ירושלים של זהב

תודה להנהלה על ההשראה לפוסט. (זה אני מודה ללא בושה שגנבתי את הכותרת)

היום בערב ליל הסדר. וליל הסדר הוא תמיד יום ההולדת של אבא שלי. אבא שלי אחד האנשים העצבנים שראיתי בחיים שלי. הוא היה רופא ועבדתי אצלו במרפאה בתור מזכירה פעם והוא כל כך התעצבן על אחד המטופלים שהוא החזיק עט בין השיניים ושבר אותו. אני כל כך מתגעגעת אליו. היו לו שני דברים עיקריים שהוא שם עליהם דגש. אחד זה להיות הכי טוב במה שאתה בוחר לעשות. השני זה לדעת להבדיל בין עיקר לטפל. הוא היה עובד במרפאה שלו משמונה וחצי בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים הייתי נוסעת איתו חזרה הביתה אחרי יום עבודה ארוך. פעם, לא זוכרת מה היה ההקשר, הוא סיפר לי על משהו שהוא עשה עם כל המטופלים החדשים שלו. הוא היה שואל כמה אחים. אם הם היו מהססים, עונים עכשיו ארבע או היינו חמש הוא היה עוצר ושואל על החמישי. זה העיקר בעיניי. לדעת להקשיב ובאמת לראות את הקושי של האדם מולך. אבא שלי נפטר לפני ארבע וחצי שנים. בכמה חודשים הראשונים הייתי יושבת ומדמיינת שהוא נכנס עוד רגע לחדר. ממש רואה אותו נכנס. כל פעם מחדש זה שבר לי את הלב. אז היום לפני 68 שנה אבא שלי הגיע לעולם. תודה על 23 שנים איתך אבוש, לימדת אותי כל כך הרבה. הלוואי ויום אחד זה לא יכאב ככה.

זהו, תנו לי לייקים.

סתם סתם, חשבתי על השרשור צומי האחרון של המלצות בלוגים בפורום. כל פעם שיש שרשור כזה אני קוראת את התגובות ומתבאסת שלא כותבים את השם שלי. כאילו, ברור לי שהבלוג שלי הוא לא מהפופולריים כאן בכלוב. אני לא מעלה תמונות עירום ובכלל לאחרונה אני לא חושבת שכתבתי פוסטים יפים. עזבו מה אני מזיינת לכם את הראש. אני אלך לשים כביסה ואז אשב במרפסת שלי כי  זה כיף. 

יש פה כמה וכמה אנשים שאני קוראת את הבלוגים שלהם ומנסה להבין מה הקשר ביניהם, ברור לי שיש. אלוהים אני כזאת חטטנית 🤦

ימים של שקט

אחרי הרעש הגדול והנורא 

אפשר לנוח קצת על המרפסת

ולאסוף את שברי הסערה 

**************************************

אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו באוטובוס בדרך חזרה הביתה מצפת. הייתי בשבת עם הכת. לאלה ששנייה מרימים גבה מול המסך אני אסביר. הייתי בתכנית לימודים של תורה, פילוסופיה וכאלה לפני ראש השנה ובצ'אט מישהי קראה לזה כת. אני זרמתי עם הבדיחה כי זה מצחיק ועכשיו כל החברים שלי קוראים לזה הכת. אז נסענו מיום שישי בבוקר לצפון. היינו בסיור בכפר חורפיש ואכלנו ארוחת צהריים דרוזית, גאד היה טעים. אחרי זה הגענו למקום שישנו בו וישר טסתי לשנוץ. אחרי השנץ קמתי ועשינו קבלת קבלת שבת. עם גיטרות וכאלה. אחד השירים ששרנו היה השיר שציטטתי בתחילת הפוסט. הוא נגע בי בפנים. לא מזמן סיפרתי לחברה יחסית חדשה על הזוועות שעברתי בתחילת דרכי בבדסמ. גם הלכתי וקראתי את הפוסטים הראשונים שכתבתי. נגיד הפוסט השלישי ממש זועק פגיעות וקורא לציידים לבוא ולקחת. זאת תובנה חשובה להבין שנפגעתי פה מאנשים בכלוב. יש לי דברים שאני לא יכולה שיעשו לי רק בגלל שעשו לי אותם בצורה קשה. נגיד אני לא חושבת שאני יכולה לקבל אנאלי. אני יודעת בוודאות שאני לא יכולה שינשכו אותי. אפילו לא בצורה של בני זוג שנמשכים אליי ורוצים לנשנש אותי. 

זה די מדהים אותי איך יש לי שני עוגנים חזקים בחיים. הכת והבדסמ. דסקסתי את הנושא עם הפסיכולוגית שלי והיא אמרה משהו משעשע. יש לי גן עדן וגיהנום בחיים שלי. אני כל כך עמוק בשתי המקומות שכשסיפרתי לה שהלכתי למסיבה בשישי האחרון היא שאלה אם זה מסיבה של בדסמ או של הכת. אני חושבת שיש הרבה קווי דמיון בין שני הצדדים האלה. נגיד בשניהם יש חשיבות גדולה למשמעות של המעשים שעושים. לא עושים כי ככה. בשני המקומות יש לי אנשים שבאמת מכירים אותי ואכפת להם ממני.

****************************************

הנה הם באים ימים של שקט

כבר שכחתי איך שהם נראים

אפשר עכשיו לפתוח את הדלת

לשלוח אל הרוח ציפורים

^{***********************************************}

לפעמים אני חושבת לעצמי מה אני באמת רוצה לעשות בבלוג שלי. כאילו לרוב הבלוגים שאני רואה יש איזה קו מנחה. יש את אלה עם הגיפים המחרמנים, יש את אלה עם הפסאודו כתיבה עמוקה, יש את אלה שכותבים סיפורים ויש אותי. אני לא אומרת שאני לא אוהבת לייקים ותגובות. אני זונת צומי ממדרגה ראשונה. אבל אני כן אומרת שאני מוצאת את עצמי די הרבה פעמים מופתעת לגלות שאנשים מתעניינים במה שיש לי לאמר. זה רלוונטי לא רק לבלוג אלא גם לאינטראקציות בין אישיות. אני זוכרת שמתישהו כתבתי פוסט שהכותרת שלו הייתה "אדם צועק את שחסר לו". בהחלט צעקתי הרבה פה בבלוג, לא חסר פה טרלול ממדרגה ראשונה. אבל אני חושבת שלאט לאט מצאתי את הנישה שלי בעולם הזה ואני מרגישה איתה בנוח. 

מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו ימים של שקט ♥️

כלובי מה עשית לג'אנקי? תיזהר ממני

בדרך כלל אני כותבת מה שיושב על הלב שלי באותו רגע. אבל הפעם זה הולך להיות פוסט טיפה שונה. חברה שלי סיפרה לי היום שהיא טיפה צחקה עם החבר והדאדי שלה ואמרה לו שלא ינצל את הכוח שלו לרעה. לדאדי המדובר אין יותר מדי ניסיון בעולם הזה וכמובן שהתגובה שלו הייתה לאכול סרטים על זה שהוא אולי מגזים ודופק את חברה שלו.

מה שהביא אותי למסקנה שאני צריכה לכתוב על דום דרופ, כי זה היה דום דרופ קלאסי. כל מה שאני הולכת לכתוב עכשיו זה מהניסיון האישי שלי וטיפה מדברים ששולטות.ים סיפרו לי. עוד דיסקליימר הוא שאני מתכוונת לכתוב באיזה מגדר שבא לי ואתם תבינו שזה מתייחס לכלל המגדרים.

הדבר הראשון שצריך לדעת בעיניי הוא שכמעט ולא מדברים על דום דרופ. הוא פחות נפוץ מסאב דרופ אבל עדיין קיים. התחושות המרכזיות בדרופ מתחלקות לשניים שהן בעצם אותו דבר. הסוג הראשון הוא חוסר ביטחון במעשים שנעשו במהלך הסשן. למשל אם הדום גרם לנשלטת לבכות במהלך הסשן בגלל שהוא הרביץ לה בצורה יסודית הוא יכול להרגיש כמו גבר מכה. פה הסאבית חייבת לקחת פיקוד. יש צורך לתת ולידציה לתחושה שהסשן היה טוב ו/או שהדום הוא אדם טוב בסך הכל. נניח לגבי הסשן עם הבכי שמדובר בבכי שהיא הייתה צריכה להוציא החוצה. הרי שיש פה אי הבנה, הסאבית מרגישה טוב ומשוחררת והדום מהצד השני מרגיש כמו מפלצת. לרוב המציאות פחות קיצונית מהדוגמה שנתתי עכשיו וטוב שכך. הסוג השני של התחושות הוא סוג של תסמונת המתחזה בעיניי. הדום יכול להרגיש שהוא סתם עושה דברים בלי להבין למה ומה הסיבה שצריך אותם. בעיניי מה שעוזר הוא לבוא ולראות סשנים של דומים אחרים ולשאול, לא להפסיק לשאול.

טוב אני רואה את הפרטנרים שלי לטאקו באים אז בייייייי

אז ככה,

קודם כל היה מוש.

התחלתי את הערב יחסית מוקדם כשנשלטוש בא אליי בשמונה בערב. תמיד כיף לי כשאנחנו ביחד והפעם ישבנו וראינו הפיג'מות. התארגנו בכיף שלנו ויצאנו לדרך. אחרי קצת חיפושי חניה בפלורנטין כי רציתי לקנות קפה, לא קנינו קפה בסוף 😒

הגענו למסיבה. איזה אנשים יפים ואיזה מועדון יפה. התחלנו בלבדוק מה יש במועדון. אני אהבתי את הצלבים שהיו בכל מקום אבל מה יהיה עם התאורה האדומה שלא רואים מה עושים 🤦

טושי ואני הסתובבנו קצת במסיבה וראיתי סשן שיבארי יפהפה. כמובן שנדלקתי והודעתי לטושי שאני מסשנת אותו על הצלב ממול. הוא הוריד את כל הבגדים חוץ מהתחתונים והגרביים וקשרתי לו את הידיים והרגליים בעזרת אזיקי עור שהיו מחוברים לצלב. מוקדם יותר באותו ערב, טושי עשה לי חיקוי של גרי (ני ני ני ניייייי). אז הנקמה הוגשה קרה. באמצע הסשן כשאני החלפתי את הספאנקר בקיין באתי אליו ועשיתי לו חיקוי מעולה של גרי. 

אחרי זה הלכנו לחצר ונפגשנו עם הגאנג של אמת או חובה. אתם מתוקים מתוקים ♥️

חוץ מאת טושי סישנתי חברה ליטלית ונתתי לה לנסות קיין ושעווה פעם ראשונה, היא הייתה כל כך חמודה שזה מדהים. כל המאמי שלי יצאה החוצה.

אחרי שטושי התלונן שלא כאב לו אז החלטתי להראות לו מה קורה כשאני מתחילה לתת ביסים. היה כיף, טושי צרח ואני גרמתי לו לדמם בפעם הראשונה. 

לקינוח הערב סישנתי מישהי ביחד עם השולט שלה. יש משהו יפה בסנכרון של המכות שנתנו לה בתחת. לפעמים לסירוגין ולפעמים בו זמנית. 

היה כיף מאוד מאוד ואיזה כיף לי שיש לי חברים טובים ♥️

הוא שאם אני קמה והדיכאון תוקף אותי בצורה יוצאת דופן אז אני פשוט מודיעה לסטודנטית שאני לא יכולה להגיע וזהו. 

בכל מקרה ישבתי היום בפיג'מה (אני עדיין בפיג'מה לשאלתכם) וראיתי את הסרט הקוריאני ההוא שמחר אנשים מהכלוב המליצו עליו. נו, אהבה ואזיקים. אני לא אדבר על העלילה כי אני מצפה מכל אחד ואחת מכם ללכת ולראות את הסרט הזה ואני אסביר. זה הסרט הראשון שהעביר איך קורה בדסמ בחיי היום יום וזה היה מדהים. מלא סיטואציות קטנות שישבתי ואמרתי "היי! זה בדיוק קרה לי!". 

היום בא אליי נשלט שזאת כבר פעם רביעית שאנחנו נפגשים. יש לו משהו במילים ובעיניים שאני לא יכולה להתעלם ממנו. 

לא כתבתי יותר מדי בחודש וחצי האחרון. הייתי עסוקה בלאחות את הלב שלי מחדש. אני חושבת שאני מתחילה להיות מסוגלת לראות את הדברים הטובים שהיו לי במערכת היחסים הזאת. הדבר העיקרי זה שאני גיליתי את היכולת שלי לאהוב. זה לא דבר טריוויאלי. וכן, לפעמים הלב נשבר. אבל זה רק בגלל שהוא נפתח לפני זה. ואם אני צריכה לבחור בין לאהוב ושהלב יישבר לבין לא להרגיש כלום אני אבחר כל פעם באפשרות הראשונה. 

יאללה, שירז טל לכולם!

ותודה לליבינג 😘😘😘

יהודים טובים התעוררו!!!

נפל דבר בכלוב!

יש אנשים הקרויים "נשלטים" אשר חושבים שהם יתחמנו את דרכם בשליטאאאאאאא.

עורי קהילה ובערי הרע מקרבך!

חיים טובים ללא דרישות ותחמונים!

אפילו הפוסט הזה נכתב בגלל שליטה מלמעטהההההה