אתמול הלכתי למועדון עם זואי/ללא גבולות. 😄
בכלל ישבתי בבית, כרגיל לא במצב הכי סוציאלי, כפי שאני לאחרונה. התקשרתי לכלת היומולדת לבקש סליחה על חוסר תשומת הלב וההזנחה הכללית. אני כל כך קלה לשכנוע, כשבא לי..
הצחיק אותי נורא שהאנשים היחידים שהיה לי מעניין לדבר איתם היו בכלל בנים. נציין מפגש בלתי נשכח עבד אינטימי המצחיק כל כך, שגרר בעקבותיו שורה של חיקויי מבטאים- אני כמובן מצטיינת במבטא מרוקאי, עבד וידידי הטוב, שנקרא לו רין, מצטיינים במבטא פרסי משובח.
זואי קיבלה מתנה ליום ההולדת- את פרודו, כנוע.
איש יקר. והיא העדיפה את הפלוגר שלי (תוצרת הבית!) על הפלוגר של דומי. רין, שראה כי טוב ביקש ממני כמה הצלפות.
אוקי. אבל תיזהר, אני לא מרחמת.
פעם ראשונה שבאמת הרבצתי למישהו שאני אוהבת. עצרתי לשאול אם אפשר להמשיך אולי חמש פעמים. קצת אחרי שהתחלנו שאלתי אותו מה מילת הביטחון שלו. "די".
אוקי. "די". אין בעיות.
אני נמתחת באוויר, לא רוצה באמת להתעלל בו כי הוא אומר שהוא לא סאב. אז אני מזהירה אותו לפני שאני מנחיתה את המכות. ליטופי אזהרה קטנים על השכמות. יו אלוהים, רק שלא פספסתי, שלא התפלקה לי מכה למקום שאסור.
תתרכזי כוסעמק. תתמקדי.
ואז, אתנחתא. משום מקום מגיחה פוקסיה. במצב רוח הזוי משהו. אני לא מבינה למה היא מפריעה לי באמצע שאני מכה ברין. אני שונאת שקוטעים משחק באמצע. שונאת כשדומים מתחילים לעשות סמול טאלק באמצע משחק. זה לא לעניין.
פוקסיה, מותק, מה שתרצי.. אני טיפה עסוקה כרגע. בבקשה אל תפריעי לי. אחר כך תשאלי אותי מה שתרצי.
אני יכולה להמשיך עוד. אבל אני שולטת בו כפי שאני רוצה להיות נשלטת. בלי השפלות. אמרתי לרין, שאם זה הקטע שלו, אז חבל עליו. אמרתי לו, שאם הוא רוצה, אני יכולה לעשות את זה. אבל אני לא פה בשביל השואו. ובכל רגע נתון שיאמר אם הוא רוצה שנפסיק.
היה לי חשוב שיבין את זה. אתה לא תכרע על ארבע, ואתה לא תזחל סביבי. אתה תעמוד זקוף. זה בסדר- אני גבוהה אני לא צריכה שתכופף, אני מגיעה גם כשאתה עומד זקוף. אז תזדקף כוסעמק.
אני נורא אוהבת אותו, ופתאום הבנתי שהאנטגוניזם האדיר הזה שיש בי לסשן גברים, לא קיים כשמדובר על חברים טובים. זה יותר עקרוני מאשר עובדתי.
מסתבר שהיו לי שני צופים, חברים של רין, שדיברתי איתם על פלוגין. כאילו שאני יודעת משהו על פלוגין. אבל מצחיק ככל שזה ישמע, התאמנתי על כריות. הרבה זמן. אז הראיתי להם את מה שבלו בזמנו לימד אותי. בלו, הדום האימתני (שאני מודה) שאני מעריצה. עמידה, טכניקה. דבילי, כי אין לי באמת מושג מה אני עושה חוץ ממה שהוא לימד אותי. אבל הוא יודע המון. בכלל פלוגר לא נועד להספינק לדעתי. בשביל זה יש את הקיין. פלוגר לדעתי נועד לשכמות.
אז זה המקום להתנצל אם נראיתי יומרנית או מתנשאת באיזשהו אופן. אני קטונתי. קטונתי מכולם. אני פשוט מאוד מנסה להקפיד על SSC. יותר מהכל.
___________________________________
תקציר- אתמול הלכתי למועדון עם זואי. היה מכות. SSC אני צריכה להפסיק להיות יומרנית. קטונתי.
רין.
היורדים- נפולת של נמושות
Non curo. Si metrum non habet, non est poema"a".בתרגום חופשי- "לא איכפת לי, אם זה לא מתחרז, זה לא שיר"
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=697&msgid=80446552
אני חושבת שפרישות זה דבר חשוב.
אני חושבת שהולמת אותי הפרישות.
אני חושבת שאני נורא מאחרת לעבודה.
לא היה לי סקס המון זמן. זו אחת התקופות היותר ארוכות שאני זוכרת את עצמי בלי סקס.
בינתיים, הספקתי להתאהב במישהי שהיא חצי יפנית חצי שוודית (מהממת!) שנכון להרגע היא הנושא מחקר העיקרי שלי, עד שהיא תחזור לטוקיו ותחבר אותי לעוד קצת חברות שלה.
הספקתי לפלרטט אינטרנטית עם עוד אחת מטוקיו, ניו-זילנדית במקור... ועכשיו רק חסר להתחיל לדבר עם החברה שלה (הנוכחית/לשעבר) שהיא חצי יפנית חצי קוריאנית.
אבל אין מה לעשות, אני עדיין באמת בקראש על אחת שהיא בכלל לא יפנית. חה!
ואף אחד/ת לא הגיב/ה על זה שקוראים לי יומבה!!
_________________________________________
תקציר: פרישות זה טוב ליהודים. פרישות זה טוב ליהודים?! מאחרת. אין סקס- עושים שלום. יפנית, שוודית, ניו-זילנדית וקוריאנית נפגשות במסעדה. לא. די.
אבל היום ידיד שלי הכתיב לי בטלפון לאן אני צריכה ללכת. כי נמאס לו מזה שאני לא עושה מה שאני אמורה לעשות.
והתוצאה: אני עומדת להשתין במכנסיים מרוב צחוק.
ביזאר. ביזאר קל. גם אתם יכולים גבירותי וגבירותי. ורבותי, למה לא.
הלינק הראשון זה גרסה מצויירת בשלושים שניות של כל מיני סרטים - מגולמים על ידי ארנבים.
שלושים שניות- אמרנו? (ומצוייר)
http://www.angryalien.com/
הלינק השני זה דיוידי של star wars
שתורגם לסינית ואז תורגם חזרה לאנגלית.
ה-י-ס-ט-ר-י. וארוך רצח. ועל זה נאמר- גזור ושמור לעיתות מצוקה. איזה כיףףף יש על האינטרנט לפעמים. אנשים כל כך דפוקים.
זה מופלא בעיני. http://www.i-am-bored.com/bored_link.cfm?link_id=11409
חהההההההההההההה!!!
אני ממשיכה כאן את משחק השרביט שהתחיל על ידי Gods and Monsatera
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=14560
והועבר אליי על ידי זרה מוכרת.. (תודה זרונת) http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=1256
למעשה זה נורא דומה לרעיון של דנדיליון, לעשות מדי יום פרומואים לבלוגים שהיא קוראת והם מוצלחים.
אז 3 דברים שלא יודעים עלי:
1. כינוי החיבה שלי במשפחה הוא "יומבה" ( yumba). די מפדח, אני יודעת.
2. אני חולמת מגיל 4 להיות סופרת ועיתונאית. את הספר באורך מלא הראשון שלי (מאה עמ')כתבתי בכיתה ו'. (אגב, מאז- ויתרתי)
3. הסיבה שיכולתי להתחיל ללמוד כל כך מוקדם אוניברסיטה היתה כי בכיתה י"א זכיתי במילגה בגלל שכתבתי עבודת גמר בתיכון על פולימרים וקטליזה. המילגה היתה לשנת לימודים, וזה היתרגם לעשיריה. 😄
היום אני עניה כי עברו שנתיים מאז...
:))
אני רוצה לעביר את השרביט לדנדיליון שהבלוג שלה מדהים אותי כל פעם מחדש בגלל איכויות הכתיבה ובגלל שהיא פשוט, דנדיליון.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9438
לבנט- כי אני עדיין מנסה להבין מה הוא רוצה לומר בעצם...
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890
לסקרלט אמפרס.. כי לדעתי הבלוג שלה מלמד א-ו-ת-י על בדס"מ יותר ממה שכל בלוג אחר יכול. וגם כי היא חרמנית קטנה ולסבית וכותבת פורנו לסבי מ-ש-ו-ב-ח.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=13243
ולבלוג של ללא גבולות http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=14556 ואנטי בהתאם. כי היא פסיכית. וכל מילה מיותרת.
עכשיו אני צריכה לכתוב הודעות אדומות לכולם.. הו מאן..
שלכם- יומבה.
אני מחפשת אישה. אני רוצה מישהי להכיל. מישהי שתוכל לספוג את כל מה שיש בי לתת.
אני מתמודדת מדי יום עם זה שבאחד הימים הלכתי רחוק מדי. למעשה זה קרה פעמיים. כשאני ואקסטרא וונילה* רק הכרנו (אקסטרא וונילה- ע"ע אקסית חשובה ביותר) בתחילת ההיכרות שלנו, הופעתי בדירה שלה באחד הימים, זה היה ב6 לפנות בוקר (היא היתה אמורה לקום ממילא) ואם לא היינו ממשיכות לצאת היא היתה יכולה לתבוע אותי על הטרדה מינית ברבות הימים.
השנה, לפני איזה חצי שנה בערך. ישנה אצלי מכרה שגם היא היתה יכולה לתבוע אותי על הטרדה מינית.
מגע.
אני אדם שנוגע.
אני אדם שמתלהט בקלות. הכוונה היא ללהט של תשוקה ולא ללהט של עצבים.
בדיעבד- מה שהיה ביני ובין אקסטרא וונילה, או אז לפני שנתיים וחצי כמעט, היה איזה משהו הדדי. בכל זאת יצאנו שנה וחצי. ולא אירע תרחיש של אונס. הכל היה בהסכמה למעט אותו הבוקר ההוא.
אבל זה הפחיד אותי נורא.
כשאני מתאהבת במישהי, אני מאבדת את הראש. לגמרי. הוא נשאר איפשהו, ואני יוצאת לטיול במקום אחר לחלוטין. אני מסוגלת לעשות את הדברים הכי פסיכיים כמו להופיע באמצע החיים בשש לפנות בוקר. כמו לנסוע באמצע הלילה רק בשביל כמה שעות של שינה (!) עם מי שאני מאוהבת בה.
ולפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שזה לא יכול להיות ככה יותר. שאני לא מוכנה לאבד את עצמי לטובת האבסולוטיות הזו של האהבה.
כרוניקה של אהבה. בחיי.
הפחד הזה שלי, מההתאהבות המוחלטת, מאיבוד הראש. הוא שם. שריר וקיים.
המקום שאליו אני מתחברת בתור שליטה, המקום העוצמתי הזה (כי יש המון עוצמות בשליטה) זה המקום ההופכי למקום ההוא שבו הייתי כאדם אנס.
הייתי במקום של אדם אנס.
הגיע הזמן שאני אתמודד עם זה.
יש חיה בפנים, ואני שונאת אותה. היא לא באמת חלק ממני. היא עיוורת וחרשת והיא חיה נוראית.
השליטה, הדומיננטיות. זה הדרך שלי להתמודד עם החיה. על ידי השחרור שלה החוצה. הריחוק הזה, ביחד עם להרגיש את הנשלטת בצורה הכי אבסולוטית שיש. לא שאני יודעת כי עוד לא התנסיתי בשליטה. אבל, היד שנמצאת כל כך על הדופק, הקונטרול פריקיות בשיאה. רק ככה באמת אפשר להיות בטוח שמה שקרה בעבר לא יקרה שוב לעולם.
הריחוק שלי מאנשים שאני מתחילה איתם קשר. הוא מוחלט.
אני אפילו משוכנעת שמישהי שאני מתחילה איתה, לא "תרגיש" את זה היום. כי אני כל כך מפחדת שיקרה שוב פעם כזה דבר. היא בכלל לא תדע שאני מתחילה איתה.
ותכלס, עם מי כבר אני מתחילה בימינו...?
חשבון נפש. חרא של המצאה.
הכל מתחיל ונגמר בעובדה שאני יצור מיני. אני לא יכולה להתכחש לזה. אני נימפומנית מטורפת כשרק ניתן. אני לא נרדמת אם אני באותה המיטה עם בחורה שאני מעוניינת בה. אני פשוט לא יכולה להירדם. זה לא נותן לי מנוח. עוברים בי זרמים.
נו טיפשה, קוראים לזה להיות בת 16. שק של הורמונים.
אני קוראת כל מיני פוסטים של כל מיני אנשים, בעיקר פוסטים שמדברים על מניעה ממין שרק מלהיטה את האווירה יותר וחושבת לעצמי- ככה אני רוצה. שתבוא זו שתרצה אותי ואני אמתח אותה עד שהיא לא תוכל יותר. עד שהיא תהיה חייבת. עד שהיא לא תוכל להירדם...
אני עושה היום שולם עם עצמי. שולם. השלמה. שקט.
איזה כיף זה. אני באמת מאמינה שגם עם כל הדברים השליליים, אני אדם טוב בסופו של יום. או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין.
קוראים לזה: דפלואו סותמת את הפה.
יש בי המון חרדות. כל כך הרבה. השנה קרבה ובאה, עוד לא התחלתי ללמוד. יש לי סמינריון לכתוב על פורנו לסבי מצוייר יפני. ואני מפחדת. אני מפחדת כל כך. נורא.
אני רוצה קצת שקט בראש. שקט טוב מוגן, שקט מעונן. כבר חורף בירושלים, האצבעות שלי קפואות מכות על המקלדת הזו. מילים קפואות, בתוך ראש שקפד על שמריו.
אני אדם מנוון. אני לא מתקדמת לשום מקום ואני אשאר אפס לנצח.
ולא, זה לא פוסט בשביל צומי. זה מצב קיומי כרגע. כנראה שחורף כן מדכא אותי יותר ממה שחשבתי.
_________________________________
תקציר: אני חרמנית (ולבד), אני פחדנית ואני מנוונת.
יש בי התנערות מאוד גדולה מהמקום הזה. של נשלטות. של חוסר אונים.
בוער בי להיות בשליטה.
כשאני בוחרת לשים את עצמי במקום הנשלט הזה.. א-נ-י שמה את עצמי שם.
האובססיה הזו סביב השליטה, הרעב הזה לכוח. על כל האמור בזה- אני שולטת- אני כוחנית.
אני אדם חזק. פיזית. אני מאוד חזקה. חזקה יותר מהגבר הממוצע. מבחינתי, להיות למטה, זה אבן בוחן של החוזק שלי. פיזית, ונפשית. אז אני אדחק את עצמי עוד ועוד. עד שלא אוכל לדחוק יותר.
הו, פאק איט.
__________________________________________________________________
תקציר- אני לא סאבית. ואני בטח שלא סאבבית. :))
אני רוצה לחזור 6 שנים אחורה, מלפני הנשיקה הראשונה שלי שהיתה רק בגיל 17 עם החברה הראשונה. לפני הכל.
לפני המרדפים האלה אחרי האהבה והכסף והעבודות השונות, מעמד חברתי כזה או אחר. מלפני המרדפים אחרי הלסביות ואחרי הבדסמיות. מלפני הקטע הזה ומלפני הקטע ההוא.
כשהייתי ילדה מעפנה.
כשהשיא של המופרעות שלי היה לקרוא ספר של D&D באמצע שיעור היסטוריה.
כשכתבתי סיפורים על סקס, בלי לדעת איך סקס באמת מרגיש.
חה.
אני בודדה נורא. זה בוער בי.
איפה האהבה שלי ללבד הזה? פעם זה היה קיים בי.
היום אני רק מבקשת לשתוק.
בחודש האחרון, הפכתי את עצמי, נעמדתי על הראש. כל עקרונות המוסר שלי נתמוססו בין אצבעותי, כמו חול המתעקש להתאסף לו על החוף. ממאן להישאר ספון ביד שלי. הגדולה. כאילו בא אדם- ומחה בצורה הכי רגועה את הארמון שבניתי לי ביומרה גדולה- לחשוב שהוא עמיד בפני הכל כשלמעשה הוא אינו עמיד כלל וכלל. מה שנותר הוא בסך הכל קרקע שזהה לכל מקום אחר בחוף. בכלל אי אפשר לדעת שהיה פה פעם ארמון מבוצר של עקרונות. אבל היה פעם. א-נ-י זוכרת אותו. עם פיתוחים וקשתות. ארמון שאין שני לו מבין ארמונות החול.
אבל זה כל מה שהוא- חול.
מים שוטפים הכל.
את כל יום כיפור ביליתי בטיול הייטק.
טיול הייטק, למי שלא יודע, זה טיול בו לוקחים את המכוניות של חברת ההייטק (המכוניות שלא מוגבלות בדלק, כי יש להם פאזומאט שהחברה משלמת) ונוסעים למקום בו מוציאים את כל האוכל והכלים שהביאו מבעוד מועד אל מתחם מאוד ספציפי, ושם מטיילים כל הזמן. מהאוהל- אל המנגל וחוזר חלילה.
היה מעולה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי כל כך הרבה פעמים בתוך מי מעיין קפואים, ורק חוזרת לעוד. קר ונעים. מים מים מים, ישמחו לבב אנוש. כל כך נעים לי העור כרגע. אפילו לא היה לי איכפת שמישהו יראה את הסימנים משלשום.
הגענו למעיין ליד עמק יזראל שקוראים לו באופן מפתיע- מעיין יזראל. היינו 9 אנשים עם שתי מכוניות הייטק. ומסתבר שבלילה ביקרה במתחם זונה בשם אולגה רק שאני ישנתי.
מוזר, באותו הלילה שיחקנו משחק של אמת או שקר, בו אמרתי לכולם "אמת שאתמול התנשקתי עם שתי נשים במקביל או אמת שכשהייתי בת 15 עשיתי סטרפטיז כחלק מקורס קיץ?"
טוב, אז לא עשיתי סטריפטיז אלא רק מונינג (חשיפת הישבן) כחלק מהמחזה של עיבוד מחודש לדובוני איכפת לי והפעם- דובוני איכפת לי בבית משוגעים (רמז- "קרן-אור"=>חשיפת ישבן). אז זה היה השקר.
והקטע הזה של הבחורה הזו שהגיעה ברגל מעפולה כדי לפגוש "חברים" שלה בדיוק איפה שהיינו אנחנו. עפולה. שנמצאת 10 פאקינג קילומטר מהמעיין שהיינו בו.
ואני ישנתי כש-כ-ל זה קרה. בחיי. אין צדק בעולם. אפילו לא ביום כיפור.
מול הגדה שעלינו מיקמנו את האוהלים שלנו, היו 4 בחורות לסביות שבאו להתבודד, בזוגיים. החבורה הסטרייטית/וונילית שהיתה איתי, התעקשה לדעת איך אני בטוחה. נו באמת.
בערב היתה לי שיחה על בדסמ עם בחור שהתעקש לקרוא לי ביץ' מה שהעלה לי את הפיוזים עליו. אחרי שדיברנו איזה שעה, החלטנו שאנחנו מחבבים זו את זה ונפרדנו כידידים בסוף הכיפור. הוא חמד של בחור. והתחילה איתו סאבית לפני איזה שבוע-שבועיים. חה!
אבל הכי כיף היה לקום יקיצה טבעית בשש לפנות בוקר, ללכת להכין קפה, לשבת על שפת המים. לכתוב. לעצום עיניים. לדבר עם אחת מהבחורות שקמו גם מוקדם. לראות אותה עושה יוגה ולכתוב עוד קצת במקביל. במילא אני חזקה במילים ולא בתרגילי גמישות.
___________________________________________________
מדהים כמה אומץ אני אוזרת לפעמים. שלחתי הודעה אישית למישהי שחפצתי ביקרה כבר הרבה זמן. מתוך מודעות טוטאלית לעובדה שאין מצב לשום דבר. שאין עניין הדדי מעבר לעניין בידידות. ועדיין, כתבתי לה אדומה. ופשוט אמרתי לה. אחרי הכל, זה בסך הכל הידלקות. זה לא מצב צבירה קיומי. טוב אולי זה כן. אבל עדיין, האומץ הזה שלי, לא להתחיל איתה, אבל כן להודות בפניה.
אני גאה בעצמי. הפסקתי לגמגם.
טוב, לא ממש הפסקתי לגמגם. אבל אני בדרך לשם. 😄
____________________________________________
תקציר:יום כיפור= טיול הייטק= מנגל-> אוהל-> מנגל. מים מים מים בששון. הביאונו אל המים. 4 לסביות מהגדה השכנה. זונה באחת בלילה, למה אני ישנה כשהדברים הכי מעניינים קורים? אומץ. אומץ?! נההה.
החתול שלי, ששון (ע"ע אומו באלף) שוכב לו מכורבל לי על הברכיים. שחור שחור, אבל יודע להתמסר.
יש משהו שאני נורא אוהבת ונורא שונאת בלנסוע לירושלים אחרי לילה נטול שינה- יש מעין עילפון שכזה באוטובוס.
האוטובוס מחכה לשעת היציאה שלו במרכזית בירושלים- עילפון מס' 1. ואז הוא יוצא, ואני מתעוררת. לא מבינה איפה אני ולמה הגעתי כבר לת"א. (את נוסעת מ-ת"א יא סתומה.. לא ל-ת"א) ואז, עד שהוא יורד את הירידה הלוליינית הזו אל הכביש המהיר, עילפון מס' 2. בכניסה לעיר, ממש לפני שהוא פונה אל הרחוב הקטן, התעוררות בפאניקה, ועילפון מחדש.
זהו. הוא נכנס אל התחנה. צריך לקום.
היום הבנתי כמה דברים על עצמי. גבולות המוסר שלי, בכל הנוגע ל"לשחק או לא לשחק עם חברות" התערערו לחלוטין. אני של לפני חצי שנה היתה פוערת עיני תמה מול אני של היום.
"עשית מה? עם מי עשית את זה בדיוק? איפה??? מה זאת אומרת היית ערומה?! ואנשים אחרים יכלו לראות? תגידי לי, את נורמלית??? אני לא מכירה אותך בכלל, ואת זו אני!"
***אתנחתת תשומת לב לששון, מייד נשוב***
מאז שאקסטרא וונילה חזרה לארץ, אני מדברת עליה המון. אקסטרא היתה המערכת הוונילית הקינקית הראשונה והיחידה שלי. רק ככל שאני נכנסת יותר לבדסמ אני מבינה עד כמה. היות והיא מפלרטטת איתי בכל פעם שאנחנו משוחחות, והיות ואני לבד, אני מתעסקת ומדברת עליה די הרבה. לא די בזה, אלא גם אקסית אחרת, נקרא לה הקולינארית (כי היה בינינו רומן קולינארי) חזרה זה עתה לארץ.
אני לא מאוהבת כרגע באף אחת מהן. ובשתיהן הייתי מאוהבת נורא בעבר.
היום במועדונית הגיעו כל חברותי הלסביות, אבל בעיקר הזוג שראיינתי בזמנו לכתבה (על המסיבת נשים בדסמ) אותן אני אוהבת במיוחד. הדום, אשף. אחד המעטים שבאמת ראויים לתואר מאסטר. הייתי שמה את עצמי בידיים שלו, אכזרי ככל שיהיה. רק בגלל שאני יודעת שהוא יודע מה שהוא עושה. והוא עושה את מה שהוא עושה, כל כך טוב. הסאבית, אדם מדהים. אקסטרימית מטורפת, שפויה לחלוטין, מכורה לסם הזה של הספייס. מדהימה. מדהימה. מדהימה. לראות את האהבה שלהן ולקנא.
היום יותר מתמיד, הבנתי כמה שאני לא חלק מהכיתה. אני לא חושבת שאני לסבית בכלל. הזהות הזו, הקולקטיב. כנראה שאני בכלל לא לסבית. אבל שיהיה. קשה לי להתחבר עם סטרייטים, קשה לי להתחבר עם וונילים. כאילו הכל מעורבב. (הערה- אינטרדיסיפלינארי- בין תחומי) והכי מצחיק, שאנשים שאני מכירה מהכלוב אני שוכחת שהם ADSLים. לא ממזמן ישבתי בסלון של זוג חברים, מהכלוב, ודיברנו על כל מיני דברים ביניהם מרק עוף (שהיה מופלא בתור מרק עוף ראשון ובתור מרק עוף בכללי) ובכלל שכחתי שהוא דום והיא סאבית, עד שהתחלנו לדבר על הסשן הראשון שלי מה שעורר המון פליאה אצלי בראש, איך הם יודעים על הסשן. ואז עברה לי מחשבה נורא טיפשית בראש.. "רגע.. הם גם בADSL זה בסדר, אפשר לדבר איתם על זה.."
לא ברור לי למה הסתשנתי דווקא עם חברות טובות. אני לא מאוהבת. פתאום התחוור לי שאני, האדם שמאוהב כל שני וחמישי במישהי אחרת, לא מאוהבת באף אחת. לא הייתי מוכנה פיזית לסשן הזה. לא יודעת למה לא הפסקתי אותו. כאב לי יותר ממה שהיה כואב לי בדרך כלל, הספיגה שלי של ההצלפות היתה נוקשה יותר, עלתה יותר ביוקר, אם תרצו. ולא הגעתי לספייס. אני חושבת שכמו שדנדי אומרת, צריך את הניתוק הנפשי הזה כדי לדחוק בגבולות של אדם. אני אהיה נוראית כדומית. אמרתי לדנדי. הבחורה שאני אהיה איתה לא רק שתצטרך לאהוב כאב, היא תצטרך ממש להזדקק לו. כי אף אחד לא באמת אוהב כאב. אני לא באמת אוהבת את הכאב, אני אוהבת את האתגר הזה. לבחון את הגוף ואת הגבולות שלו, לדחוק אותם. לאט לאט.
אני לא סאבית.
לקח לי המון זמן להיכנס אל הסשן הזה מבחינה מנטלית ועד הסוף לא הייתי מרוכזת. הכל היה מוכני, מכני. ולקראת הסוף, כל כך הרבה רוך היה שם. ועדיין, כאילו שהיה ריחוק על טבעי כזה ביני ובינן. ובינה.
להיות למטה עבורי זו התכחשות לטבע שלי. זה מנוגד לטבע שלי להיות בלי שליטה. כנראה שאני באמת צריכה שיקשרו אותי אבסולוטית כדי שזה יקרה. שישאירו אותי חסרת אונים.
חזק יותר, תגידי לה שתצליף חזק יותר. פה למעלה.
תגידי בבקשה.
בבקשה
עכשיו תגידי כאילו שאת מתכוונת לזה.
אני רוצה שתצליפי בי חזק יותר ולמעלה. בבקשה.
את לא באמת מתכוונת לזה. תבקשי באמת.
ב-ב-ק-ש-ה. (אני עדיין לא באמת מתכוונת לזה)
סוררת. אני סאבית סוררת. ואני צריכה שיעשו מה שאני אומרת.
כשמכאיבים לי, אני צריכה שיכאיבו מעבר לכואב. בנקודה הזו שאני עומדת להתקפל מכאב, כשכ-ו-א-בבבבב, אני צריכה את העוד קצת אקסטרא סדיסטיות, נאמר עוד חמש מכות מעבר לכואב הזה. עוד עשרים שניות להחזיק את העור צמוד ורק אז להרפות.
אני צריכה שייכנסו בי. כמו שצריך. חזק. בלי רחמים.
ואני נורא צריכה אהבה. כמו כולנו.
בדיוק בגלל זה צריך לפחד ממני בתור דומית. אני לא מצפה לרחמים ואני לא חושבת שאני אתן רחמים. אני אפליא במכות באקסטרימית שתרצה אותי. השאלה היא רק אם יש אחת כזו.
כי לפעמים, אני מפחידה את עצמי בניתוק הזה. והיום הרגשתי את זה. אני אוהבת את הפלוגר. אני יודעת איך להשתמש בו. ואני טובה בו, בתור חובבנית זאת אומרת. היה איזה יצור אומללון שביקש שיצליפו בו למעלה, והתעקשתי להצטרף לחגיגה, אפילו שהוא גבר.
המכות שלי, מדוייקות. אני מחבבת אותן.
למדתי מהטוב ביותר, המאסטר שהוזכר למעלה. 😄
אנחנו למדים כל כך הרבה, כל הזמן. מישהו שם לב שהלמידה הזו לא נגמרת? רק עוד ועוד לספוג ולראות. היום כשאני מסתכלת על סשנים שבאמת מעניינים אותי (ואין הרבה כאלה) אני מסתכלת על טכניקה, על קשירות. כדי ליישם. כדי לללמוד ולהפנים. אין פה היבט של סיפוק ייצר וויוריסטי. למידה וסקרנות. בחיי.
יאללה, מקלחת וללכת לבנק. זוועה זה להיות עני. מתישהו כל זה יבוא על סיומו. אני באמת מאמינה שאני אעבור לארץ אחרת כדי שזה יקרה. 😄
אולי אוסטרליה.