עץ הדומים עסוק

הבוקר זה הלילה שלי.
לפחות עד שהלילה יחזור לבשר לי על הבוקר.
ובבוקר יהיה בוקר.

אז הבוקר.
זתומרת הלילה.
אבל בבוקר.
נסעתי לנתניה.
לבקר את אבא.
(ולקחת אוכל)
ולהביא עוד קצת דברים שלא הספקתי לקחת.
(וגם להביא אוכל)

לנסוע כשהכבישים ריקים והבוקר(לילה) מפציע זה דבר נהדר.
ולנסוע מתל אביב לנתניה, זה ממש נחמד כי אתה ישר מסיים עם איילון ומגיע לדרך מוכרת וברורה.
ולנסוע חזרה הביתה מנתניה זה נחמד, כי אתה לא סתם נוסע....אתה נוסע הביתה!

ועדיין,
לנסוע בתוך נתניה בדרך לבית של אבא,
לבית שלנו,
היה סוריאליסטי משהו.
לעבור בכל הדרכים האלו אבל עם תחושה שונה,
כי אני כבר לא גר שם.
זה כבר הדרך שלי.
זה מוזר וזה קצת עצוב באותה מידה שזה גם קצת משמח.
ככה זה חידוש.

אני חושב שאבא שלי לוקח את המעבר הזה יותר קשה ממני,
אפילו ראיתי דמעה או שתיים בורחות לו.
והוא כל כך משתדל,
שזה באמת באמת תופס אותי בלב.
אני ממש מרגיש שסוף סוף אנחנו כולנו,
אני הוא ואחי מתקרבים שוב בתור משפחה.
מאז המוות של אמא אני לא רציתי בכלל משפחה שוב.
אבל עכשיו,
עכשיו אולי זה משתנה.

יום שבת חמים ונעים.
אני בדירה שלי.
החתולים מצייצים על העצים.
ושבוע חדש בפתח.
אני עוד לא יודע איך הוא יהיה,
אבל אני פה.
ומפה הכל מתחיל.