תְּנַסּוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחוֹת וּשְׁקֵטוֹת,
עֵינַיִים מוּרָמוֹת לַשָּׁמַיִים לִתְפִילָּה
וְלֵב חָפֵץ בְּטוֹב,
כִּי יֵשׁ גַּם טוֹב, לֹא רַק מִלְחָמָה.
לִשְׁמוֹר עַל עַצְמְכֶן, עַל הָאוֹר הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶן,
בְּלִי חוֹסֶר בִּיטָּחוֹן.
מְחוּזָקִים נִישָּׁאֵר וְנִישָּׁמֵר, וְלִהְיוֹת בַּעֲשִׂיָּה.
אִם יֵשׁ תְּקוּפַת אִיּוּם עַל יִשְׂרָאֵל – לֹא לִהְיוֹת שַׁאֲנַנִּים,
לְהַקְשִׁיב גַּם לַאֲנָשִׁים הַדּוֹאֲגִים,
אִם תֹּאמְרִי "לֹא יִהְיֶה" זוֹ חֲסִימָה לְמִי שֶׁחָרֵד.
לְהַדְחִיק זֶה לֹא נָכוֹן.
אֲבָל לִהְיוֹת בַּמְּצִיאוּת בְּרֹאשׁ מוּרָם.
יֵשׁ שָׁמַיִים וְיֵשׁ קַרְקַע,
לְהִתְחַבֵּר לָאֱמוּנָה בַּשָּׁמַיִים
וְלַעֲשׂוֹת מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַל הַקַּרְקַע.
לְהִתְרַכֵּז בַּהִתְחַזְּקוּת,
כִּי יַחַד עִם הַפַּחַד יֵשׁ גַּם תִּרְגּוּל אֱמוּנָה.
אִם יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁמַּעֲלִים בָּכֶן תְּחוּשַׁת פַּחַד,
הַפַּחַד מִשְׁתַּלֵּט וּמוּלוֹ אֵין כְּלוּם.
אַךְ אִם הַפַּחַד מְתוּחָם וּמְקַבֵּל מָקוֹם,
מוּלוֹ אֶפְשָׁר לִבְנוֹת בִּיטָּחוֹן.
כִּי כּוֹחַ הַלֵּב הוּא הָאֱמוּנָה.
-ימימה אביטל