הקוראת

מה אתה רוצה?

הוא לא עונה. ועד שתפסתי אומץ. הרגלים ישנים, כמו שאומרים באנגלית, מתים קשה. 

בנזונה, אני כותבת, מה אתה רוצה?

תראו מי תפסה אומץ. הוא עונה. לקח לך רק 20 שנה.

מה אתה רוצה?

לראות מה שלומך. זה מנומס להתעניין בחברים מהעבר.

אף פעם לא היינו חברים.

זה פחות מנומס לכתוב זונות מהעבר. 

אני זורקת את הטלפון על הספה. ומרימה אותו. אני בוהה במסך, אלוהים. אין לי מושג מה לכתוב.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אמרנו זמינות,

הוא אמר בערב כשהוא נכנס.

הוא לא בא לבד, אבל אני לא מזהה את הגבר שאיתו. אף פעם לא ראיתי אותך מזדיינת. אני מתרוממת, באחת. נעמדת.

לא. אני אומרת. לא.

אני לא מתחננת, או בוכה. לא קיים עולם שבו ר' יראה אותי מזדיינת. יישב על הספה ויתבונן בי, בעיניים הקרות שלו, נלקחת.

לא. אני אומרת. הוא מסתכל עליי, בוחן וזורק את זה: אני אתן לך למצוץ לי. זאת הבטחה כל כך מתוקה שאני כמעט נופלת אחורה.

לא. אני אומרת, אבל במאמץ. לשים את הזין שלו בפה שלי... של ר'. אחרי כל הזמן הזה.

אני אלטף לך את הראש, הוא אומר. אני אגיד לך שאת ילדה טובה שלי. אני אשקר לך שאת יפה. מה את אומרת? אני אגמור לך בפה.

זאת ארטילריה כבדה. הוא מתיישב ופותח את הכפתור. בואי, הוא אומר. אני בולעת רוק. הגבר השני זז, אני שומעת אבל לא רואה. רוכסן נפתח. בואי, הוא אומר.

הוא כל כך רך עכשיו, מתוק, הוא מחייך אליי, יש לו חיוך נהדר, עם קמטים מסביב לעיניים. 

לא. אני אומרת ובורחת לחדר השינה. אני מחכה עד שאני שומעת את דלת הדירה נטרקת לפני שאני נזרקת על המיטה, עם יד אחת על הפנים והשנייה בין הרגליים. 

הפה שלי מלא רוק ואני כבדה מאכזבה.

אני חושבת: כמה בטחון עצמי יש לו. הוא יהיר.

אני יכולה לתבוע אותו. אני יכולה להרוג אותו. 

התרעומת נבנית אצלי בשלבים: מי הוא חושב שהוא? מי הוא חושב שאני? מה הוא חושב, שאני אותה פצועה שהייתי? מה התוכניות שלו בכלל?

אני כל כך כועסת. ואני לא מבינה בשביל מה הוא הציע לי את החברות הזאת, אם הוא לא פונה אליי.

"מה יש?" בעלי שואל. אני לא עונה, אני מרגישה שיש לי סכין בין השיניים. יש לי שנאה לכל יצור עם זין, עדיף שהוא לא יתקרב אליי. הוא הולך אחורה בידיים מורמות, "סליחה", אני אומרת, "אני לא יודעת מה יש לי. סליחה."

בערב אני יוצאת לזרוק את הזבל. דמדומים. אוויר חם, אבל אוויר. הרחוב הבורגני שלנו ריק, זאת השעה שכל הילדים נאספים הביתה, נכנסים אל המסוע של מקלחת - ארוחת ערב- סיפור - שינה. 

זה תופס אותי ליד הפח ואני מתקפלת, התייפחות אחת. הזעם מתלבן לי בבטן: טיפשה אחת, מה חשבת שיהיה? 

הפרופיל שלו לא מספר דברים שלא ידעתי. הוא עובד באיזו חברת הייטק אחרת עכשיו. הוא גרוש. הוא משתף דברים... בנאליים. הוא לחלוטין לא מעניין. אין לו תמונות, למזלי. אני חושבת שהייתי צונחת אל מותי אם היו. גם בלי תמונות, הלב שלי דופק ככה שאני מרגישה אותו בכוס. 

אני מזדיינת עם בעלי, כאילו אני הולכת מכות. אבל למען האמת, זה הוא שמרביץ לי. הוא מושך לי בשיער ומעגן אותי תחתיו. אני מתרכזת בזין שלו שנכנס ויוצא ממני, אבל זה ר' שמתרוצץ לי במוח. הטון העצל, העיניים. מה הוא רוצה?

אני מאגרפת את הכרית, אני חושקת שיניים, בעלי מועך לי את הפנים, כאילו הוא מרגיש בדיוק מה אני צריכה היום. הכרת התודה מוהלת את הרעל שעף לי בדם.

בערב אני מתפשטת.

זה טקס שלא עשיתי כבר הרבה זמן.

אני תופסת את הבטן של הקיסרי. אין לה תקומה.

אני מרימה את השדיים הענקיים. כמו תמיד, הם קרירים למגע. הפטמות שלי מעולם לא חזרו לצבע המקורי שלהן. הן התכהו בהריון ונשארו כהות.

מעל הקוס, הצלקת. 

מאחורה, התחת עם הצלוליטיס עליו.

אני צובטת, אני מרימה, אני מסתובבת, אני עושה לי ר׳ עד שאני שומעת את הקול העצל שלו מפעם, מסביר לי כמה זה נורא וכמה אני דוחה. אני לוקחת אותו למי שאני עכשיו, עם הגוף שלי עכשיו. יש יותר עם מה לעבוד. הוא אומר לי שבעלי נואש ואם הוא היה יכול למצוא משהו אחר, הוא מזמן היה מוצא. הוא מפטיר שזה אפילו לא גוף של אישה, הדבר הזה. הוא אומר לי, בחמלה המזויפת, האדישה שלו, שזה מה שקיבלתי והוא באמת, מצטער בשבילי. כל כך מצטער בשבילי.

אני נשכבת במיטה ונוגעת בי. הקול שלו אצלי צוחק עלי, לזה התגעגעת עלובה אחת?

כן. לזה.

אני גומרת בקול, בצעקות ומתגלגלת לפלאפון. יש לו תמונת פרופיל מתחכמת, איזה גרפיטי בפלורנטין. אנחנו כבר בני 40, אני אומרת למסך. תתבגר. 

ואני מאשרת אותו. 

מעולם לא נאנסתי.

אבל אחרי הבלוג הזה, אני חושבת, האם אונס זאת הטראומה המינית היחידה?

כמו שאמרתי, סיפור המסגרת לא אמיתי. מעולם לא הזנו אותי, אף אחד לא הפך אותי לזונה, מלבדי. גם אני לא בדיוק הפכתי אותי לזונה. פשוט, התנהגתי עם הגוף שלי כאילו הוא בכלל לא חשוב, כאילו אין לו שום משמעות. נתקעתי, בצעירותי, במעגל האומלל הבא: אין לי משמעות, אני מחפשת מישהו שיאשר לי את חוסר המשמעות הזה, המישהו הזה מתנהג איתי כאילו אין לי טיפה של משמעות, יש! חוסר המשמעות אושר! בדסמ היה דרך טובה לאשר את זה, הרי הגברים היו אמורים להתנהג כאילו אני חתכ'ת חרא שנדבקה להם לסוליה. הם לא עשו את זה, הם הראו התעניינות מזויפת בשלומי, אבל ברגעי האמת אני לא הייתי שם. מה היה? הגוף שלי והפרסונה המזוייפת שלי. זאת שמשתוללת כאילו עושים לה את הטובה של החיים שלה בזה שמתנהגים אליה כמו חפץ. 

כמובן, הדברים תמיד יותר מורכבים מאיך שאפשר לכתוב אותם. כי מה שמעורר אותי זה בדסמ. עדיף קשה, עדיף קיצוני. ותמיד הייתי רגישה מדי לסוג הזה של הבדסמ. הם באו לשחק, אני נפתחתי, כולי רכה. מה שר' עשה פה בגלוי, אני עשיתי לעצמי, בסמוי.

וכמו תמיד נשאלת השאלה - איפה נחה האחריות? כאמור, לא נאנסתי. פאק, לא רק שלא נאנסתי, צעקתי שאני רוצה את זה. איך אפשר להאשים אותם? ובכל זאת, את הרגישים והחכמים שביניהם, אני מאשימה. כי בינינו, אני חושבת שהם שמו לב (אני חושבת שאתם שמים לב, עדיין. יש כמוני, בלי סוף.) פשוט הרבה יותר נוח להתעלם בשביל לקבל חתכ'ת כוס כל כך מתמסר כמו שתמיד הייתי.

הדיכאון תופס אותי.

אני קמה בבוקר בלי יותר מדי רצון לחיות. אני מאוד לא רוצה למות, אבל אני מרגישה שהאצבעות שלי, שמחזיקות בקושי בדבר הזה ששומר בתוכו את היכולת שלי להמשיך מיום ליום, מתרופפות. 

שבת. אני נסרחת על הספה כשהמפתח מרשרש במנעול. זה ר׳, אבל אני לא זזה. הוא עומד בדלת ומסתכל עלי מסתכלת עליו. אני לא יודעת מה הוא חושב, אני חושבת: אין לי כוח. כל כך אין לי כוח.

הוא נכנס וסוגר את הדלת. שתית קפה? לא. להכין לך? כן. אכלת? לא. יש לך אוכל בבית? לא. התקלחת? כן. אתמול. אחרי שצור היה פה. הוא לא אומר כלום ואחרי רגע: מה קרה לך? אני לא עונה.

הוא מכין לי קפה ומוצא עוגיות איפשהו ואני מתרוממת כדי לשתות. הוא מתיישב לידי. אני מחכה למתח, להתחממות בקוס, לחשמל. לא. לא היום. 

אנחנו צריכים לדבר, הוא אומר. לנסח חוזה. חוזה. אני אומרת. חוזה. הוא אומר. חוזה, אני אומרת שוב. חוזה בין מי למי? בינינו, הוא עונה. כאילו זה ברור מאליו.

מה השתנה ר'? אני שואלת. מה שהשתנה זה שצריך חוזה, הוא אומר, קצר רוח. הוא מוציא דף ועט. אחד אני ואחד את, חוקים וגבולות.

הוא כותב:

1. אסור לך לשכב עם גברים שאני לא מכיר.

מתחת לזה הוא מסמן שלושה קווים. הוא נותן בי מבט שיכול לצלות, אני כמעט מתפקעת מצחוק. הדיכאון שלי עף דרך החלון ועליזות משונה מפעפעת בתוכי.

עכשיו את. הוא נותן לי עט. אני חושבת רגע:

2. בלי מכות!!!

הוא מסתכל עלי. את בטוחה? 100 אחוז. תורך.

הוא חושב כמה זמן. ואז עוד קצת זמן. אין לך רעיון, אה? אני אומרת. האמת שאת זונה די ממושמעת, הוא מודה. אוקיי, יש לי:

3. זמינות.

עכשיו אני מסתכלת עליו. מתי אי פעם לא הייתי זמינה? הוא מושך כתפיים ונותן לי את העט. אני לא צריכה לחשוב:

4. לא לתת את המפתח שלי לאף אחד. חוץ ממך, אף אחד לא נכנס בלי רשות.

לא נתתי אותו באמת, הוא אומר. אני יודעת, אני אומרת. 

את רוצה לדבר על כסף? הוא שואל. כסף לא מעניין אותי, אני אומרת. את זונה עם המון גאווה, הוא אומר, אבל בלי עוקץ, בלי לעג. הוא לא בא להשפיל היום.

אני לא זונה, אני אומרת לו. אני לא בדיוק יודעת מה אני, אבל אני לא זונה. הוא מסתכל עלי, בעיניים החדשות שלו. בלי רשע, עם סקרנות. סיימנו? אני שואלת. 

סיימנו, הוא אומר. 

הבלוג הזה יוצא ממני.

הוא לא היה אמור להיות כל כך ארוך, הוא לא היה צריך להיות כל כך קשה, לא ידעתי שהוא בתוכי, חי ככה. אבל הוא בתוכי, חי ככה. הוא מטפס ממני, פותח אותי בכוח. 

כשהייתי בהריון השני שלי, דיממתי. יום אחד קמתי בבוקר ודיממתי על רצפת חדר הילדים ואז באמבטיה. כמויות דם עצומות, לא ראיתי דבר כזה. זה היה כאילו וסת של שבוע יצאה ממני בבת אחת. כשיצאתי מהאמבטיה החלקתי קצת, בתוך הדם. הייתי בטוחה שאיבדתי את התינוק, הרגשתי רעש ופאניקה ואובדן וחלל והתעשתות, בשניות. ככה אני מרגישה עכשיו, לרגעים. כאילו משהו מחליק ממני - אני מאבדת משהו. מה?

בכל מקרה, אנחנו לקראת הסוף. 

אפשר לומר שבשלב הזה כבר הייתה ביני לבין ר׳ הבנה מושלמת. 

ידעתי שצור זה עונש. ידעתי שר׳ לא יעניש אותי בעצמו באמצעים כאלה פחותים, אבל הוא לא יימנע מאף אמצעי כדי ללמד אותי לקח שאם צריך לנסח אותו, הוא משהו כזה: הגוף שלך שלי בשביל לסחור בו, לתת אותו, ולא של אף אחד אחד כולל את עצמך.

בסך הכול לקח פשוט. מתתי מפחד. הלכתי לעבודה, חזרתי מהעבודה וישבתי בסלון רועדת כמו ארנבת.

לא העליתי בדעתי ללכת משם. לא חשבתי לרגע שאני יכולה לסגור את הבריח. לא עברה בי המחשבה להתקשר לר׳ ולהגיד לו שיבטל את כל העניין. האם הוא היה מבטל? אני חושבת שכן. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה: שיגמר כבר, שיגמר. אם מישהו היה שואל אותי אם אני חושבת שמגיע לי העונש הזה, לא הייתי יודעת מה לענות. 

צור בא בתשע. הוא לא בעט, הוא לא סטר, הוא אפילו לא הספינק. הוא זיין אותי מאחורה מהר וחזק, פוצע. 

חשבתי שבאת להרביץ לי, אמרתי לו כשהוא היה בדלת.

ר׳ סתם רצה להפחיד אותך, הוא אמר. הוא בחיים לא היה מאשר את זה. 

רק במקלחת נזכרתי שהוא דפק על הדלת, כמו כולם. 

אל תדאג לי כל כך, אני אומרת לבעל שלי.

הוא מרגיש כאילו הוא מסתכל לתוך בור אפל. הוא לא ידע שאני כזאת?

הוא מבקש ממני להחליף את תמונת הציצים התלויים. הוא פוחד שזה מושך אלי בדיוק את סוג הגברים שמחטטים לי בנפש. בדיוק את סוג האנשים שידפקו לי את הצורה. אנחנו מצלמים תמונה חדשה. זה חותך לי ברייטינג! אני אומרת לו. הוא מסתכל עליי כאילו קצת השתגעתי. הוא לא מבין שכל פעם שאני רואה את הציצים האלה, אני מרגישה תחושת שחרור לא נורמלית. לא כי אני מקבלת אותם, אלא כי אני מקבלת את זה שהם סמל לכל הדברים שאני מתעבת בי וכל מה שיצר את סוג הבדס"מ המאוד חשוך שאני נמשכת אליו.

הבעל שלי הוא הבדסמ המואר שלי. כשהוא מזיין אותי, אני אוהבת אותו עד שכל מה שאני רוצה זה להיות החור שלו. כשהוא נוגע בי, גם באכזריות, אני יקרה לו. וזה קשה, ליישב את כל מי שאני ביחד. זה מאבק. אני כותבת את הבלוג הזה מיום שבת ובקושי מצליחה לישון.

הוא לא אמיתי, אבל החוויות שעליהן הוא נשען הן אמיתיות והכל שם מודלק, זב מוגלה, חי.

יום אחרי האישה אני אומרת לר': אני רוצה הפסקה. והפעם אני עומדת בזה כמעט שבוע. אני לא רוצה לנסוע הביתה כי אני פוחדת שאמא שלי תסתכל עלי ותראה הכול. יותר מכל דבר אחר, אני מתה מבושה. אז אני נשארת בדירה ונלחמת בעצמי, נלחמת נלחמת נלחמת. לא להתקשר, לא לשלוח הודעה, לא להריח את הספה שעליה הוא זיין אותה. אבל בלי מעגל הלקוחות המתרחב שלי, אני מגלה, אין לי יותר מדי הסחות דעת.

לילה אחד אני יוצאת לפאב, משתכרת ושוכבת עם מישהו. זה כל כך סתם שבבוקר אני לא מבינה למה יש לי ריח של זרע על הציצי. לוקח לי זמן להיזכר ואני מזדעזעת. ביני לבין עצמי אני מודה שכבר לא חשבתי שמשהו יכול לזעזע אותי, אבל האמת שהניתוקים האלה מתחילים להפחיד אותי. ביני לבין עצמי אני מודה שאם אני אמשיך ככה, אני אמות. פתאום אני מתמלאת אסירות תודה רכה לר', שפרש עליי חסות. ואז אני מדמיינת את העיניים שלו כמו שהוא הסתכל על האישה ההיא, עולות באש ואני רוצה לתלוש לעצמי את העפעפיים, לצלול לתוך חור שחור.

אני מבינה למה נשים חותכות את עצמן ורגע לפני, רגע לפני שאני עושה לעצמי איזה נזק, אני מתקשרת לר'. חמישה ימים, הוא אומר. שיא עצמי. מה עשית בזמן הזה? אני מספרת לו על הבחור בפאב ועל זה שכמעט חתכתי את עצמי. זה לא טוב, הוא אומר, רך כמו נחש בדשא, אסור לך להזדיין עם גברים שאני לא מכיר. נאריך את החופשה בעוד שבוע, הוא אומר, כדי שתוכלי לחשוב על זה. לא, סליחה ר', סליחה, סליחה, לא בבקשה ר', בבקשה בבקשה. אני מצטערת, בבקשה, אני מצטערת. אני מתחילה לבכות ולהתחנן, להתחנן ולבכות. בצד השני של הקו אני שומעת אותו נושף אוויר מהאף, בחוסר סבלנות. אני משתתקת. אני מדברת: ר'? אתה יודע שאתה הכול בשבילי, נכון? אתה יודע את זה, שאתה העולם שלי? אני יודע, הוא אומר. אני יודע... בסדר. הזדמנות אחרונה. שטות אחת ואני בחוץ, את שומעת? הוא קורא לי בשם שלי, אירוע כל כך נדיר שאני נוזלת לרצפה.

אנחנו מנתקים. בבוקר אני מקבלת ממנו הודעה: צור רוצה לבוא אלייך.

צור??? הוא אמר שהוא לא רוצה לזיין אותי יותר.

הוא לא. הוא רוצה להרביץ לך. הוא אמר שאת תהיי שק אגרוף מעולה, עם כל השומנים. שאת כל כך מטומטמת שאם הוא יבעט בך, את תחייכי ותבקשי עוד. שבטח תנשקי לו את היד אחרי שהוא יעיף לך סטירות.  

ר', אני כותבת, אני לא רוצה למות.

הוא לא יהרוג אותך.

איך אתה יודע?

הוא לא. הוא יבוא מחר בערב, נתתי לו מפתח.

למי עוד נתת מפתח?

הוא לא עונה.

ר' מגיע עם אשה.

השעה אחת והם קצת שיכורים, שניהם. הוא דרש מפתח ונתתי לו. בהתרגשות נתתי לו, כמעט ירדתי על הברכיים והושטתי את המפתח למעלה. אבל לא, זה לא מה שעשיתי. הוא פשוט בא, השאיר לי קצת כסף, לקח את המפתח, עשה את הטקס הקבוע שלו והלך. אני חייכתי, כל הזמן. עד שהוא אמר, ספק לי, ספק לעצמו, כמעט ברחמים, בחיים שלי לא ראיתי זונה כל כך מטומטמת, מה יש לך לחייך? 

עכשיו הם שניהם נשמטים על הספה בזמן שאני רצה מחדר השינה. מבוהלת כולי. ר'! אני אומרת. הנה את, הוא אומר. רציתי להראות לה את הזונה שלי. 

תראי אותה, הוא פונה לאשה, היא לא מגעילה? היא נראית בסדר גמור, אומרת האישה. היא יפה, כמובן. רזה, כמובן. אני לא יודעת מה להגיד עליה עוד. אני כל כך מקנאה. כל כך מקנאה.  זה כי לא ראית אותה ערומה, אומר ר'. תתפשטי, הוא אומר לי כלאחר יד. אני מסתכלת עליו, המבט שלו רציני גמרי. אני לא רוצה. אני אומרת. הוא נאנח. ממתי מה שאת רוצה קשור? האישה, הייתי רוצה לספר שהיא הגנה עלי, אבל היא רק נעצה בי מבטים סקרניים.

תתפשטי. הוא אומר שוב ואני מרגישה שאני נפרמת, פשוט נפרמת. אני לא יכולה לסרב לר', כי זה כמו להגיד לא לאלוהים. אבל להיות ערומה מול אישה יפה, אחת שהוא רוצה, זה... זה... אני מתחילה לבכות.

הם שניהם מסתכלים עלי. אני בוכה, נופלת לרצפה ואז קמה לקחת טישו וחוזרת. נעמדת מולם, מקנחת את האף. תתפשטי, ר' אומר והאישה מחייכת אליי, חיוך מעודד. 

אני מתפשטת. במהירות. הם מסתכלים עלי. תסתובבי, אומר לי ר'. מה את אומרת? הוא אומר לאישה. באמת יצור מסכן, היא אומרת. כן, אומר ר', כן. הוא מצביע על הגוף שלי, אני מתחילה לבכות שוב. ויש לה רשימת המתנה, היית מאמינה? ואתה? שואלת האישה. זיינת אותה? מה פתאום! הוא מזדעק. הם מסתכלים עלי מהספה. היד שלו על הירך שלה, מטפסת למעלה. תגיד לה שתרד לי, אומרת האישה, בא לי. תרדי לה, אומר לי ר'. אני לא יודעת לרדת לנשים, אני אומרת לו. אני אלמד אותך מתוקה, האישה אומרת, אל תדאגי. היא מרימה את השמלה ומורידה את התחתונים שלה. בואי, ר' אומר. אני לא מתווכחת. 

כשהם הולכים הוא משאיר לי כסף על השולחן. אני לא רוצה אותו! אני צועקת פתאום. אז לא צריך, הוא אומר בשלווה ולוקח אותו בחזרה. האישה מתכופפת לנשק אותי, היית טובה, מתוקה. תודה רבה. אני לא מפסיקה להריח אותה עלי כמעט שבוע.