היורדים- נפולת של נמושות

אני מזדיינת הרבה יותר.

ולא יאומן ששוב היתה לי תאונה. כואב נורא, ולא מסשן.

על תנור הנפט שלי יש כמה ערמונים, באמת הגיע חורף.

סתם חשבתי לעדכן אתכם.

דפ.

אני סוגרת מעגל. במקום לישון בנסיעה צפונה, הקשבתי לאחינועם ניני שרה לאה גולדברג, הירהרתי על יום אתמול ובהיתי בנוף שנשקף מהחלון של האוטובוס. כמה ירוק הצפון הזה שלנו. בדיוק כשנגלתה לעיני הכינרת, המכשפות שרו לי באוזן את "קסם על ים כנרת". אהובתי אהובתי אי אי אה אה!! חצי גומרת לי באוזן. פרלמוטר. יא משוגעת אחת. כאילו לא רציתי שהנוף הזה ייגמר. שהנסיעה תמשיך עוד קצת זמן. ועכשיו אני בקרית שמונה ומדי פעם מפיר את השקט הנעים הזה, קול של בום על-קולי או פיצוץ, לא ממש יודעת. כנראה שאני באמת אקסטרימית... עכשיו אני אצל ניקס, אחרי עוף בתנור ועוגת שוקולד שאימא שלי עשתה. אני אמורה בכלל להתכונן להכין מאמר ליום ראשון על נפלאות החרוז המודרניסטי. (איכס).

כל אתמול הייתי בעתלית. צהרים- אזכרה. בחיים שלי לא בכיתי ככה על קבר. המילים ניגרות מהפיות של כל אותם האנשים, "אל מלא רחמים..." השיר מתנגן, מבכה את המוות הזה שתמיד תמיד יהיה בטרם עת. הקול של החזן הצבאי, נשבר בקרבו, הדמעות של כולם נופלות בשקט, על הטוף, על האספלט, על קברים של אחרים. דמעות שקטות. עצורות.
11 חודשים לקח לדמעות האלה להיות שקטות. הן צרחו בהתחלה, יבבו בקול רם כל כך, כמו חיה פצועה.
תפילת אשכבה.
הוא נפל בקרב.
מוות. הוא מת עלינו.
פתאום ביום אחד, זה הפך מוחשי.
פתאום זה הופך מובן המילים השחוקות האלה-

"נפל בעת מילוי תפקידו".

"השם יקום דמו".

"גן לזכרו של הנופל".

נופל, נפל, חלל, חייל.

(סליחה על החרוזים, אני אמורה ללמוד מאמר על חריזה בשיריו של אלתרמן- וזה עשה לי כאב ראש)

בעתלית, בכניסה לשכונה חדשה שהקימו, שכונה שבה שרון היה אמור לגור, בבית שכבר נבנה והיום עומד מיותם, עשו גן לזכרו. בכניסה של הגן יש מעין פסל שנראה כמו שער של מקדש, אבן על גבי אבן מונחת והאבן שמונחת ממעל חצויה, שבורה.
זה אבני בזלת שהביאו מהצפון. מהר דב איפה ששרון נהרג. ככה אומר לי מישהו באוזן.
וכל האבנים חצויות, שבורות.

יש מורשת קרב של שרון. אומרים בטקס לזכרו שהיה במתנ"ס המקומי.
נכתבו עליו כבר שתי עבודות שהגישו צוערים בקורס קצינים.
דיברו על הצניעות, על החיוך, על השובבות והאהבה לזולת. האהבה לענבל. כמה שהוא אהב את ענבל. אני נזכרת שקראתי לפני שנתיים כתבות על חברות של נופלים, שלא זוכות למעמד הזה של אלמנות ואיך פחדתי שזה מה שיקרה לענבל כשסיפרו לי על זה ששרון מת. כל אדם הזכיר את ענבל אתמול. ענבל היא חלק משרון ואף אחד לא זילזל בשבע שנים של חברות. כמוה כנישואין לכל דבר. הרי לכולם היה ברור שזה הצעד הבא. זה היה נורא יפה בעיני.

כשנסענו ביחד אני ואימא, דיברנו קצת על הטקס, ועל כל מיני דברים, עלי. מסתבר שכל הבנות שהיו איתי בגן פתאום התחילו ללמוד משפטים. איזה ארבע בנות וכולן לומדות במכללה בנתניה. אחת לומדת בבין תחומי בהרצליה. אמרתי לאחת מהן שהן בטח המאפיה של עתלית במכללה. אז צחקתי כמו שאני תמיד עושה, ואמרתי לאימא שלי שרק הבת שלה, הנפל, הלכה ללמוד מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. אמא שלי רגזה כל כך ואמרה לי שכשהיא דיברה עם דליה, אמא של רעות, היא אמרה לה שלדעתה מכל הילדים שלה, אני זו הכי עשירה בכשרונות. אז אמרתי לאמא, "אפשר לחשוב.. אני לא כזו מוכשרת, ולא כזו מוצלחת.."
ואמא שלי נתכעסה עלי ואמרה לי שאני חייבת להפסיק לזלזל בעצמי, שיש בי הרבה איכויות שאין לאנשים אחרים ושהגיע הזמן שאני אכיר בזה.

אז אמרתי לה שזה לא זלזול בעצמי, שאין גבולות למה שאדם יכול לדעת, ולמה שאדם לא יודע, ושהיא צריכה לזכור שאני ושרון באנו מאותו המקום. צמחנו באותם הבתים. אותו חומר.

ופתאום הבנתי איך זה שתמיד אני זו שעושה הכי הרבה רעש, לא משנה איפה אני נמצאת. ואני זו שמנסה להצחיק את כולם, ואני זה סוג של שרון. כי שרון היה חלק כל כך גדול מהילדות שלי.

וחשבתי על כל הרעש שאני עושה בדרך כלל, על כל המילים שאני שוחקת, על כל הדברת שלי, ועל איך שכשהיינו קטנים, תמיד הייתי מקשיבה לסיפורים שלו. להמצאות ולאיך שהוא היה עובד עלי בעינים. ומצליח גם! כי הייתי כזו פתי. ופתאום הבנתי ששרון היה הבנאדם שהייתי שותקת איתו.

אני אדם זר בעתלית, כמעט ולא מזהים בדמות האישה הגבוהה הזו, את הילדה עם הלחיים האדומות, והברכים הפצועות. אישה. המבט המשתהה טרם זיק הזיהוי. "דפלואי, דפלואו שלנו... אויש כמה התבגרת..! כמה את יפה...! את שנה ג' כבר! איזה יופי.. איזה יופי.."

אני לא יכולה שלא לחשוב על פגישת האיחוד העצובה הזו. להיזכר בימים שטופי הדמעות לפני שנה. העייפות הקורעת הזו. איך העיניים יבשות בתוך הארכובות שלהם. כמה כואב זה בעיניים לבכות ככה בלי הכרה. ואחרי שמסיימים לבכות, לבכות עוד. הלב לא סיים זעקתו עליו, על זה שמת עלינו, מת עלינו בטרם עת, משאיר אותנו חלולים, פעורים, שותתי דם. כל האמרות השחוקות האלה.

כמה נכונות הן.

___________________________________________
קיצור תולדות הזמן: בקרוב הבלוג יחזור להיות שמח. בחיי. כרגע הוא באבלות עדיין. עם כולן/ם הסליחה.

ואני במשרד, בגובה 12 קומות. משקיפה על גן סאקר וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה,

יא. איך הייתי רוצה להיות עכשיו בבית שכבר אין יותר.

"אימא, אני נוסעת לים, טוב? אני אחזור בעוד כשלוש שעות בערך"

בת כמה אני? 12.

איפה אני?

שוב בעתלית. צוללת בכחול כחול הזה. הים של הבית.

בטח אח שלי גולש רוח בים בין כה וכה. ואחותי בטח עושה אימון ריצה או שחייה.

כנראה שזה יום כזה.

יום שעושה נוסטלגיה.





לא נורא. נלך לשטוף פנים, ולהמשיך לעבוד.


_____________________________________________
תקציר- יש לי געגוע, והוא עושה לי שיגוע.

היום היה ערב הדראג הכי מרגש שאי פעם נכחתי/הופעתי בו.
אני לא זוכר/ת מתי התרגשתי כל כך לפני הופעה, מתי היה לי חשוב כל כך להופיע.
ולדעת שמעריכים אותך. ולדעת שבאמת אוהבים את מה שאני עושה.
בסוף הערב שרנו את seasons of love מהמחזמר RENT מברודוויי. באמצע דני יאיר שר את הסולו שלו והכל היה מלא נרות. השושן פשוט היה מלא נרות, מואר. ערב למען המלחמה באיידס.

היה פשוט מרגש.

אני לא יכולה סתם ללכת לישון.
ואני יודעת שזה נשמע דבילי.
אבל פשוט יותר מדי מדהים לי.

וההומור השחור. . . הוווו מייי..
שניה לפני הסוף אני ושותפי לפשע שרנו קטע מתוך team america שקוראים לו everyone has AIDS וזה פשוט הרג את הקהל מצחוק.

כשחושבים על זה- אני הייתי הנאמבר הסוגר!!

ייה.

מדהים מדהים מדהים. בחיי. ערב בלתי נשכח. כל כך כיף להיות בירושלים.
הזמן בתוך הקופסאת סרדינים הזו, כמו טס מעלינו, הוא שייך לספירות אחרות, לא שייך באמת לאנשים שבתוך הפאב הקטנטון הזה, לא באמת נוגע. כבר שלוש לפנות בוקר.
יאללה. מיטה. מחר יום עבודה מחר.

במסגרת שיחותי עם אקסטרא נביא ציטוט משובח של האישה והאגדה.

"פעם היה משוגע. אין פעם יותר".

אני לא יודעת איך זה יצא בדיוק שיש לי ציצי קטן. לא רק שיש לי ציצי קטן אלא גם- אני מרוצה ממנו!
יש מעין קוצנזוס שכזה בחברה שבה אני חיה, שעיקרה נשים לסביות, וגם קצת גברים לסביות (בנט.. אני מקווה שאתה קורא פה), שציצי קטן עדיף על ציצי גדול. אולי בגלל זה לא גדלתי עם תסביך ציצי יותר מדי רציני. אבל אתמול הלכתי לשוק בלילה עם BAD GOAT והגענו לדוכן של פומלות ותפוזים, ועשיתי קצת צחוקים עם באד-גואט, אני מתייחסת לכל הנושא הזה נורא בצחוק, זה לא נראה לי משהו גורלי או משהו. כיף לי עם הציצי שלי אחרי הכל. ואז האיש שמוכר את הפירות, אמר, מה, את מתבעסת עליהם שהם קטנים, אה? ואמרתי לו שדווקא לא. ואז הוא אמר שבדיוק בגלל זה חברה שלו עושה הגדלה.

"בטח הגדלה, מה".
"טוב שיהיה לה בכייף".

ועשה לי הנחה. שזה בדרך כלל נחמד. אבל לא היה נחמד היום. ופתאום, התחלתי לחשוב על החברה הזו שלו,שבעיני היא המסכנה. אני לא חושבת שהיא באמת היתה עושה ניתוח להגדלה אם גם היא היתה מוקפת בלסביות חביבות, קטנות (וגדולות) חזה, חלקן שעירות במקצת, חלקן חלקות. אבל הרוב, וזה העיקר, אוהבות.

זה חשוב לאהוב.

גם אם יש לך ציצי קטן או גדול או באמצע. זה כולה ציצי. שד. חזה.

ולסיום- אתנחתא קומית:
[img]http://www.lifeofdebauchery.com/forum/album_pic.php?pic_id=1368




____________________________________________________________
תקציר: קנאת הציץ. הגדלה בשקל תשעים. רק היום במבצע.

שנה חלפה, כמו טסה מעלי, שנה שאתה לא מחייך בה
שנה שאתה לא נמצא יותר. פשוט עזבת את כולנו,
נקרעת מעלינו. פשוט מתת עלינו, השארת אותנו ריקים.
זה מוזר, לא היינו בקשר המון שנים. אולי ארבע.
הרבה הרבה שנים חלפו מאז עשינו תחרויות אופניים עם הילדים של השכונה
וניצחנו את כולם בכדורגל, אני הייתי השוערת, ואתה היית החלוץ.
(או שהפסדנו. אני כבר לא זוכרת. גם ככה לא הייתי משהו בתור שוערת.)
שנה שחולפת, מצמצמת את הפער בינינו, פער של שנה.
עוד מעט לא רק אתה תהיה בן 23 אלא גם אני.
עוד מעט והפער הזה של השנה, יצטמצם לחלוטין,
ויתהפך
אני אהיה הגדולה,
ואתה תישאר בן 23.
אני כבר חיה חיים אחרים לגמרי.
אולי אפילו תאמר, נראית קצת שונה.
עדיין קצת נחבטת בשוליים,
עדיין רוכבת על אופניי מירוץ כמו פעם.
אבל זה במורדות של עיר אחרת,
ואין אף אחד שאני מתחרה איתו. אין תחרויות יותר.
זה מוזר. אתה קבור במקום שבו אפשר לראות את הגלים.
קצת אירוני. מריר כזה. איך שהגלים מתגרים בך ככה.
כמו שאתה היית מתגרה בכולם. בורח לפני שהיו יכולים לתפוס אותך.
אתה יודע? הדברים שמזכירים לי אותך הם הכי טיפשיים בעולם.
אני מדמה לראות אותך בכל אדם שנראה קצת דומה לך
ואם מישהו מחייך, את החיוך הממזרי שלך,
עולות לי הדמעות בעיניים.
או אם אני עוצרת להאכיל איזה חתול רחוב
אני ישר נזכרת בך, כי באמת לא פגשתי מישהו שכל כך אוהב חיות.
אפילו קראתי לחתול הטמבל שלי ששון. כמו החתול שלך.
וכל יום שישי שחולף, אני נזכרת בארוחות יום שישי המפוארות
הסלט הקצוץ דק של חנה, אימא שלך. ואני כל כך מתגעגעת.
וזה כל כך טיפשי, אני יודעת. אני יודעת כמה שזה טיפשי,
שאין בינינו קרבת דם אמיתית,
אבל אנחנו תמיד נישאר אחים. לא משנה מה.
אני אמורה להיות האחות הקטנה,
אמור להיות בינינו פער של שנה.
תמיד.
לא ככה.
אני אף פעם לא הייתי אמורה להיות הגדולה.

אני ילדה טובה ירושלים.
אני חיה בעיר הזו,
נושמת את הפיח שאוטובוסים שנוסעים בשייח ג'ראח פולטים עלי,
הגשם יורד עלי כמו ביתר שאת.
ולא באמת בא לי לצאת מהבית,
אבל אני יוצאת בכל זאת.
יש מישהי שיצא לי לעבור לידה כבר פעמיים,
והיום עברתי לידה בדרך לחנות לציוד משרדי,
ואמרתי לעצמי, שאם היא תהיה בתחנה כשאצא,
אני אגיד לה שלום.
היא נראתה קצת כמו ילדה. ונורא רציתי לדעת אם היא לא.
היא החזיקה פגוש מכופף, עם כדורגל מפונצ'ר תקוע בצד אחד וכפפה של פועלים, תחובה בצד אחר.
אומנות.
היא לומדת בבצלאל, והנהג אוטובוס לא הרשה לה לעלות עם הפרזנטציה שלה לאוטובוס.

"טוב נו", אמרתי, "אולי הנהג הבא ייתן לך לעלות". חייכתי והמשכתי לרכב למשרד, חושבת לעצמי, שאם היא בצלאלניקית, אני בטוח אראה אותה שוב...


כל השנה א' האלה. בחיי. ממרום גילי הפעוט, אני מרגישה את הפז"ם מפעפע בוורידים. יש רוגע מסויים בשנה ג'.
אתה לא ממהר לשום מקום, אתה יודע שהכל יהיה בסדר. כי גם אם נלמד את שנה ד', עדיין, בסוף נגיע.

לפעמים אני נהנית מזה שאני כל כך קטנה. זה מרגיע. המירוץ פחות ממכר. אין שום מקום למהר אליו כי גם ככה נגיע לפני הזמן. זה כיף אמיתי. בחיי.

נ.ב. בלי כל קשר, היום דיברתי עם נמש. נורא כיף לדעת שאתה יכול לעודד אנשים, אפילו מתוך המסך.
__________________________________
תקציר: ילדה טובה ירושלים. גשם בעיתו כמה עצב בא איתו, בצלאלניקית ונהג אוטובוס אחד שעשה כי טוב. נמש- רק טוב. שיהיה. ושיהיה כבר הטוב הזה!!

כבר לא כל כך וונילה.
מה אני עושה בדיוק??? כל כך כיף לי להיות איתה. בחיי. כאילו שלא איכפת לי שאנחנו לא ביחד (למרות שזה שם ברקע, העובדה שאנחנו לא באמת ביחד מפחית במעט מהעוצמות האלה, הסוחפות) זה לא הגיוני בכלל. אני לא יודעת אם הייתי אומרת לה לא אם היא היתה מציעה לי לחזור. אני לא באמת רוצה לחזור.
והS/M כל הזמן מציץ מאחורי הכתף שלי, מזכיר, כמו טופח על הכתף- פסססטט. סליחה. אפשר רגע?
ואני מכירה את אקסטרא והיא מכירה אותי. יותר מדי טוב. אז בפעם שעברה אני התחלתי, והפעם היא התחילה. שש וחצי בבוקר. אני אמורה לקום להדליק את הבוילר. השייכות הזו שאני מתאווה לה. זה שלי.

זה שלי.

חוקי הרכש של הילדים. ע"ע http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=14920&blog_id=13489

היא רוצה שאני אעשה מה שעושה לי את זה. אני מנסה להסביר לה שאני כבר לא אותו הדבר, היא עונה שזה בסדר, שהיא לא מפחדת ושהיא תעצור אותי במידה וזה יהיה יותר מדי.
פתאום הבנתי הבוקר (לא שלא הבנתי קודם לכן) את הביטוי הלסבי הכל כך נפוץ בכלוב- והאצבעות שלה חופרות בי.

חפרתי.

אני נורא עצובה מהמון בחינות, שאני לא באמת מצליחה לרצות, אני לא באמת מחפשת. הכל הפך להיות עקר. כל העיסוק האובססיבי הזה בסקס. שום דבר לא מחדש יותר.
אקסטרא אמרה לי שהיא מרגישה שוב שהיא באותו המקום הזה שהיא יודעת שהיא יכולה לקחת אותי יותר גבוה. וזה מצחיק, כי עם כל ההתעסקות הזו בצד הטכני, אמרתי לה היום שאני לא באמת יודעת איך זה נראה כשנמצאים במערכת זוגית עם אינטימיות ראויה. כמו שצריך. אני רק יודעת שזה משהו שאני צריכה ולא יכולה לוותר עליו יותר.

כוסעמק.

הכל היה בהסכמה, ועצרתי מהר מאוד. אני לא מוכנה שהיא תעשה כזה דבר בשבילי. בשום פנים ואופן לא. אולי זה קול המוסר הנעלם שלי. אני לא מוכנה לפגוע בה.

אבל פתאום הבנתי משהו היום, הבנתי איך זה יכול להיות למטה באמת. כמו שצריך. במסגרת "נורמלית" אוהבת. איך זה לא באמת חשוב איך הכוחניות מתעצמת. ונורא התחשק לי ללכת רחוק עם המשחק הזה, נורא התחשק לי לשחק משחקי תפקידים "על אמת". עם דיבור מלוכלך, עד כמה שזה ייראה מגוחך במבט לאחור. נ-ו-ר-א רציתי.

אקסטרא אמרה שזה מדהים כמה מהר אני משתנה, יכולה להשתנות בתוך הגבולות האלה שהם אני, איך שנייה לפני הייתי משהו אחר לגמרי, בתוכה, בועלת, מינית, ושניה אחרי אני מכינה לנו סדוויצ'ים לבית ספר. כמו ילדה טובה.



אני ילדה נורא טובה. בחיי.




________________________________
תקציר: סקס עם האקס סבב ב', הסכמה, פנטזיה, הפסקה. כוסעמק כמה שאני ילדה טובה, בחיי.

לא שאני ריאקציונר או משהו, אבל הייתי אמורה לכתוב פוסט אתמול עם הכותרת הזו ונורא בא לי עליה.


אני לוקחת קורס על פמיניזם. כבר טעות, תאמרו, אבל אני מאמינה שאני צריכה להשכיל בנושאי אפליה נגד נשים.
הגישה שלי לעולם היא קצת מעוותת. אני מאמינה שצריך לצאת נגד גישת המסכנות שבה נתקעות רבות וטובות ולעבור לפרקטיקה.
הקורס הזה הוא קורס עם מרצים אורחים או יותר נכון עם מרצות אורחות. היום וגם בשבוע שעבר היתה לנו מרצה אורחת, משפטנית שכנראה עסקה יותר מדי בבעיות של אלימות נגד נשים וכל הגישה הפמיניסטית שלה כל כך לוחמנית, בשם חידוד והעמקת העוולה.

אני מצטערת אבל אני חייבת לדעת איפה החזון? האמיתי, הנכון, הפרקטי. לא רק מילים. מילים לא יובילו לשום מקום?

כנראה שאני לא פמיניסטית. סתם לסבית שונאת גברים.

מוקדש באהבה לחיה שלום, עמליה (והפמליה) ואורית קמיר.
_______________________________________
תקציר: המציאות הפטריארכלית המדכאת ומלבד זאת- העמקת אי השיוויון, וגם- מכונות לייצור ילדים. מתקפות הורמונליות ועוד כל מיני שיט ששכחתי.