נעים מאד, אני מלכה

איך אני תמיד גורמת לאנשים לחוש בי בכל מקום, גם אם אני לא הכי יפה או כריזמטית בחדר? 

בלי יותר מידי חפירות, פשוט ככה:

1. אני לא מפחדת להיות אני

2. אני מתעניינת באמת באנשים אחרים

3. אני תמיד עם לב פתוח, ומעניקה הזדמנות שווה לכל אחד, לא משנה מה קרה לי בעבר

4. שפת הגוף שלי תמיד פתוחה וזקופה

5. אני לא מנסה להוכיח כלום

6. אני מציבה גבולות בקלאס

7. אני מתמקדת בטוב שיש באנשים

8. אני מפרגנת מכל הלב (כן, גם לנשים👑)

9. אני לא מתביישת להציב את הסטנדרטים שלי

10. אני תמיד נשארת נאמנה לעצמי ולערכים שלי

תְּנַסּוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחוֹת וּשְׁקֵטוֹת,
עֵינַיִים מוּרָמוֹת לַשָּׁמַיִים לִתְפִילָּה
וְלֵב חָפֵץ בְּטוֹב,
כִּי יֵשׁ גַּם טוֹב, לֹא רַק מִלְחָמָה.
לִשְׁמוֹר עַל עַצְמְכֶן, עַל הָאוֹר הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶן,
בְּלִי חוֹסֶר בִּיטָּחוֹן.
מְחוּזָקִים נִישָּׁאֵר וְנִישָּׁמֵר, וְלִהְיוֹת בַּעֲשִׂיָּה.
אִם יֵשׁ תְּקוּפַת אִיּוּם עַל יִשְׂרָאֵל – לֹא לִהְיוֹת שַׁאֲנַנִּים,
לְהַקְשִׁיב גַּם לַאֲנָשִׁים הַדּוֹאֲגִים,
אִם תֹּאמְרִי "לֹא יִהְיֶה" זוֹ חֲסִימָה לְמִי שֶׁחָרֵד.
לְהַדְחִיק זֶה לֹא נָכוֹן.
אֲבָל לִהְיוֹת בַּמְּצִיאוּת בְּרֹאשׁ מוּרָם.
יֵשׁ שָׁמַיִים וְיֵשׁ קַרְקַע,
לְהִתְחַבֵּר לָאֱמוּנָה בַּשָּׁמַיִים
וְלַעֲשׂוֹת מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַל הַקַּרְקַע.
לְהִתְרַכֵּז בַּהִתְחַזְּקוּת,
כִּי יַחַד עִם הַפַּחַד יֵשׁ גַּם תִּרְגּוּל אֱמוּנָה.
אִם יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁמַּעֲלִים בָּכֶן תְּחוּשַׁת פַּחַד,
הַפַּחַד מִשְׁתַּלֵּט וּמוּלוֹ אֵין כְּלוּם.
אַךְ אִם הַפַּחַד מְתוּחָם וּמְקַבֵּל מָקוֹם,
מוּלוֹ אֶפְשָׁר לִבְנוֹת בִּיטָּחוֹן.
כִּי כּוֹחַ הַלֵּב הוּא הָאֱמוּנָה.

-ימימה אביטל

אני לא ממש יודעת להצביע איך נוצרה הפנטזיה הזו.

אולי זה היה משהו שקראתי באחד מהרומנים שגנבתי בסתר כשעוד הייתי ילדה או בסצנה בדרמה רומנטית כלשהי מסרט ישן. עבורי עצם המחשבה והדמיון של הגשת ארוחה מוכנה על ידי העבד שלי עבור אורחים שבעליו הזמינה לארוחת הערב, מעוררת תחושות עזות של תשוקה, התחושות האלה כל כך חזקות וכל כך אינטימיות עבורי.

בסיטואציה מסוג כזה על העבד להראות כבוד וצייתנות נאותים כלפיי ולהוות מקור גאווה עבורי- זו בעצם מטרת העל שלו בבואו לשרת אותי. החיבור בסיטואציה הזו ביני לבין העבד הוא עמוק שכן העבד נדרש לציית לי בפורום רחב, שבו אני מארחת את חבריי ועליו לשרתם ולציית לבקשותיהם, בפקודתי. הפחד מלטעות והרצון להרשים הופכים למשמעותיים יותר עבורו, האופו שבו הוא רואה איך אחרים מסתכלים עלי ותופסים אותי, גודל האחריות שמוטלת עליו- כל אלה מגרים אותי.

הפנטזיה הזו למעשה כוללת הזמנת חברים להשתתף בערב של אוכל משובח, שירות מעולה ותשומת לב ממוקדת בפרטים הכי קטנים, כן, ממש כמו במסעדת שף איכותית, כזו שאני בעצמי איהנה לשבת בה. אני מדמיינת נגינות של פסנתר ואורחים בבגדים יקרים ורשמיים שותים כוסות יין או שמפניה ונעים לצלילי המנגינה. אני כמובן אשב בראש השולחן זורחת מגאווה כשלגופי שמלה מהממת שנתפרה במיוחד עבור המאורע, ומימיני העבד שלי שמקבל הזדמנות לביטוי חופשי של הכרת תודה, צייתנות ואהבה. האורחים מתיישבים סביב שולחן ערוך להפליא. כולם צוחקים ויש אוירה טובה, נראה שהם נהנים מאיזו שיחה קלילה והם מחכים להגשה ואז אני מסמנת לעבד, הוא נכנס למטבח והערב שלנו מתחיל.

ככל שהזמן עובר ואני מהרהרת בסיטואציה יותר ויותר, חיה וחווה אותה פעם ועוד פעם- אני מתחילה לגבש תוכנית עבודה עבור העבד. לפעמים קצת חוקרת, קצת קוראת ומרכיבה מניפסט קטן משלי, ומצד שני גם רואה בכך פרויקט טוב עבור העבד להרכיב תכנית ייחודית לערב המיוחד הזה, כך שעדיין פתוחה לאפשר מידת מה של חופשיות למי שאני סומכת עליו ומוכן לקחת על עצמו את תכנון האירוע.

יש אתרים רבים שניתן למצוא בהם שירותי אוכל משובחים, או מדריכי הגשה פורמליים, קיימים לפחות מאות ספרים שכולם נועדו ללמד את אמנות ההגשה. המידע בתחום הוא עשיר למדי וכולל את תכנון התפריט, רשימת האורחים, הזמנות, מצעי שולחן ותפאורה, מדריכי הגשה וטכניקות, שירות לאחר ארוחת הערב ומכתבי תודה. רוב התכנים המתמקדים בסעודות רשמיות דומים מאוד בנימוסים בסיסיים ובמדריכי הגשה, טכניקות ותרגול. עיקרון משותף אחד שבלט באופן מיוחד הוא שהמפתח לשירות מעולה הוא להיות קשוב. תוך כדי קריאת מאמרים, ספרים ומדריכים של אחרים התחלתי לבחור אלמנטים מרכזיים ליצירת אירוע. עם המידע הזה התחלתי ביצירת מדריך נימוסי שירות כאשר הפוקוס המרכזי: תשומת לב לפרטים הקטנים.

כללי נימוס הנדרשים בשירות הארוחה

תלבושת אחידה:

• חלק עליון לבן או שחור – חולצה/ווסט/קולר/מחוך
• חלק תחתון שחור – חצאית/מכנס
• נעליים – שחורות – במידה ויוחלט כי העבד ינעל עקבים – יש להקפיד על גובה נוח

הגדרת שולחן:

• צלחות מונחות במרכז המקום המוגדר, כאשר קיימת צלחת עמוקה למרק, צלחת למנה ראשונה וצלחת גדולה יותר למנה עיקרית
• מפית – משמאל לצלחת
• מזלגות - על גבי המפית - צד שמאל של הצלחת
• סכינים וכפות - מימין לצלחת
• כוס משקה משמאל מעל המפית
• כוס מים בצד ימין של המקום מעל הכף

הגשה לאורחים:

• הגשת האוכל תתבצע תמיד מצד ימין
• מניחים פריטי ארוחה על הצלחת תוך הקפדה שלא למלא יתר על המידה
• יש להניח את צלחת הסעודה עם פריט המזון העיקרי ישירות מול האורח

שירות משקאות לארוחת ערב:

• הגשת המשקאות תתבצע תמיד מצד שמאל
• יש להניח כוס משקה בפינה השמאלית העליונה של צלחת האורח ולהיזהר שלא לשפוך
• יש לשמור על כוסות המשקה של האורחים מלאות בכל עת
• שירות מים: יש לשמור תמיד על כוס מים מלאה אלא אם ניתנה הוראה אחרת
• מילוי חוזר של הכוס תמיד מצד שמאל

שירות קינוחים:

• לפני הגשת הקינוחים יש לודא שכל צלחות האוכל יוסרו מהשולחן
• יש להניח מפיות נקיות, מזלגות וכפיות במיקום הנכון מול האורחים 
• יש להכין צלחת קינוח תוך שימוש בכללי שירות המזון ולהגיש אותה לאורח

שירות משקאות לאחר ארוחת הערב: (תזכורת- מגישים תמיד בצד שמאל)

• יש לפעול לפי אותם כללים כמו שירות משקאות

חוקים כלליים:

• יש לשמור תמיד על הצלחות של האורחים נקיות ומלאות במזון טרי
• יש לשמור שתמיד יהיו כוס מים וכוס משקה מלאים אלא אם ניתנה הוראה אחרת
• העבד יהיה אחראי להקמת האירוע, לשירות ולניקיון

חשוב לזכור שהגשה היא מתנה שאנחנו נותנים למי שנמצא מעלינו, ועל כן אלגנטיות וחן צריכים להיות חלק מההצגה. תרגול הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהשירות יתבצע כראוי.

ועכשיו, כל שנותר, הוא ליישם 😊

משחק באוכל בהקשר המיני, בשפה המקצועית נקרא "סיטופיליה" הוא פטיש ישן, מוכר ולא מאד נישתי; הוא פופולרי כבר בספרים, בסדרות, בסרטים וכולנו כבר נתקלנו לפחות פעם אחת בסצנה הזו שבה צד אחד מלקק קצפת, גלידה או שוקולד מכל מיני איזורים אינטימיים בגוף של האחר. אחרי הכל, ללשון שלנו יש בערך 10,000 בלוטות טעם והיא האזור הארוגני הגדול ביותר שלנו.

חשוב להבין שבדס"מ הוא לא רק עולם של שוטים וכאב. בבסיס שלו הוא מושתת על צד דומיננטי וצד כנוע, על יחסי תן וקח (או במקרה שלי- קח קח קח), וככזה הוא גם יושב הרבה על המקום המנטלי, הפסיכולוגי, דברים כאלה שעושים לנו גירוי במוח, וכמה שאני אוהבת לשחק שם.

כמעט באותה מידה שאני נהנית מסגידה והערצה אני נהנית ממשחקים שמגרים את החושים. במשחקי חושים כאשר חוש אחד מוגבל או חוש מסויים חווה גירוי אינטנסיבי, הקשר בין המוח לגוף מתחזק, זה מביא למודעות מוגברת ולאיזושהי עוררות חושנית. כאשר הגוף חווה סוג כזה של מיקוד יתר, הוא מוצף בכימיקלים חיוביים במוח כמו אוקסיטוצין ואנדורפינים מה שיכול להוביל לרגשות ארוטיים עמוקים בין שני הצדדים.

ואני כמו אני, תמיד חייבת לקחת צעד אחד קדימה. אוהבת שזה באקסטרים, בקצה והכי בגבוה שיש.

כבר כתבתי כאן הרבה פוסטים על דברים שחשובים לי בשליטה, עניין מרכזי שהקדשתי עבורו פוסט נפרד הוא הנושא של התלות. יש המון דרכים והרבה אקטים שבהם התלות של הנשלט בשולטת יכולה להתבטא ובין הבולטים שבהם קיים העניין של האכלת העבד שמבטאת בעיניי את השילוב המושלם בין מגע פיזי וקירבה ובין תקשורת מנטלית רגשית ותלות עמוקה.

אני אוהבת להאכיל, כי יש לי המון משחק שם, זה מאפשר לי גיוון וחופש ויוצר לי עולם פנימי קטן ועשיר שבו אני יכולה לעשות מה שבא לי ולקחת את זה כל פעם לאיזה כיוון שאני רוצה. ההאכלה יכולה להתבצע בכל מיני ורסיות ומשתנה על פי מידת הקירבה שאני רוצה לאפשר לעבד מולי; בבסיס- אני יכולה להגיש לו את האוכל בקערת כלבלבים, ואז אפשר כמובן לשדרג ולהוסיף נוזלים לקערה על פי בחירתי, אני יכולה לדרוך על האוכל וגם זה מאפשר לי משחק קטן- כיוון שאני יכולה לדרוך על האוכל עם כפות הרגליים שלי אבל אם מתחשק גם עם סוליות נעליים מלוכלכות, אני יכולה ללעוס את האוכל עבור העבד ואז לירוק על הרצפה ולתת לו לאכול משם, או לאפשר מגע קרוב יותר ולתת לו לאכול מהיד או מהרגל שלי- כמובן עם ניקיון יסודי בסיום, והדובדבן שבקצפת- גולת הכותרת, ששמורה ליחידי סגולה- לתת לו לאכול מהפה שלי ישירות.

יש משהו שמרגש אותי הרבה יותר להאכיל באוכל שהשנייה לעסתי שהעבד לוקח לי דווקא מהפה. אוהבת את הרגעים שהוא צופה בי בזמן שאני לועסת והוא יודע שזה תכף הולך להיכנס אליו, לפעמים אני בולעת בסוף את הביס שהכנתי ואז לוקחת עוד ביס, רק כדי להגביר את הגירוי, ואז אני מעבירה את מה שלעסתי לפה שלו עם כל הרוק שלי, לפעמים גם מוסיפה עוד יריקה כשהוא קרוב כל כך אלי לשפתיים, משתוקק אלי, וזקוק לי.

אני אוהבת לשדרג את זה, בכל פעם לאכול משהו אחר ואז לראות את ההבעה כשאני משנה טעם או מרקם של מאכל מסויים, או מנסה מזונות חדשים, ואז החיוך של שנינו שמגיע בסוף.

כשאני מאכילה את העבד שלי אני מרגישה באופן הכי עמוק איך אני כשולטת שלו, זו שהוא מפקיר בידיה כרגע את חייו, דואגת לו. כמו ציפור שמאכילה את הגוזלים שלה, כך אני מאכילה אותו והוא ניזון ממני. בדרך הזו אני לא רק מזינה אותו פיזית, אני מזינה לו גם את הלב והמוח, וגם לי.

נכתב בהשראת פתית השלג שלי שאין רגע מושלם וטהור יותר מלהזין אותו.

שיהיה בתאבון 🖤

כן, אני יודעת, אולי נושא שעל פניו נשמע פחות סקסי או מעניין, אבל הוא אישיו עבור לא מעט נשלטים, וגם יצא לי לנהל שיח על זה לאחרונה ובעקבותיו גם עלו לי כמה תובנות אז למה לא לשתף.

אתחיל מהעובדה הבסיסית והראשונית- אני אוהבת את הנשלטים שלי חלקים. לאו דווקא באיזורים האינטימיים, אלא גם בגב, באיזור השכמות, בחזה ובבטן, ובשאיפה להתקדם בהמשך לאיזורים נוספים.

הסיבה לכך היא על פניו סיבה שטחית, נעים לי יותר להסתכל ולגעת בגוף חלק, וכשהעבד משתחווה לי אני אוהבת לראות את העיוותים של הגוף, המתיחה של השכמות, העצמות שבולטות, וזה יותר נעים לי בעין בלי שיער שיפריע.

אבל מעבר לסיבה הזו מתווספת גם סיבה עמוקה יותר;

בעולם הסטריאוטיפי הפטריארכלי שיער גוף נתפס כדבר גברי, לכן המצב הרווח הוא שנשים מסירות שיער וגברים לא, ויש כאלה שמגדילים לעשות ומחזיקים בדעה שככל שיש לך יותר שיער אתה גברי יותר, ובאופן זהה נשים שנמשכות יותר לגברים שעירים כי באופן הזה הם נתפסים בעיניהן גבריים יותר. לכן בהסרת השיער עבור העבד יש גם משמעות רגשית ומנטלית- שנותנת לו את ההבנה שהוא לא גבר, ויש בזה משהו מושך, וגם מאד רומנטי עבורי.

סשן גילוח הוא נושא שנדלק ומתעורר אצלי מפעם לפעם, ולמרות שיצא לי להתנסות בזה מעט עדיין יש חלקים שלא יצא לי להגיע אליהם, ושההבנות לגביהם התחדדו לי עם הזמן. בעיניי, שום דבר לא אומר שליטה כמו להגיד למי שנמצא מולך שאת הולכת לגלח את האזורים האינטימיים ביותר שלו, כדי שתוכלי להשתמש בו בדיוק כמו שתרצי.

יש בסשן כזה הרבה אלמנטים עוצמתיים, כמו למשל המתח שהנשלט הולך להיות בו לפני שהסשן התחיל- הבנייה של המתח מתחילה עוד כמה ימים קודם כשהעבד מקבל הוראה להפסיק לגלח שיער, ואפשר גם להתייעץ איתו בבחירת הלהב, או בקרם הגילוח כדי להגביר את האפקט. כשהוא מגיע, לתת לו לשבת באמבטיה של מים חמים, זה גם יחמם את העור לקראת הגילוח וגם יגרום לעבד לחשוב ולדמיין מה אני הולכת לעשות בו. זו לא רק דרך מדליקה להתחיל סשן, היא גם יכולה ליצור ציפייה שתגרום אחר כך לאורגזמות חזקות.

פחד ואמון אלה גם אלמנטים שנוכחים בסיטואציה. בסשן כזה קיים הסכם שאני הולכת לגלח את העבד, ולו אסור לפגוע בתהליך. זה יכול לגרום לעבד להיות מתוח, חושש ולחוץ- בכל זאת זו תגובה אנושית לרצות להתרחק מסכנה, ולמסור לצד השני את הסכין זה לא תהליך שהוא פשוט נפשית, לכן התהליך בהכרח ייקח את מלוא הריכוז משני הצדדים. בעוד שאני יודעת שאני לא מעוניינת לפגוע בעבד שלי, אני כן רוצה שירגיש את המתח שאני עלולה לפגוע בו בכל רגע ועדיין לגרום לו לתת בי את האמון שלו שלא אעשה זאת, פעם אחר פעם, בכל תזוזה של היד, בכל הנחה של הסכין, בכל משיכה, זה הופך את התהליך לאינטנסיבי יותר, וזה גם יכול להיות מבחן אילוף נהדר עבור העבד האם הוא מסוגל לשמור על עצמו יציב בסיטואציה הזו ולבחון אותו במצבי לחץ, ואותי אישית זה מדליק.

יחד עם זאת חשוב להבין שסשן כזה אף פעם לא מצליח מהפעם הראשונה, הוא דורש תרגול, במיוחד כשמשתמשים בלהב ולא בסכין גילוח רגילה, לכן בפעמים הראשונות אני נותנת לעבד לגלח את עצמו מולי וככה אני לומדת איך הכי נכון לעבוד איתו, וגם בזה יש משהו אינטימי, מחפיץ ומגרה. כדי לעבור את הסשן בבטחה חשוב לעבוד לאט, בתנועות גדולות על פיסות עור שטוחות ובמשיכות קצרות יותר על איזורים של עור פחות חלק, לקחת את הזמן, לתת לעבד להיות רגוע, אני אישית גם בעד לתת ליטופים עדינים בזמן הגילוח להרגעה ולהעמקת הקשר 😊

נכון שבסוף זו סיטואציה שלא משתמשים בה בכל פעם, אבל היא עוזרת לשמור על העבד במקומו ומכינה אותו לערב ארוך ומגרה של משחק. גילוח יוצר תחושה חדשה באיזורים האינטימיים של העבד שיזכירו לו שאני נמצאת בכל מקום בחיים שלו, וכשהוא סומך עלי- אין לו ממה לפחד.

נ.ב. אני יודעת מה הדבר הבא שרובכם יחשבו עליו, לכן אקדים ואגיד שגילוח של הנשלט את השולטת זה נושא לפוסט אחר, ובהזדמנות ארחיב גם על זה.

הכפכפים- מתלבטת אם להשאיר או לא

קיבלתי היום. היו נראות טוב באתר, עלי נראות לי קצת פחות, אולי גסות ממה שדמיינתי. לפני שאני מחליטה סופית, אולי אקבל פה תובנות מעניינות מהמומחים לרגליים וכפכפים

לאחרונה, אני מתבוננת הרבה פנימה עם עצמי, בודקת וחושבת מה חשוב לי בקשר, ומה מחזיק אותי על הלהבות הגבוהות.

יש הרבה דברים שחשובים לי בשליטה, וכבר יצא לי לפרט עליהם- בעיקר כאן

יצא לי לנהל כמה דיונים מעניינים בנושא, שמהם הגעתי למסקנה אחת, שאני חושבת שאחד המרכיבים העיקריים אם לא העיקרי ביותר שאליו אני שואפת הוא יחסי התלות של הנשלט בשולטת, ובקורלציה כמעט בלתי ניתנת להפרדה- מידת הפגיעות של הנשלט בקשר.

יש נטייה לקשר את המילה פגיעות לרגישות יתר, אבל חשוב להבין, בעיקר בקשרים מהסוג הזה, שפגיעות יכולה בהרבה מקרים לגרום נזק בלתי הפיך לנשלט, וחשוב להיות בתקשורת ועם יד על הדופק כדי לשמור על שני הצדדים שפויים ובטוחים.

יחסי התלות יכולים להתבטא גם בצורה קשוחה ותובענית שבו הנשלט חסר אונים ואין לו שליטה על הנעשה בחייו, הוא תלוי באופן מוחלט בשולטת שלו, אם זה באלימות, בחדירה לפרטיות או בתחושה כללית של חוסר שליטה.

ומנגד הם יכולים להתבטא גם מהצד הרך והמלטף יותר של תלות רגשית, או אפילו מעט ילדותית, שבה אני מחליטה על הנשלט כמו אמא דואגת ואכפתית שמחליטה על הילד שלה, גם אם לעיתים הוא לא מבין את הצורך או המטרה, אבל יודע שזה לטובתו (או לפחות זו השאיפה).

בשני המקרים, הנשלט מעביר את המושכות אלי ונותן לי את הזכות המלאה לטפל בצרכיו הפיזיים, הרגשיים והחברתיים. התלות גורמת לנשלט להבין תמיד את מקומו, היא מייצרת רגש חזק, תחושה של התמכרות וצורך תמידי ובלתי פוסק להיות בקרבת השולטת, ולכן אני מרגישה שכשולטת זו המהות שלי- להיות עמוד התווך והאלוהים הבלעדית בחייו של הנשלט שלי.

למרות זאת, התלות לא יכולה להיות אף פעם ב100 אחוז, כי אמנם על הנייר הכל נשמע יפה, מדליק ופסטורלי, אבל בסוף קיימת מציאות וגם להיות זמין 24/7 עבור כל החלטה של הנשלט ולו הקטנה ביותר- היא לא ריאלית ומתישה עבורי.

אז מה עושים? מדברים.

לומדים להכיר את הצד השני, את החולשות שלו, את הצרכים שלו ובהתאם לזה קובעים גבולות גזרה שמתאימים לקשר הספציפי הזה. עושים לימונדה מהלימון ואת המקומות הפגיעים הופכים לסדרת אימונים שהופכים את הנשלט לטוב ומדוייק יותר, זו גם דרך מעולה לשליטה מנטלית ותודעתית בנשלט שמותאם בדיוק לצרכים שלי.

יחד עם זאת, עדיין צריך לאפשר מידת מה של עצמאות, או לפחות לקבוע באופן ברור מה אפשר לעשות במצב שבו אני לא זמינה, או במצבי חירום בהם הנשלט צריך להיות מסוגל לקבל החלטה בעצמו.

בנוסף, חשוב לזכור, שיש צד נוסף של המשוואה שכמעט ולא מדובר והוא שגם אני, השולטת, מפתחת אמון ותלות בנשלט שלי, ככל שהקשר גדל ומתחזק, כך שבעצם זו משוואה דו כיוונית. ייתכן שהרבה שולטים לא ירצו אולי להודות בזה, אבל בסוף כולנו חולים במחלת האנושיות, וקשר בריא ומתפתח דינו להגיע לשם, הרי בסופו של דבר בקשר יציב הנשלט יהיה אחראי על יותר ויותר תחומים בחיים שלי תוך כדי שאני נותנת בו את אמוני ומסירה מהם אחריות. לכן במערכת יחסים בריאה ומעמיקה התלות תתרחש לשני הכיוונים באופן טבעי, זו התוצאה של גדילה משותפת.

ונכון, זה לא מתאים לכל אחד, וזה מה שמדהים בעולם המגוון הזה של הבדס"מ שהוא מלא באנשים שונים, בסטיות שונות, בצרכים שונים- כמו שלא כל שולטת מתאימה לכל נשלט, לא כל נשלט מתאים לכל שולטת, ואיזה יופי שגם בתוך הנישה הזו כל קשר הוא עולם ומלואו.

שנצמח ונהנה.

כרגיל, בעיטה בבטן הרכה

עד היום קראתם בעיקר צד אחד שלי, שזה הצד הדורש, התקיף והבלתי מתפשר, שהרבה מכם תהו אם בכלל מציאותי או אפשרי לעמוד בציפיות שלו (התשובה בכל מקרה היא כן).

חשוב להבין בסוף שבכולנו - וגם בי - יש רבדים ועומקים נוספים, ובשורה התחתונה מעבר לשליטה קשוחה, מענישה ומשפילה, אני הרבה פעמים נוהגת גם בשליטה רכה, אמהית ומלטפת, ולרוב שני אלה מסתנכרנים יחד בהרמוניה מושלמת.

כשזה צץ על פני השטח, לא פעם אני נתקלת בהתעלמות או אכזבה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב בשאלה של "איזו מין שולטת את"?! מסתבר שיש איזו תפיסה מעוותת שאת לא שולטת מספיק אם את לא נוהגת רק באלימות והשפלות. זה מה שמצופה ממך, ואם לא סיפקת את הסחורה - את לא ראוייה לתואר הנכסף "שולטת", ובשורה התחתונה הרבה נשלטים מפרשים את זה פשוט כחולשה.

בעיניי השקפה כזאת על עולם השליטה היא פשוט די רדודה, שגויה, ומאד שטחית. שליטה ממש לא שווה אלימות. בעיניי שליטה תפקידה הוא להצמיח שני אנשים שגורלם נקשר זה בזה, כל אחד מהקצה שהוא נמצא בו, ולגרום לכל אחד מהם לפרוח ולהתפתח בדרכו. לפעמים זה מתבצע בהנמכה והשפלות ולפעמים בהעצמה, דאגה ואכפתיות. קצת מאכזב שזה הפך אצל רבים לעיקר ומהות השליטה, כי שליטה לפני הכל ומעל הכל היא בראש, פסיכולוגית ומנטלית, ומתחילה דבר ראשון בגישה ובתפיסה.

אדגיש, כמובן שגם לאלימות ולהשפלה יש כבוד שמונח במקומו והוא יכול להיות מחנך מדייק ומעצים למי שמתחבר אליו, וגם אצלי, ומי שעוקב אחרי בטח יודע, הוא נוכח ותופס נתח גדול ומשמעותי בקשר.

יחד עם זאת, כאמור, שולטת לא נמדדת רק בכמה נמוך היא אוהבת להשפיל או בכמה חזק היא יודעת להרביץ, וגם, חשוב להבין, ואולי זה יפתיע חלק מכם- לא תמיד אני מפיקה הנאה מאקטים סדיסטיים. האם זה מה שהופך אותי לפחות שולטת? כמובן שלא.

בעולם הפסיכולוגי, המונח המקביל החיובי לענישה הוא חיזוק, שמוגדר כגורם המגביר את הסיכוי להתרחשותה וחזרתה של התנהגות מסוימת, ומרגיש לצערי, שיש איזשהו פספוס בתפיסה או בהבנה שגם זו שיטה לגיטימית לחלוטין לאילוף וחינוך, ואפילו שיטה די יעילה.

באופן כללי, אפשר לומר שאני דוגלת בשיטת המקל והגזר, לכן, בהרבה מקרים אעדיף עונשים חינוכיים ומחשבתיים מאשר נניח להשאיר יצירות אמנות עם הקיין (אבל גם את זה אני אוהבת מאד).

לסיכום, זה לא הופך אותי לחלשה, לפחות שולטת או לא ראויה, ההיפך, זה הופך אותי למלכה איכותית שרואה את הנשלטים שלה, ואצלי, יש גם מזה וגם מזה- כשם שאני אכזרית וקשה, כך אני יכולה להיות אוהבת, חמה ומעצימה.

שחררו מציפיות, דעות, או מתמונה מסויימת שיש לכם בראש של איך זה צריך להיות. תתמסרו לתהליך- מבטיחה שזה שווה את הכל.

והפעם בנגיעות פצפוצי שוקולד 🖤