הקוף מתקשר, הוא נשמע עצוב, מלא כיסופים רכים. ״מתי תבואי?״ אנחנו קובעים ליום ראשון וכשהמשפילן שולח לי כתובת וטלפון לאותו היום, אני כותבת לו שאני לא יכולה.
הוא מתקשר מיד ותובע לשמוע את כל הסיפור. אחר כך הוא שותק וכשהוא מדבר הוא אומר לאט, בכעס: ״אין מצב שאת נפגשת עם מישהו שאני לא מכיר.״
״אבל אני מכירה אותו״, אני אומרת. ״הוא מתוק. הוא צריך אותי.״ אני מספרת לו שוב, כמה הקוף עני ומכוער, כמה הוא מלא הכרת תודה. איך אנחנו תמיד גם קצת מדברים. ״הוא משלם?״ הוא שואל. ״לא! ברור שלא!״ אני מזדעזעת. ״ר׳, הוא ממש עני.״
״תני לי את הטלפון שלו, הוא ישלם. הוא ישמח לשלם.״
״החברים שלך לא משלמים!״ אני מוחה. הוא מסביר לי, ברור ולאט, שהם החברים שלו, אז הוא יכול לתת אותי בחינם. אני רטובה לגמרי כשאנחנו מנתקים ומנסה להיזכר מתי זה נהיה ככה, מתי הפכתי לשלו כדי לתת ומה אני מרגישה בקשר לזה. אני מאוננת על הרצפה, בזעם.
הוא צודק, הקוף שמח. כשאני נכנסת אליו הוא מושיט
את האצבעות הקטנות והחמדניות שלו לשיער שלי וגורר אותי לחדר השינה. לא עוד הכרת תודה ותה, הוא מזיין לי את הפה עם זין המלפפון שלו. הוא מזיין אותי.
״כמה אתה משלם?״ אני שואלת בדרך החוצה. ״קניתי כרטיסייה״, הוא אומר.