היורדים- נפולת של נמושות

לי!!!!!!!!!!!!!!!!
כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

פעם ראשונה שאני מתקינה כמעט את כל מה שאני צריכה בפחות מ6 שעות.

רק 3 שעות זה לקח לי.

בחיי.

עכשיו רק נשאר להתקין פונטים ביפנית.

וזהו!!!!

על הבוקר אני אוכל להכין שיעורי בית ביפנית ! כן!
כי יש לי מחשב!



*תודה ליאו שחסכת לי טיול לתל אביב, רק כדי לגלות שאני חכמה דיי לפצל את הכונן הקשיח לשתיים, ושבעצם הכל בסדר.
לחבר הארד-דיסק ולסדר את הכל מבחוץ זה משו...

וגם יש תשתית למכונת כביסה. ויש לי נפט, והתנור בוער בלהט, וכמעט הכל מושלם, חוץ ממציאת עבודה נוספת. וגם את זה נסדר בקרוב.

אני מאמינה בשלום של שוקי. בחיי.

_____________________________________
תקציר: יש מחשב! כן! אני גומרת!! או! כן! עוד! חזק יותר! יפנית, שיעורים, מכונה, נפט, כביסה. שלום, שוקי. אתה חסר, חבר.

שוב אני עדה למסיבות שאנשים מארגנים פוסט שנות העשרים שלהם.

מסתבר שיש בית ממש מתחת לאף של הבית ספר שלי. בהר הצופים יש בית שממוקם על בית קברות, שאת השיש שלו הרעיד הדיג'יי היום במסיבה מטורפת שהלכתי אליה עם מישהו שהיה פעם הפיזיוטרפיסט שלי. נורא חיבבתי אותו כשעשיתי פיזיותרפיה והשנה נתקלנו אחד בשנייה שלוש פעמים אקראיות כל פעם בשוק וכל פעם אמרנו שניפגש ואפילו החלפנו טלפונים וכל פעם הברזתי / הוא הבריז.

אבל היום!

היום עשינו את זה בגדול.

בחיי, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נשים, גבוהות, יפות, רגועות ומגניבות.
כאילו שברגע שמגיעים לגיל שלושים הכל נעשה הרבה יותר טוב. פשוט לא יאומן.

ועדיין המשפטניות - רואים עליהן שהן משפטניות, האומנותיות המגניבות, נותרו מגניבות. נשים מחוייטות עושות לי את זה. והיו אפילו כמה דייקיות.
זה תמיד נורא מוזר נעים כזה בשבילי להיות מוקפת באנשים שגדולים ממני בהרבה. נאמר עשור. זה מרגיש נכון לא נכון. כמו סטייה של הטבע, אבל אחת חיובית.

וכולם שותים, ורק אני עם כוס המים שלי, הכי שיכורה מכולם.

כמה כיף לרקוד ככה כמו בשנות השמונים (למרות שמאיפה לי לזכור, אני כולה הייתי בת שלוש..) אבל כל אחד רוקד בצורה הבוקית שלו ומליון אנשים סביבו וכולםםםםם רוקדים. ולאף אחד לא באמת איכפת משום דבר.

זה מעין סוג אחר של מרדף.


וואו.


אני רוצה מישהי בת שלושים.

הן כל כך יותר יפות.

אני נורא אוהבת זמרות פולק עכשווי. כמו אני דיפרנקו.

יש בית אחד מתוך אלבום שלה שאני נורא אוהבת, dilate

when i say you sucked my brain out
the english translation
is i am in love with you
and it is no fun
but i don't use words like love
'cuz works like that don't matter
but don't look so offended
you know, you should be flattered

זה כמו נבואה על החיים שלי, איך שאני תמיד מתאהבת סתם. לא יאומן לפעמים אני שוכחת את עצמי. אני יותר טוב שאיוותר לבדי. זו נבואה נהדרת לדעתי. אין בחובה שום אכזבות. וכל ההתרגשות שרק אפשר.

אני שואפת למשהו טוב יותר מעכשיו או כמו שאחינועם מצוטטת את גולדברג

"מכובד עול איך לא אפול
איך לפניך אתייצב
זקופה גדולה נושאת בעול
של אושר אנושי שלם"


וידוייה של דיכאונית כרונית, נראה כך, לא?

והוא מהמם.

היום הבוסית שלי לקחה אותי לראות אותו, קצת לפני שאנחנו עוברות אליו. הגענו והפועלים לא היו בנמצא אז נבצר מאיתנו להתבונן בו מקרוב. ואז חשבתי לעצמי עד כמה הבוסית שלי תהיה ממני בהלם אם אני אטפס על החומה ואלך להציץ מקרוב. אז שאלתי אותה ותוך שניות הייתי מאחורי הגדר חצי חושבת לעצמי אם זה היה הדבר הנכון לעשות..

:))

הרבה זמן לא טיפסתי על גדרות/ עצים/ שיחים וכולי.

טוב לדעת שזו תכונה שלא הולכת לאיבוד, גם 10 שנים אחרי.

המשרד החדש יפיפה. אני ממש מחכה כבר לעבור אליו. עוד חודש.
אני כבר מתכננת איך אני אנהל ספירת מלאי של כל הקלטות, אסדר את הכל לראשונה במקום אחד. בסדר מופתי. כמו שאני אוהבת כי אני ייקה-פוץ ופסיכית. הארגזים יהיו ממוספרים ומקוטלגים. הטירוף הטירוף- לאן?

אני שונאת שהמשרד מבולגן. וכרגע הוא עמוס בחומרים חדשים, שהמדפים כורעים תחתם. אין מקום להכניס סיכה.

אבל במשרד החדש... הו הו... הכל יהיה ממוחשב, רשימת מלאי, הכל יהיה מסודר.

הכל יהיה מופתי.

כמה שאני אדמיניסטרטיבית מטורפת. שאלה הדברים שמלהיבים אותי.
אין הרבה חידושים שהכנסתי למשרד, אבל הוא לא נראה אותו הדבר כמו שהוא היה לפני כן. הכל אחר. אני אשכרה מתגאה בזה... טיפשי נורא. אני יודעת.

עצוב.
מסמך אנושי מזעזע.

בחיי.

אין מחשב עדיין.
מוזר כמה תלויים אנחנו ביצור הזה שהשתלט על חיינו זה מכבר.

לפני 15 שנים לא כולם ידעו מה זה אימייל...

היום אם למישהו יש רק כתובת אחת אז משהו לא בסדר איתו.

אני באוניברסיטה, יום 4 בלי מחשב. אני כבר יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לתקן אותו.
התוצר של זה הוא שאני מפרסמת קצת פחות בבלוג, לא דיברתי עם היפניות שלי כבר שבוע.
אני עיפה נורא. עוד פחות זמינה לחברי ממיקודם. כי עכשיו גם אין מחשב וגם אני בלי פלאפון.
זה נורא נחמד לי...
מיזנטרופית בחיי.
לפעמים כל כך בא לי לנסוע לאיזה מקום, ללכת בו לאיבוד ושאף אחד לא ימצא אותי. שכולם ישכחו ממני אחרי איזה זמן מה. ועכשיו ברצינות- מעניין כמה זמן ייקח למישהו לשכוח אותי אם אנחנו מכרים ארעיים. הכרנו נאמר חצי שנה, לא היה בינינו קשר רומנטי. אני דמות ערטילאית שכזו. חצי שנה? שנה? חודש?

היום הלכתי לטקס לזכרו של רבין. לא הייתי בטקס כזה בערך חמש שנים, מאז התיכון.
דיבר הרב לאו, אדם גדול. היתה מקהלה של שלוש בנות ששרו מה שגרם לי באמת להיזכר בימי התיכון העליזים שלי עם כל הפרפורמריות. ובאמצע הדברים של הרב לאו, אני קולטת שאני נזכרת במקום הזה שבו הייתי כשרבין מת. המשפחה שלי שעדיין היתה שלמה לפני עשר שנים, כולנו בוהים בטלוויזיה שמראה את הבר מצהיר, ראש הממשלה מת. ואני עוצרת דמעות.
מוזר. הנה אדם שלא הכרתי אישית מימי, ואני לא אשכח אותו כנראה עד סוף ימי.
______________________________
עכשיו זו כבר בחירה 2:
ביום שבת הבנתי מה זו תשוקה. כבר הספקתי לשכוח בשיטוטי אחרי החוויה האולטימטיבית.
---אקסטרא אמרה לי בזמנו שהיא מפחדת ממני מאז שהתחלתי עם הבדסמ. כי הסקס בינינו היה תמיד כל כך מערסל. ונכון שהוא היה קינקי מדי פעם ופעם, אבל בכללי הוא היה מאוד רך וממכר.
כבר כמה פעמים שאקסטרא ישנה אצלי. היא מאוד מחבבת את המיטה שלי, כך היא אומרת. כבר שכחתי איך זה להזדיין. כשבאמת אוהבים. כשבאמת מכירים את הבנאדם. כשיודעים אותו.
איך שכחתי איך זו תשוקה ? ? ? לקום בבוקר, ולעשות שוב אהבה.
ולכל זה נכנס הבדסמ.. כשאני כל הזמן עוצרת את עצמי לא להכאיב יותר מדי. נורא מתאפקת.
ועדיין, קצת מדפלואו יצא החוצה, קצת מהפרסונה הבדסמית לא ידעה איפוק.. "אם אני אשחרר לך את הידיים, את מבטיחה להשאיר אותם במקום?" "לא".. ממשיכים לשחק.. "ועכשיו?..."
קצת אחרי כל האיבוד שליטה הזו, היא אמרה לי באוזן שהיא כבר לא ידעה איך זה יהיה להיות איתי. עכשיו שאני בפאזה הזו. שהיא פחדה מזה. ישנו חבוקות, כמו פעם.
איזה בלאגן. בחיי.
הכי עצוב זה שהבנתי שעם אקסטרא הכי אהבתי להיות. ועד היום אני הכי אוהבת. ואף אחת מאיתנו לא באמת רוצה לחזור להיות ביחד.
___________________________
תקציר- אין מחשב, למי אין מחשב?! ומה אם אלך לאיבוד? יום הזיכרון לרבין. סקס עם האקס.

יום שני בלי מחשב.

אני בחדר עסוקה בקריאה פמיניסטית על ניתוחים של פורנו והעוול של החברה הפטריארכלית כנגד הנשים ברחבי העולם בפרט וברחבי התעשיה הפורנוגרפית בפרט.

מוות.

מוות.

עוד מעט השותפה שלי תחזור. ואיתה דפי התרגול ביפנית.

עוד מוות.

אני בתקופת היברנציה. ממעטת לצאת מהבית למעט מקרים יוצאי דופן כמו בית ספר עבודה וכולי. לא יודעת מאיפה זה נובע.. ההשתבללות הזו. מה שכן, חזרתי להיות הורמונלית. מתסכל משהו. עוד מעט אקסטרא מגיעה לבקר. בעיקר כדי לישון איתי. זה כבר יהפוך את מנין הפעמים שהלכנו לישון ביחד ל3. לישון במובן של שינה נטולת סקס.

אני לא יודעת למה אני כל כך נמנעת מלשכב איתה בלי לישון. מה הרתיעה הגדולה שלי. מה כבר יכול לקרות אם נחזור להיות ביחד חוץ מהעובדה שהיא וונילה???

כלום.

תנסו להקליק על הלינק-

ולא תצטערו!

http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99_%D7%93%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99&direction=prev&oldid=717305

a problem has been detected and windows has been shut down to prevent damage to your computer

SESSION5_INITIALISATION_FAILED

אפילו במחשבים יש לי סשן???


מה זה אמור להיות, סשן סבלנות?? הא?
זה! לא! מצחיק!!!
התקשרתי לחברי הטוב ביותר, שנמצא בסדנת "מצא-את-עמוד-השדרה-ותחומי-העניין-שלך-שהם-לא-מחשבים" והוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר.


אני בסדדרררר.
אני יכולה להסתדר בלי מחשב. בחיי. אני באמת מאמינה בזה שאני יכולה. אני יכולה אני יכולה אני יכולה !!! כן! אני יכולה.

לא אני לא יכולה. על מי אני עובדת?!?

14 ספרים על פורנו מחכים רק לי שאשב ואקרא ניתוחים על גבי ניתוחים. חלקם ניתוחים פמיניסטים מייגעים אודה ואבוש.
המציאות הפטריארכלית הדורסת, כובשת, בלה בלה בלה.

אבל זה נכון. אנחנו חיים במציאות פטריארכלית.

אני הפמיניסטית האולטימטיבית ועוד כהנה וכהנה כי אני לסבית.

חה!


אין לי מחשב. אין לי איך לדבר עם היפניות המטורפות שאני אמורה לעשות עליהן מחקר. ועכשיו סוף שבוע.
אין לי איך לראות סרטים במיטה במחשב. כלום. מוות.

מוותתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!
אני בסדר. אני אלך לבשל ולנקות את החדר. והכל יהיה בסדר.
מנטרה מנטרה מנטרה מנטרה כן כן כן ... יהיה בסדר.


ותודה לשותפה המטורפת שלי שנותנת לי להשתמש לה במחשב.

אבל זה לא אותו הדבר...!
בקיצור: מת לי המחשב. מוות. מוות. אני הולכת לקרוא ולחכות לווטרינרית הבוצ'ית שלי שתבוא לתקן את ששון. כי הוא חולה. אולי נבשל? שבת היום. שבת מלכה. תודה לשותפה. שלום.

אני לא יכולה לתאר את האנרגיות שאני שואבת מתוך הכלום, מתוך האויר הקפוא הזה של ירושלים.

אני הכי אוהבת כשקר כל כך שיש הבל פה. שלי, אדים קטנים, מסתחררים בנסיעה שלי. המהירה.

אני דוהרת.

אני דוהרת בירידות המפוארות של ירושלים.

של עיר הקודש שלי, הדפוקה והמטונפת, שאיבדה מתיפארתה ורק אנשים קודרי לבוש ומחשבות מהלכים בה.

אני דוהרת, צורחת את נשמתי, האייפוד מנגן באוזניים מוזיקה אלקטרונית שמתחלפת בג'אז שחוזרת לפופ כלשהו. אני אפילו לא יודעת למה אני מקשיבה. אני לא באמת שומעת.

אני צורחת.




*עיתו היפה ביותר של האדם ההיפר אקטיב- היא בשעת ההיי. ההיפר.






אתמול ירד גשם. ירד המון גשם. התעוררתי נורא באיחור, בכלל שכחתי שאני אמורה לקחת שיעור חדש בשעה של הבוקר, ויצאתי מהר ככל שיכולתי, מספיק מהר כדי להגיע לסוף השיעור, לחכות שכל התלמידים יצאו כדי לדבר עם מורה שמעולם לא ראתה אותי.

ואני במכנסי רכיבה קצרים, קצרת נשימה כמעט כמו הטייץ השחור שלי, ספוגת מיים מהאגן ומטה. ומאושרת. מה מאושרת. כמו ילד בן עשר שחוזר מבית ספר, עם פה פתוח מנסה לאגור טיפות שנופלות.

"את לא מכירה אותי וזה יישמע לך כמו תירוץ נוראי, וזה אכן כזה, אבל אני נורא רוצה לקחת את השיעור שלך ובגלל שהמערכת שלי עדיין בבאלגנים פשוט שכחתי שהוא היום עד שהיה מאוחר מדי ואין מקום בקורס שלך ואני רוצה לקחת דווקא את השיעור שלך ואני יודעת שזה נראה נורא חסר אמינות כרגע כי לא הגעתי היום לשיעור אבל אפילו קראתי את החומר להיום..."

"דיברת עם אריאלה המזכירה?"
היא מביטה בי, נדהמת קצת. מבודחת בעיקר. מאיפה היצורה המוזרה הזו נחתה עלי היא בטח חושבת. החיוך שלה. היא נורא מבודרת.

"אממ.. לא."
אני סמוקה כולי מהמאמץ של הרכיבה.

"דברי איתה. ותדאגי ממש להגיע לשיעורים להבא".



חיוך מאוזן עד אוזן. ריצה לאריאלה, רישום מהיר.

יום שלם לדשדש בנעליים ספוגות מים, להחליף למכנס נורמלי, אחרי הכל אי אפשר באמת להסתובב כל היום עם טייץ קצר באמצע האוניברסיטה. זה מוזר מדי.






ולצרוח.

לא לשכוח לצרוח כל הדרך אל הבנק. זאת אומרת בית.






שעותיו היפות ביותר של ההיפר-אקטיב, הם שעותיו המאושרות.

אושר, זה, נשגב מעולם של האנשים הרגילים, שאיזונם הכימי אינו מופר.

ולפעמים ההיי הזה שווה את הדאון.


החדר שלי, נקי, מסודר. שטוף וריחני. לכבודי. לא לכבוד אף אחד. והיום בבוקר, התפנקתי במיטה על מצעיה החדשים, המתוחים היטב על המצע, התבוננתי בריצפה הנקייה. בשולחן שעכשיו ריק ממסמכים. יא. יש אשכרה שולחן מתחת לכל הבאלגן שאיננו עוד.





איזה כיף!
ועכשיו אני באמת הולכת להכין שיעורי בית ביפנית. חי נפשי. הנה זה בא.

______________________________________
תקציר- לא טוב היות האדם שותק. עדיף היות האדם צורח. כן. הו כן. הייפר מבורך. כמה חיכיתי לך שתגיע כבר!

אני אודה לכם.
כל כך הרבה מאיתנו רוצים הכרה ורוצים פרסום ורוצים רייטינג, ולהיות טובים ושיאהבו אותנו
"כן תאהבו אותנו! הרבה, כמה שיותר, כמה שאפשר".
אני מדברת עם אקסטרא וונילה אחרי שיצאנו ביחד אתמול לשוש. והיא אומרת שזה עצוב מבחינתה שאני במקום הזה שאומר שאני לא רוצה אהבה ולא רוצה זוגיות וכל הגישה הזו שלי, כאילו עימעמתי את עצמי.
היא אומרת שהיא ואני היינו פשוט משוגעות אחת על השניה ויש עיתות שהיא שוכחת את זה.
שהיא שוכחת שהחדר שלה תמיד היה מריח מסקס, תמיד היה מריח ממני, לא משנה כמה היא היתה מחליפה את הסדינים..
והיא הראתה לי מכתבים שכתבתי לה לפני שנתיים, טיפשיים כאלה. מכתבי אהבה מטומטמים. שלרגע אחד היו לי נורא יפים.

אבל זה לא באמת.

כאילו נאחזתי בכישרון הזה שכביכול ראיתי בכתובים האלה.

ואז התפקחתי מזה.

אני שונאת לא להיות הכי טובה. אני שונאת להיות בינונית.

ואני חיה עם זה כל יום.

התקופה הזו, של ההתפכחות, של ההתבגרות תגידו, שזה תהליך אינסופי, זו תקופה נהדרת ונוראית. אני כל כך מתעקשת להחזיק אצלי קרוב את התמימות הזו שכבר אין לי, את הילדותיות הזו שאני מאבדת לאט לאט. הכל שיישאר קרוב, שלא יעזוב אותי. כי אם הכל יעזוב אותי, מה יוותר ממני? שוב להיות ריקה כקליפת השום?

אני רוכבת על אופניים אפילו שיורד גשם, ואני צורחת את נשמתי ומקללת כל פעם שאני עומדת למות בגלל רכב. היום ספרתי שלוש פעמים, אתמול- חמש.

והגשם יורד ואני רטובה כולי, השרירים אדומים ממאמץ ומקור. וטוב לי.
אני בהכחשה של מציאות קיום אחרת. המציאות הזו של אושר פנימי גלום, והישארות הנפש במצב נתון. זו אוננות קיומית.

זה מצחיק, אני נאחזת בקראשים שיש לי על אנשים. כמו למשל מרצה מעולה שיש לי שאני נורא אוהבת. ואלה קראשים מודעים לא כאלה שעלולים באמת להתפתח לכיוון כלשהו.
לא מתאהבת באף אחת שלומדת איתי. לא רוצה שום דבר אמיתי.
הכל פנטסטי, אצלי בראש- הקודח, החולה, ההוזה.

חוץ מזה, היום ישבתי באוניברסיטה וראיתי כי טוב. אני בהשלמה מטורפת עם העובדה שאני נשארת עוד שנה במוסד הזה. כי המוסד הזה בסופו של יום, הוא לא כזה נורא.

עכשיו ברשותכם אשוב לחפש ספרים על פורנו.



שבת שלום ישראל. שבוע חדש. יהיה טוב. (עכשיו לשנן 5 פעמים עד שבאמת תאמיני לעצמך)