להתסכל על דברים כתובים בדיעבד.
זה משחרר קצת את הרעש שיש בראש, את כל הביקורת והשנאה.
ועל זה נאמר, המגירה הזו, שמכילה את כל הכיתובים האלה. כמה צריך אותה שתגן עלינו
מפני עצמנו.
אתמול גיליתי שאקסית שלי, האהבה הראשונה, זו שהיתה לפני אקסטרא וונילה, היא חלק מספר שירה חדשה.
היא מעולה. תמיד ידעתי שהיא מעולה. אבל זה עושה לך משהו, לראות שמישהו שאתה מכיר ושבעבר היית מאוד קרוב אליו, באמת עושה משהו עם החלום הזה. הרדיפה אחר הסלונים המפוארים של פאריז של פעם. או בתי הקפה של שנות ה50 בתל אביב שלנו.
אני תמיד ראיתי את עצמי כיצור שאינו קשור לכרך, רחל מתבגרת, רק פחות מוכשרת.
אני לומדת המון לאחרונה על משוררים של פעם, וציירים של פעם, וטכניקות, ואווירה, ומה לא. אלו דברים שאני בוחשת בהם ומתבחבשת בהם משחר ילדותי. שאיכויות של פעם, איכויות וירטואוזיות או מלאכת מחשבת אמיתית- הדין הוא שלא ניתן להפיק את זה היום. במציאות של היום.
נו מה, אני אדם עם תפיסה נורא רומנטית, ואני באמת מחכה למישהי שתהיה אבירה. הקונספט הזה ממכר.
ועדיין- השיר שהיא כתבה הוא מעולה. עצם העובדה שבחרו לשים אותו בשער.. אני באמת נורא שמחה בשבילה. לא יאומן. האמת שאני מתפלאת על עצמי על יכולת הפרגון הכנה והאמיתית. אני באמת ובכנות שמחה בשבילה.
http://www.helicon.org.il
ופתאום מתוך כל זה, הלכתי לשיר הראשון שכתבתי לנמש בבלוג, ויותר קל לי.
וזה בסדר לכתוב שירים. אפילו אם זה לא גאונות צרופה. מותר לך שיהיה.
פורסם לפני 66 ימים.
רחש הגלים כמוהו כתפילה,
משנה שאת מילותיה אין איש
מבין עוד אני
קשורה אליך בעבותות
של תפילין
שחורות וכבדות
לא מתפשרות
זה כמו מערבולת של חושים
גל שלא שועה לתחנוניך
אתה לא קיים,
אתה טבוע של ים
ורק אתה תקבע, אם זו
נולדה לצוף או זו
נולדה לשקוע.
לפני 19 שנים. 5 בנובמבר 2005 בשעה 8:58