתומא התחילה היום של לענות על שאלות בנוגע לבדסמ כל יום במשך 30 יום והיום היום הראשון והשאלה להיום היא מהי הזהות הקינקית שלי. 

האמת היא שזה עדיין בתהליכים. כשנרשמתי לאתר חשבתי שאני נשלטת. פגשתי די הרבה אנשים מפוקפקים מכאן וקפצצתי לי מטראומה מינית אחת לטראומה מינית שנייה. היום הייתי אצל השולט שאני משחקת איתו לאחרונה. כל הזמן היה לי בראש סשן ספציפי. זה היה הסשן היחיד שבכיתי בו ובאמת שהוא היה לא מותאם אליי ברמות ואני עדינה בניסוחים שלי. זה היה באחד הסגרים, חיכיתי לו באיזה תחנת אוטובוס והוא דרש ממני לשים את הראש שלי על הזין שלו מיד כשאני עולה לאוטו ולא לדבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. נסענו לאיזה צימר לפי שעה ליד מזכרת בתיה. נכנסנו פנימה והוא פתח ישר את הטלוויזיה על פורנו ואמר לי להוריד לו את הנעליים ולהיות על הברכיים. מכאן הזיכרון שלי קצת מקוטע אבל הוא נשך אותי בטירוף ואמרתי כמה פעמים מילת ביטחון והוא עצר לרגע ואז המשיך. הייתי חדשה אז חשבתי שזה מקובל. גם הבכי שם, בכי של חיה פצועה ומבוהלת. בכל מקרה, חשבתי על הסשן ההוא די הרבה היום. אני מאוד אוהבת להתבראט. במהלך היום שמתי לב כמה פעמים שאני ממש עוצרת את עצמי מהפחד. אני עוד לא יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות עם זה אבל ממש ברור לי שזה הפצע הבא שצריך התייחסות. כי מצד אחד אני מרגישה בטוחה מאוד,  באמת. אבל מצד שני הלא מודע שלי מת מפחד. אני אפילו לא שמתי לב לדברים האלה עד היום, אבל נראה לי שזה דברים שאני עושה בתור נשלטת כל הזמן. דורש עיון.

אז לשאלתכם, הזהות הקינקית שלי היא שולטת עם נגיעות נשלטת מלמעלה. ולא זאת לא הזמנה.

נ.ב. הבטחתי לפרלין הקלטה עם קללות עסיסיות אז אני אעשה שחזור של איך שאני נשמעת במגרש הכדורסל. 

(הצעת הגשה לפוסט - הפעלה של השיר ברקע)

מאז הקורונה אני לא מסוגלת לעבוד כמו שעבדתי. זה היה הקש ששבר את הגב שלי. בנובמבר 2017 אבא שלי נפטר ומאז אני חייתי את חיי ממשבר למשבר. בספטמבר 2020 נכנסתי לבית סוטריה והייתי בשפל של החיים שלי. שבועיים לפני זה הגיעו אליי שוטרים הביתה כי כתבתי פוסט אובדני בפייסבוק. 

אתמול בבוקר התראיינתי למשרה שאני ממש רוצה. גם משכורת יפה לתחום שלי, גם מתעסקים שם בדברים מעניינים וגם זאת עליית מדרגה מבחינה מקצועית בשבילי. הראיון היה טוב. זה לא אומר שאני אקבל את העבודה כי יכול להגיע מישהו עם ניסיון שלי עדיין אין. 

הנשלטת שלי ואני נפרדנו ביום חמישי האחרון. הייתה איזה הבנה שהצרכים שלי השתנו מאז הטיסה להודו. היום אמרתי למטפלת שלי שאמנם אני אוהבת שפסיביים איתי בתחומים מסוימים אבל אני לא יכולה להיות הדומיננטית היחידה במערכת היחסים כי אז אני אמחץ את השני.

חזרתי לארץ לפני חודש בדיוק. אני עוד תוהה מה הדברים שקרו לי בהודו אבל נראה לי שמצאתי את הסנטר שלי. קרו לי דברים שפעם הייתי מאבדת את זה לתקופה. 

יש לי כל כך הרבה אנשים בחיים שלי שאכפת להם ממני. אני אוהבת כל אחד ואחת מכם❤️

כי גנבו לי את האופניים אחרי יותר משנה שיש לי אותן חחחחחח

אז עברו שבועיים מאז שנחתתי מהודו בחזרה לארץ. אחרי הסוף שבוע של השמחות שעברתי עכשיו פתאום חשבתי לעצמי שאני עדיין בנחיתה מהקצב של הודו. זה התחיל ביום שישי כשהלכתי למשחק חוץ של הפועל. עם שתי הארכות! לא אחת! שתיים! אני צרודה עד עכשיו ₪#@*&%. אחרי המשחק נסעתי אל חברה טובה שנשלט שלה היה גם בסופש. אחרי ארוחת הערב הגיע השולט שאני משחקת איתו בתור נשלטת. זה הולך לכיוון טוב לדעתי כי אנחנו יודעים לדבר עמוק מצד אחד ולהתנהג כמו מפגרים מצד שני. נניח היום שטפתי כלים. תגידו פעולה יומיומית. היה כל כך כיף כי הרגשתי כל כך בטוחה שהרשתי לעצמי להתבראט כאילו אין מחר. זה קצת מצחיק כי בתור שולטת אין לי טיפת סבלנות לבראטים. כאילו, אני מסוגלת להעמיד אותם במקום אבל זה לא מעניין אותי. בכל מקרה מה באתי לספר לכם? באתי לספר שאני עדיין לא נחתתי סופית. הזמנים היחידים שאני מרגישה שנחתתי הם או במשחקים של הפועל או בסשנים או אצל הפסיכולוגית שלי. גאד כמה חומר לשיחה יש לי ליום שלישי הצילו.

הנשלטת שלי באה אליי הסופש. אירוע משמח לכל הדעות. קרו וקורים הרבה דברים בסופש הזה, רובם הגדול משמחים. אתמול הכנתי תפוחי אדמה בתנור וסטייק טונה. בכל מקרה לא באתי לדבר על כישורי הבישול שלי למרות שהם פצצה. אחרי ארוחת הערב התחשק לי לסשן את הצעצוע החמוד הזה והתיישבתי על הספה והיא נשכבה ככה שהתחת שלה היה מול הפנים שלי. הרבצתי לה בסבבה וכזה הזכרתי לעצמי בראש שהיא לא עברה סשן נורמלי 4 חודשים אז אני צריכה להיות עדינה. אחרי כמה זמן הידיים שלי שכחו שעברו 4 חודשים והכאבתי לה קצת יותר מדי. היא אמרה אדום. קודם כל הפסקתי מיד והרמתי אותה לישיבה מול העיניים והודעתי לה שלא יהיה שום סשן היום. זאת פעם ראשונה שאמרו לי אדום בסשן שלי. זאת גם פעם ראשונה שהיא בכתה לי באמצע סשן. 

זאת הייתה חוויה מטלטלת. מה שכן, לא הייתי רוצה לחוות אותה עם אף אחד שהוא לא הנשלטת שלי. כתבתי לפני כמה חודשים על מושג שנקרא דום דרופ. אתמול זה היה הדום דרופ הכי קשוח שהיה לי בחיים. בדרך כלל אני לא חווה אותו, ואם כבר אני חווה אותו זה כמה ימים אחרי הסשן. בעיה אחרת בהתמודדות שלי מול הדרופ היא שאני נוטה לנסות להתמודד איתו לבד. בתור דוגמה, לפני כמה חודשים הלכתי עם הנשלטת שלי ל סין ומה שלא כתבתי עליו אחרי זה היה שהסתובבתי עם התחושה שאני מפלצת לפחות שבוע. התחת שלה היה שחור כמה ימים אחרי וזה באמת היה סשן יוצא דופן. אחרי שבוע-שבועיים בערך שיתפתי את הנשלטת שלי שאני מרגישה שקצת הגזמתי בסשן ההוא והיא הרגיעה אותי שהכל בסדר ואני שולטת אחראית וזהירה. 

נחזור לאתמול. מיד אחרי שהיא אמרה אדום עצרתי ובדקתי והכל ותוך כדי הבכי היא התעקשה לראות שלא רק היא מקבלת את תשומת הלב. היא צדקה. אחד מהקשיים שלי הוא עניין החמלה העצמית. 

אני לא בטוחה מה צריכה להיות המסקנה מהפוסט הזה. אני אתן שתיים. אחת היא שזה בסדר שקורות תאונות. בשביל זה יש מילות ביטחון. השנייה היא שאמנם חשוב לתחקר מה קרה בסשן שגרם למילת הביטחון אבל זה לא מעיד על האופי של המסשן. מה שכן מעיד זה מה שעושים אחרי מילת הביטחון. לסיום אני אודה לנשלטת שלי שאולי היא הדבר הכי פסיבי בסשן אבל היא ממש לא פסיבית במערכת היחסים בינינו ואיזה כיף שאני יכולה להישען עלייך לפעמים.

אני חזרתי לארץ ביום ראשון האחרון. ב48 שעות האחרונות ישנתי כמו עצלן. 16 שעות מ14:30 ביום ראשון עד 6:30 ביום שני ועוד ישנתי מתשע בלילה אתמול עד שבע בבוקר היום. עכשיו יצאתי פעם ראשונה מהבית של אמא שלי. זה מוזר לחצות כבישים עם רמזור. לפני שיצאתי לדרך קפצתי אל שכנה טובה של אמא שלי, היא ליוותה אותי צמוד צמוד כשאבא שלי נפטר. הבאתי לה תערובת להכנת צ'אי מסאלה. היא בדיוק יצאה מהבית אז הציעה לי טרמפ. בדרך דיברנו על איך הייתה לי הודו. סיפרתי על מדיטציות. על ימים שלמים שלא הוצאתי מילה מהפה כי פשוט לא הרגשתי צורך. על שהות ארוכה עם חבורת ישראלים ברישיקש ותחושה שלא משנה מה תמיד הודו תהיה שם. לקראת סוף הנסיעה היא שאלה אם אני אחשוב על לחזור להודו. אמרתי לה שאין פה סימן שאלה. אני אחזור להודו. כי בהודו יש טמפו הרבה יותר שליו. אין מרדף. פעם ברישיקש הזמנתי צ'אי מדוכן על גדות הגנגס. בדיוק הגיע הכהן שלהם והתחיל לבצע את הטקס של השקיעה. המוכר פשוט הזמין אותי לטקס והורדנו נעליים וביצענו טקס אינטימי על גדות הגנגס. אז מה אני רוצה? אני רוצה לראות איך אני מטמיעה בחיים שלי את האיכות של הדברים שעשו לי טוב בהודו.

נמסטה❤️