הקוראת

הבעל שלי נכנס אליי לחדר, מוריד את המכנסיים ומתחיל לזיין. אני מחוככת, זאת כבר פעם שנייה היום ואני מחוככת. הוא מזיין קשה, חזק, מספינק מדי פעם, תופס בשיער, אבל אני נשארת מחוככת.

אני לא אומרת כלום. אני כותבת את הבלוג הזה ומרגישה כמו זונה של כל העולם, אז אני לא אהיה זונה שלו? אני לא אומרת כלום, אני נותנת הכול.

אבל הבעל שלי מרגיש שאני מחוככת, הוא יוצא ממני. הוא לא רוצה לעשות לי נזק. הוא דואג.

הוא הבעל שלי. 

אני שמה לב שכבר תקופה אני לא פוגשת את החברים של ר׳. כל הגברים הם לקוחות משלמים, כמו שר׳ אוהב להגיד, וכמעט כולם מגיעים אליי לדירה. 

אני כבר לא מקבלת ממנו פרטים בקשר אליהם, רק שעה ויום. אין לי מושג מאיפה הוא מקריץ אותם ואני גם לא שואלת. הם חוזרים, שוב ושוב. הם מחבבים אותי, אני צעירה. אני עושה הכל. אני לא מדברת הרבה, אני מחייכת.

ערב אחד ר׳ מגיע שוב, שוב עם כסף. שכר דירה הפעם. מה שהוגן - הוגן, הוא אומר. הוא עומד בסלון שלי, אני מציעה לו מים. הוא מסרב. ושוב הוא אומר לי, תתפשטי. ושוב אני מתפשטת. עומדת מולו בסלון, מתחת למנורה.

אני מזדיינת כל כך הרבה שאני הופכת קהה, אבל איתו כל הקצוות שלי חדים, מחודדים. זה כאילו המבט הקר שלו זורם בתוכי, חושך וחשמל.

להפתעתי, הוא מתקרב ונוגע בי. הוא נוגע בי כמו שנוגעים בסוסה. הוא מרים לי את השדיים ושוקל אותם, הוא מכניס לי אצבעות לכל החורים, הוא מלמד אותי, במגע הענייני שלו, שיעור מאוד חשוב בחוסר משמעות. אני בודק מה הם מרגישים, הוא אומר. הם אומרים שאת נורא נעימה. לא עפתי, הוא מוסיף. הוא מעביר לי אצבע על השפתיים, למטה, את צריכה מימון ללייזר? 

כשהוא הולך, אני רועדת. אני מבינה שנפל דבר. המשפילן נגע בי. המשפילן נגע בי! אין לי מושג מה זה אומר, ואני צוחקת בפליאה, בשמחה. זה צליל שלא שמעתי הרבה זמן.

כשהייתי נערה ופתאום, בבת אחת, צמחו לי הציצים האלה, ופתאום, בבת אחת, הכוס שלי התחיל לרחוש, הבנתי מהר מאוד את המקום שלי בהיררכיה. או לפחות חשבתי שהבנתי. הייתי בתחתית הסולם, לא כוסית לחלוטין, לחלוטין. הייתי לי חברה שמאוד אהבתי, אולי אפילו הייתי קצת מאוהבת בה, כי היה לה את הגוף הכי יפה שראיתי. גם היא אהבה לשחק בשרמוטה, אבל בניגוד אלי, היא יכלה לעשות את זה עם גברים יפים, חתיכים. קינאתי בה כל כך, רציתי אותה, אותם וכל הזמן הזה הגוף שלי והכוס שלי לא הפסיקו לכאוב, לצרוב. הייתי נערה, ריקה. כמעט ברגע שהתחלתי להיות מינית, רציתי להתמלא.

פעם אחת לקחתי מונית לבית הספר. הנהג היה שמן מאוד, מכוער מאוד, חרמן מאוד, עילג מאוד. הוא היה בטח בן עשרים ומשהו, אני הייתי בת 14. התחלתי לשחק. סיפרתי לו שאני בת 16, שאני לא בתולה, שעשיתי הפלה אחרי שנכנסתי להריון מהחבר שלי ואז הוא עזב אותי. כבר אז לא הייתי מדברת הרבה, אבל איתו לא הפסקתי לדבר. הוא נסע ליער ושם הוציא את הזין הראשון שראיתי בחיים שלי. התנשקנו, זה היה כל כך מגעיל. הלשון העבה שלו בתוך הפה שלי, התנפלתי עליו, רק שלא ייחשף השקר. אלוהים, מה הרגשתי באותו רגע? הוא דחה אותי, רציתי אותו מאוד, כי הוא היה גבר. כל מה שהמשפילן סיפר לי שגברים מרגישים בקשר אלי, הרגשתי בקשר אליו. היה לי כל כך ריק בחור, כל כך ריק. לא הזדיינו, מצצתי לו קצת והוא גמר, הפתיע אותי לגמרי. אבל בלילה, במיטה שלי, המשכנו עד הסוף. עברנו למושב האחורי ושם הוא זיין אותי מאחורה, נותן לי שורה של פקודות קצרות, צרודות. עוד לא לגמרי ידעתי לאונן, זה היה כל כך מסורבל ועוד לא הצלחתי לגמור. רק להמשיך להרגיש את ההתפוצצות הזאת, הגלים האלה בתוך הריק, בבטן.

הרגשתי הקלה, אני חושבת, שמצאתי את הנישה שלי. לא עוד להסתובב בעיניים כלות. נכון, הם היו מכוערים, אבל גם אני. היינו בתחתית ההיררכיה ביחד, בגלוי. והם היו אסירי תודה, כי בכל זאת, הייתי צעירה ואישה. יכולתי לרגע להרגיש קצת יותר למעלה, קצת פחות הדבר הזה שמסתובב בעולם ורק מחכה שמישהו יגע בה קצת. 

יש לי פטריה, שלא עוברת. המשפילן מיואש, זה דופק את העסקים, הוא אומר לי. מי ישמע, אני חושבת, הוא עושה עליי מליונים. אבל לו אני אומרת שאני מצטערת ואני עושה כל מה שאני יכולה. אני עצבנית, מתגרדת כל היום, בסוף אני מגיעה למומחית שאומרת: אלרגיה ללטקס. זה בסדר, הוא אומר, זה פתיר. תבואי עם קונדומים היפראלרגניים, אני אחזיר לך את הכסף.

ימים לא הזדיינתי ונעים לי עם זה. יש לי זמן בערבים, אני שוקלת להירשם לתואר ראשון, אני קוראת, מנקה את הבית. הוא מריח את זה וערב אחד הוא פתאום בדירה שלי, עם חמש מאות שקל.

הוא הוא. כן... זה לא שהוא יפה, זה איך שהוא זז, זה החשמל והבוז. הוא מסתכל עלי, מסיכה של תיעוב. תתפשטי, אין ברירה, אם אני כבר פה, אני צריך לראות מה אני מוכר. הברכיים שלי ג׳לי, אני רועדת. הוא מסתכל עלי ארוכות, כל כך לא מרוצה. תתלבשי. 

אתה רוצה שאני אמצוץ לך? אני שואלת. הוא אפילו לא עונה. הוא מסתכל החוצה מהחלון עד שאני לבושה. אני יכולה ללקק לך את התחת? אני לוחשת את זה, הפנטזיה הסודית שלי. אני בכלל לא בטוחה שהוא שמע. 

אני באמת מצטער בשבילך שזה ככה, הוא אומר לי לפני שהוא הולך, שזה התפקיד שלך בעולם. לרדת כל כך נמוך כדי שגברים יגעו בך. 

הוא יוצא ואני נופלת על הספה, אני גומרת תוך שנייה, בהתכווצויות עזות. 

הוא באמת היה מבוגר, הנשוי הזה. אולי בגילי עכשיו, אבל אז זה נראה לי כל כך זקן. אבל היו לו פנים נעימים והגוף שלו הריח טוב. היה לו זין יפה ונחמד. לא הבנתי מה הוא עושה שם, איתי. אבל לא שאלתי, למדתי מר׳ שאף אחד לא אוהב זונה קשקשנית.

הוא גם דיבר מעט, אבל היה לו צ׳ק ליסט. הוא רצה לזיין לי את הפה, עד שאני אקיא. הוא אמר את זה בקול הנעים שלו, הוא היה בחור מסודר והייתה לו אג׳נדה.

הוא זיין לי את הפה, עד שהקאתי. ואז הצביע על עצמו, כדי שאנקה. אחר כך הוא זיין לי את הכוס, אבל קצת. כנראה שהיה לו מספיק כוס בבית. לבסוף הוא קרע לי את התחת. גם את זה הוא אמר, באמת, הכל היה מאוד ברור איתו: אני הולך לקרוע לך את התחת. פעם הייתי מנסה לא לבכות אבל אחר כך גיליתי, שאצל אלה שאוהבים להכאיב, אם את בוכה הם גומרים יותר מהר. זה עבד כמו קסם; צרחתי ובכיתי והוא גמר. הוא שכב רפוי על המיטה שלי ואז הוא הסתובב אלי ושאל, למה את עושה את זה?

אבל לא יכולתי לענות, נכון? אם הייתי עונה, הייתי חייבת להפסיק, נכון? אז חייכתי, כרגיל. יש לך חיוך יפה, הוא אמר. בכלל, את יפה. וכל כך זולה. חייכתי שוב. הבחור הזה, הוא חבר שלך? הוא מסרסר אותך וזה מדליק אותך? כן. אמרתי. הוא החבר שלי. אחר כך אני מספרת לו הכל. 

ר׳ צחק ואמר. טוב שענית כן, חטטן. הוא לא יבוא שוב. 

אבא שלי אהב לשיר לי, כשהייתי נערה: שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי נפשך.

זה מאוד ריגש אותי אז, אבל היום אני רואה את הדברים האחרת. הם לא שמרו עלי, אז אני הייתי צריכה לשמור עלי. הורים לא יכולים, אולי, להתמודד עם המיניות הפרועה של נערה צעירה, שמנה, שרוצה שיגעו בה ומוכנה לעשות בשביל זה כל דבר. היה יותר קל לחשוב שהכל בסדר בזמן שמעדתי בשבילי החיים. הם נטשו אותי, בלי לנטוש. ואני רק רציתי שהם לא יראו: כמה אני למטה, נואשת, באילו עומקים אני שוחה. 

מההתחלה, מהגבר הראשון ששכבתי איתו נקבעו החוקים האלה: את מגעילה, ולכן תעשי כל מה שאגיד לך.

זה מה שלמדתי, זה מה שעשיתי. ר' ראה את זה ואלוהים יודע מה זה הדהד אצלו, למה זה כל כך העמיד לו את הזין. לפעמים הייתי מפנטזת שר' עומד באמצע הרחוב ואני מאחוריו, על הברכיים, מלקקת לו את התחת. זאת הייתה פנטזיה כואבת, של כמיהה, כזאת שמכווצת את הרחם. לא ראית את ר' מאז הפעם הראשונה והיחידה שנפגשנו, אבל זה לא עמעם אפילו קצת את הכמיהה שלי. הייתי מוכנה, רציתי, לחיות מתחת לסוליות הנעליים שלו.

------------------------------------------------------------

יום אחד הוא הודיע לי שמישהו יבוא אלי הביתה. הוא לקוח משלם, הוא אמר, נשוי. טוב, אמרתי. אפילו לא שאלתי מה השם שלו. הסברתי לו שאת שמנה ועלובה, הוא אמר. ושאפשר לעשות אתך כל דבר. טוב, אמרתי. הוא יבוא ב-21:00. טוב, אמרתי. תהיי מוכנה, אל תעשי פדיחה, תני לו כל דבר שהוא ירצה. תהיי טובה. טוב, אמרתי. יש לך משהו אחר להגיד חוץ מטוב? לא. טוב, הוא אמר. טוב, אמרתי. כן, יש לי שאלה. הוא מאוד מבוגר? מה זה משנה? הוא שאל. אין לי מושג ומה זה משנה, הוא לקוח משלם. זה סגר את זה. הוא לקוח משלם. כאילו היה אכפת לי מהכסף. כמה הוא משלם? שאלתי. זה עדיין לא עניינך. טוב, עניתי.

----------------------------------------------------

בסופ"ש אחר כך נסעתי הביתה. את נראית טוב, אמא אמרה. רזית? 

אני לא יכול לנהל לו״ז, אם את לא מקשיבה לי. אני לא יכול לנהל אותך, אם את לא מצייתת ואת צריכה שאני אנהל אותך, אחרת את תעופי לאוויר. אלוהים, את הדבר הכי מטומטם שראיתי בחיים שלי, חצי מהזמן את מפוזרת ובחצי השני את כוס מייבב. אני לא מבין איך נשים כמוך קמות בבוקר בכלל. את צריכה להגיד לי תודה על זה שמצאתי לך משמעות, מטרה. עכשיו את כוס מכוער עסוק. קודם היית סתם כוס מכוער, עכשיו לפחות את עושה משהו. ואת אוהבת להידפק, נכון? בלי זה את הופכת אפילו לעוד יותר עלובה. שלושה חורים עלובים שבקושי סוחבים את עצמם ממקום למקום. אוי, את סיפור עגום במיוחד. הכל אצלך רפוי ועצוב וחיוור. צורה לך. הזונה הכי דוחה בהיסטוריה של האנושות.

ובכל זאת, אמרתי לו פעם, הם מזדיינים איתי.

לא. הם מזיינים אותך. וזה שאין להם סטנדרטים לא הופך אותך לפחות עלובה. אני הייתי יורק עלייך.

תירק עליי! אני אגיד שזה גשם. אני אגיד תודה. 

את דבר מתפלש, הא? ומה תעשי כשימאס לי מכל זה?

התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אחר כך שלחתי הודעה: אני לא רוצה לקחת הפסקה. הוא לא ענה.

אחר כך, מבוהלת, עוד אחת: בבקשה, אני לא רוצה לקחת הפסקה. הוא לא ענה. הרגשתי שאני נופלת לתוך התהום, והתקשרתי. אחר כך שוב.

הוא חזר אלי בשלוש בלילה, מעיר אותי משינה: את חתכ׳ת דבר תלותי. הוא אמר את זה בבוז, בקור. מסביבו היה רעש.

אני לא רוצה לקחת הפסקה. אמרתי, ערה לגמרי, דרוכה. הבנתי את זה, הוא ענה ביובש. את יכולה ללכת לקוף מחר. אני לא רוצה ללכת לקוף, לחשתי. אני לא שומע אותך, הוא אמר בחוסר סבלנות, יש פה רעש.

חכי רגע. הוא כנראה יצא, דמיינתי אותו עומד בחוץ, בלילה, בשבילי. אני לא רוצה ללכת לקוף, אמרתי שוב. אין לזה שום קשר למה שאת רוצה. הוא לקח נשימה ואמר את שמי. זה יגמר אם לא תעשי בדיוק מה שאני אומר. שתקתי. את רוצה שזה יגמר? אפילו הפסקה את לא יכולה לקחת. אני לא אומרת לו את מה שברור. אני לא יכולה שזה יגמר, עוד לא. אבל הקוף... אני חושבת על הגוף שלו, על הזין שלו, על האלימות החדשה שלו. על הידיים הקטנות והאכזריות שלו.

אני אלך. אמרתי. כמו תמיד בשיחות איתו הכוס שלי פעם בזמן שהחזה שלי התמלא באפילה וקור.

כמה הוא שילם עליי? 

יותר מדי. הוא ניתק. 

אני חושבת לנסוע הביתה, אבל זה לא מתאים להם. אין מקום השבת ממי, אולי עדיף שתישארי שם, ממי.

אז אני נפגשת עם חברה מהעבודה. היא חברה שלי, אבל היא לא כל כך מחבבת אותי. אני לא מסתדרת לה, אני – המבולגנת, המפוזרת, הבוהה. היא מסתכלת עליי בעיני הציפור שלה ואומרת לי: את כזאת מצחיקה, את לא רואה שבחולצה הזאת יש כתמים? או, את לא רוצה לעשות כושר? את כזאת מצחיקה! אני בלי אימון כל בוקר רוצה למות. אני מחייכת כשהיא מדברת והיא צוחקת ואומרת: את כזאת מוזרה!

בכל מקרה, אנחנו יוצאות לשתות. אני משתדלת להתלבש יפה אפילו, בלי חורים, בלי כתמים. אני מסתרקת. אנחנו מתיישבות בשולחן אמצעי והיא רוכנת אליי, "אז מה חדש?" ובכן, אני חושבת. אני מזדיינת עם אנשים שאיזה בחור אחד, שחושב שאני מאוד דוחה ושאכפת לו ממני במידה נמוכה עד בינונית, מסדר לי. ועכשיו ממש הוא התחיל לקחת עליי כסף וזה מבלבל אותי, כי אני זונה פילנטרופית, לא זונה זונה. "כלום," אני אומרת. "באמת שכלום."

אנחנו מזמינות בקבוק יין ומדברות על העבודה. היא מדברת ואני מחייכת, אני מחייכת והיא מדברת. פתאום באים שני בחורים, מסתבר שהיא אמרה לי שהם באים. איכשהו, זה עבר לי מעל הראש.

אחד מהם, הוא חמוד ממש והוא מתיישב לידי. הוא חמוד ממש! והוא מתיישב לידי! השני מעסיק את החברה שלי. אני מסתכלת על הבחור החמוד. האם אני יכולה לעשות בחור חמוד? הוא ממש חמוד. יש לו עיניים חומות צוחקות, עם רשת של קמטי צחוק. אני יכולה לעשות בחור חמוד? הבטן שלי צוללת למטה, אבל לא בצורה טובה. וחוץ מזה, מה אני אעשה עם ר' והחבורה שלו? המחשבה לאבד את ר' מרגישה כמו להיפלט לחלל. ריק שחור, בלי נקודת אחיזה, בלי אוויר. אני אחנק. אני אמות.

חזרת?

כן.

את בסדר?

לא.

הוא נהנה?

כן.

מאוד?

כן. כמה הוא שילם עלי?

מה זה עניינך?

אני צריכה הפסקה.

אני אכתוב לך עוד שבוע.