ירושלים של זהב

אז לכבוד היותי שבוע בהודו קבלו מימז שהכנתי בפעם הראשונה בחיי:)

הכותרת הזאת מרפררת לשני דברים. הראשון זה השורה המפורסמת של שייקספיר והשני זה הפער בין אנשי הלהיות לבין אנשי הלעשות. 

בשנת 2016 הייתי בחופשה משפחתית למשך שבוע בסלובניה.  זה היה טיול כוכב כשהבסיס היה בבלד. כל בוקר קמנו ויצאנו לראות נופים ומקומות. אני זוכרת שבאיזה שלב בטיול ממש כאבה לי הברך בגלל כל ההליכות.  יום אחד ההורים שלי החליטו שאנחנו נוסעים לקרואטיה כדי לראות מקום שנקרא 3 האגמים.  אבא שלי נהג את כל הדרך הלוך חזור.  600 קילומטרים ביום אחד.  

אני כאן בדראמסללה מיום שישי.  המסע מישראל היה ארוך ועם 3 טיסות. (קונקשיין בבחריין פלוס טיסה פנימית מדלהי לדראמסללה). ביום ראשון מצאתי סטודיו לפיסול בחימר ומאז אני מבלה שם לפחות 4 שעות ביום. היופי בסטודיו הזה שהוא קצת מחוץ לביצה של הישראלים.  באופן כללי אימצתי גישה מרוחקת מהאנשים כאן. כשהייתי אצל הסוכן ומשכתי כספים הגיעו 3 בנות והתחילו לשאול אותו לגבי המלצות לקאסול. אני ישבתי עם הכוס של הצ'אי ולא התערבתי. באיזה שלב אחת הבנות שאלה איזה שאלה שידעתי את התשובה אז עניתי לה. היא הסתכלה עליי בהלם קל ושאלה "את מדברת עברית?". היופי הוא שזאת לא הייתה הפעם האחרונה שחשבו שאני לא ישראלית. זה מוצא חן בעיניי.  

אין תמונות,  תרקדו.

ואיזה שיר הכי מתאים לשמוע באוזניות בזמן שאני טסה להודו עם כרטיס פתוח אם לא זה -

איזה טירוף היה ביום שלישי. 

אתמול קמתי בבוקר, התארגנתי ונסעתי למרכז עם הרכבת. נסעתי למרכז לאחר שקיבלתי דרישה מהלן והזאב להיפגש לפני שאני מתעופפת רחוק רחוק. 

הגעתי לתחנה, החמודים חיכו לי מחוץ לתחנה והלכנו לאכול צהריים בקניון. עד אתמול נפגשתי איתם רק בפמדום/מאנץ' של אורדורה. כשנכנסתי לאוטו החמוד אמר "וואו ירוש לבושה". (לבשתי טייץ וטי שירט, בייסיק). היה ממש כיף. אחר כך נפרדנו מהחמוד שהיה צריך ללכת לעבודה והמשכתי לבית של הלן. 

אחר כך ישבתי בסלון של הלן וכזה דיברנו על הא ודא. גילינו ששתינו אוהבות את סדרת הספרים רומח הדרקון וכאלה. 

אחד הדברים שאני אוהבת במערכת היחסים עם הלן זה הנוחות שדברים מחליקים למקום שלהם. בלי מאמץ. אמרתי לה שהיא מיוחדת בקטע הזה שהיא שולטת של שולטות נקרא לזה. זה דורש יכולת הכלה רצינית. החוויה שלי בכל מה שקורה שם היא שאני יכולה לשחרר את העומס שיש עליי. אין שום החלטה שאני צריכה לקבל ואני קטנה ודואגים לי. אני לא חושבת שאני ליטלית במובן של גיל שנתיים אבל בסשנים עם הלן אני נכנסת לאיזה הלך רוח קטן וחמוד. אני אתן דוגמה שתבהיר את זה, נראה לי. בסשן יש דרישה ממני לבקש רשות לפני כל פעם שאני רוצה לגמור. זה ממש ברור לי למה הדרישה קיימת, גם אני דורשת אותה בסשנים שאני מעבירה. בפעם הראשונה שהדרישה הזאת עלתה אני לא אהבתי אותה בלשון המעטה. כזה - "אני לא צריכה לקבל אישור מאף אחד.ת כדי לגמור". זה קצת מצחיק עכשיו כשאני חושבת על זה אבל זה ממש עזר להתמסרות שלי. 

היה בי פחד אתמול בהתחלה של הסשן. פחד לא רציונלי. בדרך כלל אני מקשיבה לפחדים שלי ועוצרת הכל במקום אבל הפעם החלטתי להתעלם מהפחד ולהמשיך. הסיבה שעשיתי את זה הייתה כי היה לי ברור שהפחד הזה הוא הפחד לשחרר שליטה. אני יודעת בגוף שלי שאני סומכת על הלן. הפחד משחרור שליטה קשור בין היתר לחוויות עבר לא מוצלחות בלשון המעטה וגם באופן כללי כולנו מפחדים לשחרר שליטה אני חושבת. 

אני התחלתי לכתוב את הפוסט הזה היום בבוקר בדרך חזרה לבית של אמא שלי מהמרכז. הייתי אמורה ללכת לים עם המשפחה שלי אבל בסוף חיזלשתי את זה והלכתי לשנוץ קצת. אחרי שקמתי נפגשתי בבית קפה עם זוג חברים ירושלמים חמודים. אחד המוטיבים החוזרים בתקופה האחרונה הוא ההבנה של כמה אנשים יש שמתבאסים שאני טסה. זה לא מובן לי מאליו בכלל. כל הילדות שלי הייתי ברווזון מכוער. עכשיו אני ברבור אצילי. 

אז אני עכשיו בחתונה של חברה מהתואר. שיכורה במידה מרובה. אני עוד אכתוב על היום שהיה לפני החתונה כי מגיע לו פוסט פיכח. שתי מסקנות שחשובות לדעתי כרגע. אחת היא שאלכוהול עוזר בהרבה דברים. זה אחד הדברים הקשים אצלי חתונות מאז שאבא שלי מת. המסקנה השנייה היא שמסיבות וניליות יכולות להיות נחמדות אם זה עם אנשים שאני מחבבת ואכפת לי מהם אבל מסיבות בדסמ לוקחות בפער.

בברכה,

יעל השיכורה

כולם חושבים שאני בדיוק כמו כולם. לפעמים גם אני חושבת את זה. ואז אני פתאום מוצאת את עצמי לבד בבית קברות באמצע שום מקום בלי שום תאורה בשתיים עשרה בלילה. אני אוהבת לשוטט באמצע הלילה ולראות לאן הרגליים שלי ייקחו אותי הפעם. אתמול בלילה אחרי ריב ענקי עם החבר שלי יצאתי בסערה מהבית של אמא שלי בלי פלאפון אפילו. אחרי כמה שיטוטים אקראיים ראיתי שאני קרובה לבית הקברות והחלטתי לשבת שם על ספסל. בטוח לא יציקו לי שם. אחרי כמה זמן הופיעה דמות וצעדה אל קבר שהיה ליד הספסל שעליו ישבתי. זאת הייתה אישה צעירה, באיזור גיל 27. היא לבשה טי שירט, שורט וכפכפים והייתה מקועקעת בכל שרוול ימין. ביד שלה היה בקבוק ליטר וחצי מלא במים וביד השנייה פלאפון ומפתחות לרכב. היא נעמדה אל מול הקבר והניחה את הבקבוק על קבר אחד מימין. היא לקחה אבן אחת מהקבר וצעדה שני צעדים אל הספסל. הדליקה את הפנס בפלאפון וסידרה את הפלאפון כך שיאיר לה את הקבר. היא השירה מבט ישירות לעיניי ושאלה: "סליחה את יכולה בבקשה לשמור לי על המפתחות?". הנהנתי ושלחתי את היד קדימה כמוכת כישוף. היא הנהנה וחזרה אל הקבר. בהתחלה היא הורידה את כל האבנים. כל אבן קיבלה את התור שלה. לאחר מכן היא העבירה את היד שלה על המצבה וענן של אבק נראה בבירור. לבסוף היא לקחה את הבקבוק, שפכה קצת בחלק העליון ושפשפה עם היד. לאט לאט עברה עם המים על כל המצבה ולבסוף שפכה את כל המים מלמעלה ועד למטה. אנחה יצאה מפיה והיא התיישבה על הקבר שלימין הקבר השטוף. "סעמק, אני מנקה אבן שמכסה עצמות נרקבות. כמה פתטי זה אה אבא?". הרגשתי כאילו נגלה אליי חלק בעולם שלא ראיתי עד עכשיו, ניסיתי לנשום כמה שפחות ולקלוט כמה שיותר. "אתה יודע? אני מפחדת מהנסיעה הזאת.". היא הסתכלה ישירות למצבה. היה נדמה לי שרק היא והקבר של אבא שלה קיימים. "זאת תהיה שנה ראשונה שאני לא אהיה בארץ באזכרה שלך.". היא מרימה את המבט והעיניים שלה ננעצות בי. אני מרגישה איך עור הפנים שלי מאדים. היא קמה, טופחת בידיה בצדדי הגוף, מתקרבת אליי ומבקשת את המפתחות. בדממה אני מושיטה אליה את היד. היא לוקחת את המפתחות, הבקבוק, סוגרת את הפנס של הפלאפון והולכת. אני נשארת עוד חמש דקות ומנסה להבין מה קרה פה עכשיו וחוזרת הביתה גם. כנראה שאני לא כמו כולם.

זה חלק מספר שאני כותבת. מדובר ביומן של אחת מהגיבורות של הספר. אשמח לשמוע פידבקים אם יש.

האמת היא שאני מותשת. בדרך כלל אני עושה בלאגנים בפמדום אבל אתמול התעלתי על עצמי. 

כל פעם אני לא יודעת איך אני אגיע לפמדום. זה הגיוני, אני גרה ועובדת בירושלים, רווקה ולהחזיק אוטו בישראל 2022 זאת הוצאה רצינית שצריכה יותר ממסיבה פעם ב בשביל להצדיק את ההוצאה הזאת. אז אני מחפשת טרמפים בכל פעם. לפעמים אני פשוט הולכת למסיבה והנשלט נוסע הלוך חזור לירושלים ומסיע אותי. הפעם החלטתי לעשות את זה אחרת. הנשלט שלי למסיבה הוא איש חמוד שחולק את האהבה שלי לשווארמה. הוא אמנם לא חסר סטנדרטים כמוני אבל בסדר, אני לא מושלמת. אז ההחלטה הייתה שהוא יבוא אליי בשתיים בצהריים, ניסע ליפו ונאכל שווארמה ומשם נתקדם לכיוון המסיבה. היה לי ממש כיף אפילו שחם ולח אצלכם מאוד שם במרכז, איך אתם מוכנים לגור במקום כזה?

ואז הגענו למסיבה. הגענו מוקדם כמו שאני אוהבת, לפני כל הבלאגנים. לאט לאט התחילו לטפטף אנשים וכל כך נהניתי לראות את כל החמודים והחמודות. במקביל התחלתי לצוד נשלטים. די מהר מצאתי 3 קורבנות תמימים והתחלתי לממש את המזימה שהייתה לי. הסשן היה מאוד פשוט ברמת המבנה - בהתחלה הנשלט שהגיע איתי לפמדום קשר לי את החמודים עם רתמת חזה פשוטה ככה שהאומללים לא יוכלו להגן על הטוסיק שלהם עם הידיים. אה וגם הקשירה הייתה ככה שהיה לי איפה לתפוס במקדימה וגם מאחורה. אני אציין לטובה את צוות הדיאמים שברגע שאמרתי לריטה שאני עושה סשן ברחבה היא פשוט הצמידה אליי דיאם שממש עזר לי עם כל הקטע של הישראליאדה וחוסר הכבוד למרחב אישי. זאת הייתה הפעם הראשונה שסישנתי יותר מאדם אחד בו זמנית. השתמשתי בכל הצעצועים שהבאתי לפמדום וזה היה כיף. 

אחרי הסשן "הכרחתי" את הנשלטים לשבת איתי ועם חברים אחרים במרפסת. בעיקר רציתי לראות שהם בסדר מבחינה פיזית. זה היה חמוד ששניים מהם נהיו בטסיז אחרי הסשן וזה כשלא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת. 

אחר כך היו עוד שתי אינטראקציות משמעותיות. בראשונה ראיתי כוכבים וגמרתי בקולי קולות באמצע המסיבה ובשנייה הייתי לבד בחדרים עם הלן.

אם יש דבר אחד שמעציב אותי הוא שלא הייתה לי סגירת מעגל עם הנשלטת לפני הודו. הקטע הוא שזה לא אשמת אף אחת מאיתנו, פשוט סיטואציה מסריחה. 

אני לא טיפוס שמתמסר בקלות. כל השולטים דמיקולו שפגשתי בצורה די חסרת זהירות כשאני חושבת על זה די השאירו בי צלקות פסיכולוגיות כאלה ואחרות. הדבר הכי משמעותי שמושפע מהצלקות האלה זה היכולת שלי לוותר על השליטה ולתת אותה לצד השני. עם הלן אני מרגישה שזה בא לי בטבעיות. אני יכולה להצטנף בתוך החיבוק שלו ולדעת עמוק בלב שאני במקום הכי בטוח שאני יכולה להיות. תודה❤️

אחרי הפמדום במוצש ומעבר הדירה אתמול (כן אני מפגרת שקבעתי מוביל יום אחרי הפמדום אני יודעת) אני ביום של כלום ושום דבר. במסגרת הכלום ושום דבר ראיתי את הפרק הראשון בסדרה 'בית הדרקון' (נחמד, אני אמשיך לצפות), התחלתי לכתוב את הפוסט על הפמדום (בשאיפה לסיים היום) ואני מכינה פיצה.

נ.ב. עברתי לבית של אמא שלי והיא בחול אז אני לא טרחתי להתלבש וזה ממש כיף.

נ.ב. 2 אתמול במעבר דירה מצאתי צמיד לרגל עם אזיקים בתור סוגרים שקניתי אי אז בעלי אקספרס וזה כיף ללבוש אותו, מעניין מתי יימאס לי.

אז הפמדום הקרוב יהיה המסיבה האחרונה שלי לפני הודו. בנוהל אני מחפשת טרמפ. אני מבהירה עוד פעם, אני לא מתחייבת לשום סשן מצידי אבל אם יזרום לשנינו אז למה לא. מבטיחה גוד וויבז וצ'וקולוקים. יאללה דברו אליייייייי