הקוראת

את מצליחה ליהנות מסקס, אחרי מה שעשיתי לך?

כן. אני עונה, בהיסוס. הוא יושב ואני עומדת. הוא לבוש ואני עירומה. אבל רק מסוג מסוים. הסוג ה... קשוח.

אני מושיטה יד לבגדים שלי. אל תתלבשי, הוא אומר. ואל תשבי. 

זה מאוד לא נוח לדבר ככה, אני אומרת. הוא מתעלם. 

זה רדף אותי. לא מה שעשיתי, אלא זה שאולי פגעתי בך נורא... נואשות. פגעתי בך נואשות?

כן. אני עונה. כן. בטח. לא ידעת? 

כן. תתקרבי הנה. ידעתי. 

הוא מלטף אותי עכשיו. אלה לא הבדיקות הענייניות של פעם, הוא מלטף. אני עוצמת עיניים, קשה לי לנשום. 

יהיה לך קל יותר אם אני אכאיב לך? 

כן. אני אומרת. 

אני לא אוהב להכאיב. הוא אומר. 

מה אתה רוצה?

ללטף אותך. 

אני מהנהנת. אני עומדת בין הברכיים שלו והוא מלטף. ארוכות, רכות. 

אתה מבקש סליחה?

אפשר לסלוח לי? 

לא. אבל אתה מבקש?

אני רוצה שתתכופפי קדימה, הוא אומר, מסובב אותי לכיוון השולחן. הוא מדבר כל כך בשקט. אני מתכופפת. הוא מלטף, מכניס אצבע ואני שומעת את השריקה הנמוכה שלו. הוא מתחיל לאונן לי.

אני מחכה לזה, אבל הוא שותק. הוא לא אומר כלום. הוא לא אומר שאני שמנה ועלובה וסמרטוט. הוא לא צוחק עליי, הוא לא מספר לי עליי כלום. הוא רק מחזיק אותי שם, בתנוחה הלא נוחה הזאת ומאונן לי. 

עד שאני גומרת, נופלת לרצפה, מחזיקה לו את הקרסוליים ובוכה. הוא מרים אותי ככה, בוכה ומשכיב אותי על הספה, בוכה ומזיין אותי בעדינות עקשנית, עד שאני מתפרקת לחלוטין.

——————-

זה נגמר, אני אומרת לבעלי. סוף סוף.

ר׳ גר בדירה קטנה מאוד ומסודרת מאוד. הוא פותח לי את הדלת ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה במשך זמן ארוך.

הוא היה רזה, עכשיו הוא כבר לא. הוא לא שמן, אבל יש לו איזו התפדנגות של הגוף, כמו שקורה לפעמים לגברים בגילו. הוא קירח. זה חבל, זה לא מתאים לו. 

הוא מחזיר לי מבט ביקורתי משלו. עברו 20 שנה? הוא שואל. כמעט, אני אומרת. אנחנו לא מתחבקים. אני נכנסת ומתיישבת על ספה ירוקה מחרידה. למה? אני מחווה אליה, היא באה עם הדירה, הוא עונה.

הוא עושה לי קפה. אנחנו יושבים ומסתכלים. הלוואי שהייתי עדיין מעשנת, זה היה נותן לי משהו לעשות. 

אנחנו שותקים. אתה כבר לא נראה כמו סרסור, אני אומרת. נראיתי? הוא שואל. לא, אבל היה לך אדג׳.

גם את לא נראית כמו זונה. הוא מחזיר ואיכשהו זה פוגע. אני לא, אני אומרת בשלווה. אני אמא בין עבודות. אני נראית ככה? 

בדיוק ככה. הוא מחייך. כמה הוא התרכך, אני חושבת. כמו הגוף שלו. את רוצה להתפשט? ואתה? לא. הוא אומר, בשקט. זה לא עובד ככה. אני לבוש ואת ערומה.

אני נרטבת, בבת אחת. פה? הוא מהנהן. אני מתפשטת לאט. אף אחד לא ראה את גוף האמא שלי כבר כל כך הרבה שנים. הוא מזעזע באמת, אני מתמלאת תיעוב לעצמי והכוס שלי פועם. אני חושבת שאני עוד יכולה לגמור ככה, רק מהעיניים של ר׳ עליי. הוא לא מוריד ממני את העיניים עד שאני מסיימת. 

כמו לראות תאונה קשה? אני שואלת. לא. הוא אומר. אבל הוא עוצם עיניים. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אל תתלבשי! הוא אומר. הוא פותח עיניים שוב. 

אחרי שהוא לוקח את הילדים הוא חוזר הביתה ואומר: אולי תתקשרי לפסיכולוגית שלך. 

בלי סימן שאלה. הוא בעצם אומר: תתקשרי לפסיכולוגית שלך. 

לא. אני אומרת מהר. הבטחת לי שבוע. אמרת, שבוע. אני כמעט מתחננת.

הוא מסתכל עליי, לא בחיבה. אולי הוא רוצה לעזוב אותי. בסדר, הוא נאנח. שבוע. 

הילדים, הם כמו קונקנות שמשתרכות סביבנו. וחוץ מזה, אני אוהבת אותו. רק לא עכשיו, עכשיו אני מלאת טינה על המבט הכועס, הביקורתי, המלא בוז שהוא מעביר עליי. הוא חושב שאני בוחרת להרוס אותנו, הוא לא רואה את טיפות הדם שנושרות על הרצפה. אני מסתכלת עליו הולך לעבודה בזמן שאני שמה מדיח. הוא אומר שלום רפה בדלת. אני מלאת הקלה כשהוא יוצא.

—————————————-

אני רוצה לפגוש את ר׳. הנרטיב ברור לי: האישה ההיא הרסה אותו, אישתו. ועכשיו הוא צריך אותי, להיות האדמה שעליה הוא יצמח. ייבנה. זאת מחשבה מסעירה, להיות אדמה לר׳. להיות בעלת כל כך הרבה חשיבות. 

———————————

כן, ניפגש. הוא אומר. יש לי דירה. תבואי.

אני מדמיינת אותו בדירה הישנה שלי, עם המון עציצים. כמו של חנה׳לה משכנים שכנים. מחכה לי בין העציצים ואני יורדת על הברכיים ומצמידה מצח לרצפה. הלב שלי דופק כשאני חושבת על זה.

הינה אני, ר׳. לעולה. בשבילך. 

יש לי סיוט.

זה האיש ההוא, שצילם אותי. הוא מזיין אותי בתחת ואני נלחמת בו. במציאות, תמיד הנחתי ראש על המזרן ובכיתי, מעולם לא התנגדתי. אבל בחלום אני אני של עכשיו ואני נלחמת, מנסה לברוח קדימה, לבעוט בו איכשהו. זה לא עוזר. הוא תופס לי במותניים ונכנס חזק וזה כואב נורא. בחור, בשיפולי הגב, בירכיים. אני מרגישה שאני עשויה אש ואני צורחת.

בעלי מעיר אותי, הוא קורא לי בשמי. אחר כך הוא מחבק אותי, אבל חיבוק רפוי כזה. הראש שלי מצטלל בבת אחת, משהו לא בסדר.

עוד שבוע, הוא לוחש את זה. עוד שבוע אני נותן לך. 

אני מתנערת מהחיבוק שלו ומדליקה את האור. אני שותה מים ומסתכלת עליו, למטה. הוא שוכב לידי בפנים אפלות, חמורות.

עוד שבוע למה? אני שואלת, אני שומעת את הפחד בקול שלי. הבהלה חסרת שם, תהום נפתחת מתחתיי.

לגמור את מה שזה לא יהיה שאת עושה. טוב? הוא תופס לי את הירך, חזק. כמעט באלימות. את מבינה?

אני מבינה, אני אומרת.

שבוע ותחזרי אליי. הוא מסתובב ואני מסתכלת על הגב העקשן שלו.

אתה לא רוצה לדעת מה אני עושה? 

אבל הוא לא עונה. 

אני ישנה מעט מדי והבוקר הוא כמו ללכת בערפל סגול. ברגע שהם הולכים, אני נכנסת למיטה, במטרה לישון. אבל אי אפשר, יש לי ר׳ בוורידים. 

והוא לא מחובר.

מה עדיף להיות, יתוש שנלכד בקורי עכביש או יתוש שמסתכל על העכביש טווה את הקורים ומחכה להילכד?עכביש סדיסט. יתוש מזוכיסט קטן, טיפש.

מרוב כעס על עצמי אני תופסת את החלק הכי רך בירכיים שלי וצובטת. זה כואב. זה משהו לעשות.  

ר׳ יא בן זונה, יא חרא, תתחבר כבר, תתחבר.

————————————————————

משחקים שר׳ אהב לשחק:

1. משחק הלא לענות.

2. משחק הלהתקשר באמצע הלילה ולדבר איתי כאילו אמצע היום. 

3. משחק ה״את יודעת רק מה שאני חושב שאת צריכה לדעת וזה ממש קצת כי את טיפשה כמו קיר ולא מחליטה שום דבר״.

4. משחק הבואו נראה כמה נמוך היא תרד. 

——————————————

כמה מכוער אני? הוא מתחבר בצהריים. אני רוצה לא לכתוב לו, אבל זה כאילו מנורה נדלקת בתוכי.

מאוד. אני עונה. מה קרה לך?

התחתנתי רע. התגרשתי נורא.

היא גילתה איזה חרא אתה? 

היא החזיקה לי את הביצים במלחציים. ולחצה.

אני צוחקת.

מי זאת הגיבורה הזאת? הייתי שמחה לפגוש אותה. 

גמרת? הוא שואל. משנה את האווירה בינינו מיד. 

למה איתי אתה כל כך אמיץ? אני שואלת. 

כי אני יודע מי את, של מי את ומה את צריכה. 

עכשיו. בואי תגמרי. 

אני לא טיפשה. אני יודעת מה הפטיש של ר׳. אבל הוא אדיוט אם הוא חושב שהוא יכול לשחק אותה סרסור איתי ועם בעלי. אני מרגישה את האכזבה שוטפת אותי, אני מתקררת בבת אחת, סוגרת את המחשב והולכת להכין לזניה.

עוד רגע הם כולם יתקבצו ויבואו להציל אותי מעצמי: בעלי, הילדים. צריך להאכיל אותם, לטפל בהם, לשמוע אותם, להיות אמא. בראש שלי, אני מנהלת עם ר׳ שיחה חד צדדית: אני אמא עכשיו! גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לשחזר את הימים ההם. אני נעצרת, הייתי רוצה? הכוס שלי מתכווץ, אבל אני חושבת שהוא משקר לעצמו. אני חושבת על הריחות שלהם ובחילה שוטפת אותי. לא, לא הייתי חוזרת לשם.

אני רוצה את ר׳. רק את ר׳ אני רוצה הייתי זוחלת בשבילו בעפר, לא, הייתי עושה יותר מזה. עשיתי יותר מזה! וזה לא משתנה. למה זה לא משתנה? בבת אחת אני מתיישבת על רצפת המטבח ובוכה. אני רואה את עצמי מבחוץ ובא לי לבעוט בשלולית האישה הזאת.

———————-

בסוף הוא מתחבר, בשתיים בלילה. הוא שולח לי תמונה, של עצמו. הוא נמצא באיזו עיר אירופאית, מחייך למצלמה. השנים עשו לו רע, הוא לא נראה טוב. למעשה, הוא נראה נורא. הוא נפוח וקירח ובעיקר עצוב ומובס. אבל זה הוא, ללא ספק הוא. אני כותבת לו: תודה.

הוא מתנתק. 

זאת טעות לא נורמלית ה״כן״ הזה. אני קמה במהירות וסוגרת את המחשב. אחר כך אני פותחת אותו.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אז אני הולכת למטבח. אני פותחת את המקרר, אני סוגרת את המקרר, הטלפון שלי מצלצל. אני קופצת, זה בעלי. מה צריך בסופר? איפה הילדים? 

אני עונה לו מהר ומנתקת מהר. כשאני מנתקת אני מבינה שאני מפנה את הקו לר׳. אבל אין לו את המספר שלי. ולא יהיה לו, אני מבטיחה לעצמי. אני חוזרת לראות מה הוא כתב.

כן? גם לך?

את שם?

הוא לא כותב את שמי. ר׳ לא אהב לקרוא לי בשמי. פעם שאלתי אותו למה והוא ענה, בכנות מפתיעה, אני מעדיף לחשוב עלייך בלי שם. זה ריגש אותי מאוד, כמו בכל פעם שהוא הצליח לגרום לי להרגיש עוד יותר... פחות. 

עכשיו אני פה. אני כותבת.

שימי אצבע על הדגדגן. הוא כותב. כזאת עזות מצח! אבל אני שמה, הרי אני רטובה כולי.

שמת? 

כן.

את היית הזונה שלי. הוא כתב. ולא נתתי לך שום דבר בתמורה. גם לא אותי. זה נכון?

כן. אני כותבת. 

למה? 

התשובה האמיתית עצובה מדי, היא עוברת לי בראש אבל אני זורקת אותה החוצה. אני כבר בחצי הדרך פנימה, אני כבר בשלב הזה שאני רק כוס.

כי אתה היית הכל ואני שום דבר, אני כותבת. ומוסיפה: זה נכון? אני קרובה, כל כך קרובה. הפנטזיה שלי מפעם רצה לי בראש: ר׳ עומד ואני יורדת על הברכיים מאחוריו, מלקקת לו את התחת. אנחנו באמצע הרחוב וכולם יכולים לראות: הוא הכל ואני הלכלוך שנדבק לו לנעל. 

נכון. תעצרי. הוא כותב. תשמרי את האורגזמה הזאת לבעלך, תגמרי איתו.

אני עוצרת, למרות שאני כל כך קרובה. אני כותבת, במהירות: אני כל כך קרובה, ר׳. בבקשה.

הוא לא עונה לי, הוא כבר מנותק.

התמונות מגיעות כל יום, לפעמים פעמיים ביום.

זה כמו התקפה. זה לא כמו, זאת התקפה. 

פעם אחת מגיעה תמונה שאני לא מצליחה להבין. זה מאחורה, אני על הברכיים, עם הראש מרוח על המזרן, השדיים מרוחים מתחתי, כמו אגמים לבנים וגדולים. 

על המיטה שלי, עם כיסוי המיטה ההודי שהגיע עם הדירה, ארגמן וזהב. אני לבנה מאוד ברקע הזה והאור נדיב, הופך אותי לחלבית.

מי צילם אותי? אני שולחת לו כשהידיים שלי מפסיקות לרעוד.

הוא אומר שם, אני לא זוכרת אותו, עד שאני נזכרת. אני נזכרת בגבר הכבד ההוא, המבוגר, עם הריח הרע בביצים שאהב לקום פתאום וללכת להסתכל עליי מאחורה, לראות איך נראה חור התחת שלי אחרי שהוא טחן אותו לדק.

ביקשת ממנו?

כן. נתתי לו פעם אחת בחינם. 

למה? למה? למה?!

כי הייתי חייב לראות מה הם מקבלים. 

שקרן. כי היית צריך משהו לסחוט אותי איתו.

זה לא נכון. אמצעי הסחיטה שלך היה אני, זוכרת? היית מוכנה לעשות הכל בשבילי.

אז בגלל זה אתה מדבר איתי עכשיו, בן זונה? אתה מתגעגע לזה? לסחבה הקטנה שלך? 

כן.

אני חייבת לחסום אותו, אני חושבת. הלב שלי דופק. זה התקף חרדה? הכוס שלי פועם גם, הוא מתנשף, עוד רגע והוא מוציא לשון.

הוא כותב ומוחק כותב ומוחק כותב ומוחק. 

זאת הייתה הרגשה משכרת. חד פעמית.

אני חושבת הרבה זמן לפני שאני עונה:

כן.

מתי צילמת את זה?

מי זוכר?

מה עוד צילמת? 

הוא שולח לי תמונה: אני, בין הרגליים של האישה ההיא. 

הפנים שלי כמו כתם לבן בחשיכה, עפעפיים כבדים, אני מסתכלת עליו. אני נראית מסטולה לגמרי, למרות שאני יודעת שלא לקחתי כלום. הירכיים שלה - רזות, ארוכות.

הזכרון של הרגע הזה: אני טורפת אותה כמו חיה נואשת, בזמן שהוא ליד הראש שלה, מנשק אותה, יונק ממנה. היא הולכת לאיבוד בין שנינו ואני מרגישה כמעט... גאה. שותפה שלו, בת ברית. אנחנו מתאמים בינינו את הקצב, כמעט בלי לשים לב.

מתי הוא צילם? היינו עסוקים. 

(אחר כך היא גמרה ור׳ נישק אותה בעדינות ואז לחש לה: עכשיו תורי? ולי הוא אמר, תביאי קונדום ואמר לי שאני יכולה להישאר, אם אני רוצה וזיין אותה בבערה מוחלטת שלרגע חשבתי שאולי הוא מאוהב. ונשארתי, ברור שנשארתי. לא יכולתי לזוז.) 

אם אני מכירה את ר' עדיין, הוא לא אמור ליצור איתי קשר בימים הבאים.

הוא השליך את החכה ועכשיו הוא יחכה, בסבלנות, שהדגה הטיפשה תאכל את הפיתיון.

אבל למה? אני לא מצליחה להבין למה. הרעיון היחיד שיש לי זה שהוא בצרה, צריך כסף, או איזה בוסט לבטחון העצמי בדמות בעיטה בקורבנות עבר.

אני לא מתכוונת לתת לו לשחק בי.

-        אני יכולה להתלונן עליך במשטרה, אתה יודע.

-        את יכולה.

ציפיתי להתגוננות.

-        אינעאל אחותך, ר', מה אתה רוצה?

-        אבל את יודעת מה אני רוצה.

-        לא. אני באמת לא יודעת.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא בא לבד. הוא נראה עצוב, רדוף. הוא התיישב בכבדות על הכורסא, פתח את הרוכסן ואמר לי: בסדר.

בסדר מה? שאלתי.

בסדר, תמצצי לי.

הסתכלתי עליו בחשדנות. בדיוק יצאתי מהמקלחת כשהוא נכנס ועמדתי במסגרת הדלת, שמחברת בין המסדרון לסלון, עטופה במגבת, בוהה בו.

תמורת מה? שאלתי.

הוא חייך חיוך מר מאוד, עייף מאוד.

תמורת כלום. שלום תמורת שלום.

אני מתקרבת אליו. לא מורידה את המגבת, כן מורידה כרית מהספה ומתיישבת על הברכיים. הוא מסתכל עליי משועשע. מיומנת, אה?

מבין השלבים של התריס הגדול בסלון, נכנסת שמש אחר צהריים, אלכסונית. מהחלון במטבח יש רוח וקולות של עיר. ובכל זאת, שקט כל כך.

הוא זז אליי עם האגן ועוצם עיניים. אני מכניסה את הזין שלו ישר לגרון. אלוהים. הקטיפה. הדופק. הבשר. הוא לא זז, הוא לא תופס לי בשיער, הוא לא מכוון את עצמו. הוא רק עוצם עיניים עד שהוא גומר, פתאום, ממלא לי את הפה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 
הוא שולח לי תמונה בפייסבוק. זאת תמונה של הדירה הישנה שלי ואני, עומדת שם. מסתכלת מהחלון. הכתפיים שלי שמוטות והשיער פרוע. הוא תפס אותי מהפרופיל, מסתכלת החוצה ומחייכת.

אין לי מושג ממתי זה. אין לי שום זיכרון של הרגע הזה או של ר' מצלם אותי.

בתמונה אני לובשת את הסוודר האדום הפתוח שלי שלבשתי עד שהוא התפורר. חורף. האור חיוור, כחול אפור. אני כמעט יכולה לשמוע את הגשם, להריח אותו.

איפה הוא עמד כשהוא צילם אותי? הוא רק נכנס? אם כך, זה היה אחרי שנתתי לו מפתח.

אני מסתכלת על התמונה, מגדילה אותה עם האצבעות. אני כל כך צעירה שם, עם החיוך הפתוח הזה, התמים.

ואני מאוד יפה.