עץ הדומים עסוק

Winner​(מתחלפת) - מה אכפת לך מה חושבים תכתוב מה שבא לך

Tobias​(אחר) - אכפת לי במובן שאני רוצה לקבל מעט דעות בפרספקטיבה שונה משלי, בשביל לבחון כמה כיווני חשיבה.

התבגרות מאוחרת - בעיני ההיפך מחופר. או שנכון יותר להגיד שבעיני לכתוב את כל הרגש זה משהו שממש לא מגיע לו קונוטציה שלילית כמו המילה חופר. אותי למשל לא מעניין לקרוא חצאי שנינויות או שנינויות שלמות. יש לי הרבה מקומות לצחוק בהם, אבל מעט מקומות לברר בהם את הדברים שיותר בעומק.
אז זה תלוי את מי אתה שואל.
ובעיני ביטוי של רגשות זאת אחת הדרכים לפרק אותם.

קשקש​(מתחלף) - יאללה תירגע.... אתה באמת חושב שאתה מעצבן מישהו? :]
כולה חיים של אדם אחר. לא משהו שלא ראינו בעבר
ודווקא זה מספיק קליל כמו שזה

שלומציון - זה בכל מקרה תמיד שחור על גבי לבן

ג'ולי​(לא בעסק) - אם אתה כותב עבור אחרים, אולי באמת כדאי לשמוע את דעתם.

אם אתה כותב עבורך ומאפשר לאחרים לחלוק איתך את חייך, כתוב בדיוק מה שאתה רוצה.

ים_yam​(לא בעסק) - מה שהם אמרו בדיוק!
אוהבים אותך כמו שאתה, לחלוק זה לא נקרא לחפור }{

פנטין - לא צריך ללכת לקיצוניות.

בעיני הבלוג מעניין כמו שהוא.
זה מעניין אותי לקרוא מה אתה עובר, כמו שמצחיק אותי לקרוא את חצאי השנינויות שלך.

בלוסום​(לא בעסק) - הבלוג שלך הוא המקום שלך לשים את הרגשות שלך ולאוורר אותם. למה אתה שם על מה אחרים יגידו? אם זה עושה לך טוב, ואתה לא נשאר עם הרגשות האלה אחר כך והולך לאכול עליהם - אני אומרת תהיה נאמן לעצמך ולמה שעושה לך טוב.

יו גו, טאבי-בוי...

Succubus​(אחרת) - <מסתכלת מסביב>
אה, וואלה, השומר החמוש ששמר עלי והכריח אותי לקרוא את הבלוג המשעמם הזה הלך. טוב. נראה לי שאני אפסיק.

(ובמילים אחרות: טאבי, יא טמבל. את מי אתה שואל, את האנשים שקוראים אותך כל יום בלי להפסיד מילה?)

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - 1. מה ש- succubus אמרה.

2. בתור חוקרת ספרות מתחילה, הרשה לי לעדכן אותך בדעתי המלומדת על הבלוג שלך:
גם כשאתה מנסה לא לנסות לשעשע אותנו, אתה לא מצליח. לכל אחד יש סגנון דיבור מסויים וסגנון כתיבה מסויים, ומאד לא קל לסטות ממנו. מאד אהבתי את מתכונת החצי איש שמעולם לא היה קיים בפיתה. אבל גם כשאתה מחליף נושא, הסגנון נשמר. ואני אוהבת את איך שאתה כותב. טאבי, אתה יכול להפוך את הבלוג שלך לסדרת ביקורות מטאפיזיות על מדריך להרכבה עצמית של הליכון, ואני עדיין אהנה לקרוא את מה שאתה כותב.
You can't help it.

3. ו"מצחיק" זו לא המילה שהייתי בוחרת בשביל זה. כן, אתה יודע להפוך כל דבר לקורע, כשאתה רוצה. אבל לא זו הסיבה שאני נהנית לקרוא אותך, אלא כי בכל מתכונת אפשרית אתה כותב אמיתי ומהלב, גם כשהאמת שלך ברגע כתיבת הפוסט היא כמה תפוחי אדמה אכלת בארוחת הצהריים, וגם כשהיא תיאור העמבה המטפטפת מזקנו של סוקרטס.
YOU NEVER BULLSHIT ME - בגלל זה יש לך קוראים נאמנים. זה לא מופע סטנדאפ פה, זה בלוג. מי שבא לקרוא בבלוג שלך, לא רוצה לינקים לקטעי יוטוב של ג'ורג' קרלין (אם כי זו יכולה הייתה להיות תוספת נחמדה :)), אלא אותך.

אתה קורא פה תגובות? יש פה אנשים שמקבלים כח ממה שאתה כותב. אני, באופן אישי... לא יכולה לבלות את כל הימים שלי אצלך בבית, או איתך בטלפון, אז אני מאד שמחה שיש לי אספקת טאבי יומית פה. בשיא הרצינות.
אז כשאני באה לקבל את המנה שלי, אני רוצה טאבי, לא מישהו שמחליף אותו כי טאבי חשב שאולי נחבב אותו יותר.

- - - - - - - - - - -

עכשיו, אני לא בטוחה שזה לעניין בכלל, כל החפירה הרגשנית הזאת מול כולם. אבל זה חלק מהקטע, לא?...

וואי, איזה חופרת אני. שיט.
אני לא יודעת אם זה "המקום הנכון" לכל החשיפה הזאת, אבל השאלה היא אם זה טוב בשבילך לעשות את זה.
זה נחמד מצדך לשאול אותנו, אני באמת (באמת! אני רצינית עכשיו!) מעריכה את האכפתיות. נעים שאתה חושב עלינו. אז לשאלתך - לא, זה בסדר. סבבה לנו ככה. תמשיך בבקשה.

(אם לא תסתמי עכשיו האוזניים שלך ינשרו מרוב קידוחים)