לפני שנה אני חושבת שכתבתי משהו על האחיות לבית B האחת גרה בגרמניה- ברלין והאחרת בחאודה בהולנד. היום אני כבר לא מוצאת את זה. עברתי בריפרוף על הבלוג הארוך והמפותל הזה. יש לאני דיפרנקו שורה נהדרת שנכתבה על זה בדיוק: ani difranco- 32 flavours
"Cause someday you might find you're starving
and eating all of the words you said" j
כל כך הרבה מלל. אני מרגישה שאני באמת על סף פרק חדש בחיים ואני לא ממש יודעת מה הפרק הזה יוביל. היות וחיי עד כה דלים בשנים ומלאי חוויות, עשייה (האעז לומר "עשייה"??) ולמידה, של אנשים וריחות וקצת ספרים, וקצת ריחות של ספרים. כמו הספר לחם שמריח כמו מטבח כי הוא היה מעל הגז ולמרות שלא אפיתי אפילו לחם אחד מאז קיבלתי אותו לפני שנה במתנה, הוא עדיין חשוב לי נורא.
כי אני אעשה לחם. זה הרי ברור.
הכל מחולק לקופסאות. רק כשהתחלתי לארוז כדי לעבור לאוסטרליה פתאום קלטתי כמה מעט בגדים יש לי. למעשה, יש לי אותה כמות של בגדים לעומת ספרים. לדעתי זה מנחם. לא? בגלל שארזתי את כל בגדי החורף, שמתי בצד את הבגדים שאני אטוס איתם. שזה קצת מצחיק, באמצע הקיץ הבוהק הזה, ועל הכיסא שלי מעיל חורף עבה, והסוודר הירוק שלי וחולצת גולף. בישראל- אמצעו של קיץ בלתי מתפשר. באוסטרליה- אמצע חורף. אז צחקתי על זה כשדיברתי עם האחיות לבית B וההולנדית אמרה לי שזה הגיוני לחלוטין. היא יכולה להבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני יכולה לשכוח להשאיר בגדי חורף בצד ובסוף להגיע כמות שאני, עם מכנס דייגים ואחת מחולצות ה"הורה אפרוחים" שלי לאמצע החורף האוסטרלי. שלג רבותי. שלג.
בעקבות ביטול ההעברה הבינלאומית וההחלטה לשלוח חבילות בדואר, הכל נארז לפני- כדי שיגיע לפני. המחיר גם הופחת משמעותית. הכל עובר לשקלים במקום לדולרים. חסכון של שליש מחיר מההוצאה המתוכננת המקורים.
כמו שאמרתי לדנדי, זה תהליך נורא מנקה, כל הסיפור הזה. למה מנקה?? כי זורקים כל כך הרבה דברים שאנחנו לא באמת צריכים ויש לנו נטייה לא ברורה לשמור. דפים ודפים ודפי דפים שנשלחו לפח המחזור נייר ועוד קיטבג מלא בגדים שהועבר לחברים חברות. לכל המבקש. חופשי על הבר.
זו תקופה תלושה.
נשאר לי עוד חודש בארץ לפני שאני עוזבת. האחות ההולדית אמרה לי שזה הפתיע אותה שהיא לא התגעגעה לארץ כמו שהיא התגעגעה לאנשים. אני כבר מרגישה את זה. יש איזה תחושה של סופיות שכזו בכל פגישה שאני עושה עם כל בנאדם אחר.
זה מוזר נורא, עברתי על חלק מהדברים שכתבתי בתחילת הבלוג, וזה מדהים אותי הילדותיות המעושה הזו. וההתבחבשות העצמית. כמה נורא. זה כן אני וזה לא אני באמת. מה, עד כדי כך השתניתי במהלך השנה האחרונה? כנראה שכן. שנת הב??ש?לו?ת שלי. שנת ההתבשלות. אולי כל מה שקורה עכשיו, לא היה יכול לקרות אם לא הייתי עוברת את השנה הזו.
התחלתי השנה למצוא כיוון לאומנות פלסטית שלא ידעתי עליו קודם, חיתוכי לינולאום- הדפסים.
עזבתי את הלימודים.
גיליתי את הזהות הSMית שלי.
פגעתי, נפגעתי.
עליתי באש, והתנדפתי באוויר.
התפוצצתי, התפרקתי,
דיברתי שטויות, דיברתי דברי חוכמה.
ראיתי כי טוב, ראיתי כי רע.
ניחא.
עברה עוד שנה.
(הפיתוי הזה לחרוז היה גדול מדי, עם כולם הסליחה). אז בעצם עוד חודש ושבוע הבלוג הזה יהפוך לבלוג כחול לבן בארץ עוץ (the Land of Oz)
דברים שהיו מפחידים אותי פעם, פחות מפחידים אותי היום. אני בעיקר נורא נורא עייפה מכל העבודות שאני עובדת בבוקר- במשרד הפצה; בערב- בטלמרקטינג. תודה לאל שעוד שבועיים אני מסיימת לעבוד בטלמרקטינג. מבחינתי הייתי מסיימת לעבוד שם אפילו היום. עבודה נוראית לטלפן לבריטים שכל כך נעולים על מה שהם מכירים וטוב להם בו.
לא איכפת להם לחסוך כסף (ושאני אקבל את העמלה שלי). איכפת להם להיות במה שהם מכירים וטוב להם איתו.
בעצם, כמו כולנו.
אז איפה היינו? באחיות לבית B. האחות הגרמניה אמרה לי שהיא עומדת להתחיל ללמוד בברלין השנה. אם היא תתקבל. היא קלטה בשלוש השנים האחרונות את השפה הגרמנית בצורה כל כך טובה שבכלל לא היתה צריכה להילחץ ממבחן הבקיאות בגרמנית.
"רגע, אז כמה עולה ללמוד בברלין?"
"זה לא עולה. לימודים זה חינם בגרמניה. את רק צריכה לדעת גרמנית".
לרגע אני נזכרת בתכנון המקורי שהיה אמור להתרחש בערך בשנה הקרובה- לעבור לברלין. לימודים זה חינם בגרמניה.
אז האחות ההולנדית אמרה לי שזה עושה שינוי מחשבתי מאוד גדול לקרוא לישראל "ישראל" ולא "הארץ". זאת אומרת "אני עוזבת את ישראל" ולא "אני עוזבת את הארץ". וזה קצת מפחיד כל הסיפור הזה, אבל נראה לי שהיא צודקת ואם אני באמת אתחיל להציג את זה ככה ירגיש לי פחות תלוש.
אני בעיקר חוששת מזה שאני לא אמצא עבודה נורמלית בתחום של התעשייה. או שאני לא אמצא חברים חדשים ואני אהיה תלויה באהובתי לגמרי. זה נורא מפחיד. אבל הגעגועים האלה אליה, זה יותר גרוע מהכל.
חוץ מזה, שמעתי שבגלל שיש להם הרבה ערבים שמה, אז יש להם שווארמה שחבל על הזמן. יותר טובה מזו מבישראל (שימו לב שלא כתבתי "בארץ").
איכשהו, בחודשים האחרונים הספקתי לריב כמעט עם כל בן משפחה קיים. אני מסרבת לדבר עם אחותי הגדולה מכיוון שהיא חושבת שאני צריכה אישפוז ואני חושבת שהיא לא צריכה לדחוף את אפה למקומות לא ראוים לו. כמו החיים שלי. ואימא שלי שהספיקה להיות מאוד תומכת ולאחר מכן בשיחה ששתפתי אותה בבעייתיות של ההעברה הבינלאומית ואת זה שאני יותר סומכת על חברים שלי מאשר על המשפחה שלי, היא אמרה שאני עוד אמצא את עצמי בלי כלום. ואז אמרתי שאתחיל מחדש, מאפס, כמו שעשיתי בגיל שמונה עשרה. "כן, וראינו לאן זה הביא אותך, דפלואו." "לאן.?" "לשום מקום". תודה אימא.
יש ימים שאני לא מבינה איך אני ממשיכה קדימה לעוד יום, לעוד שגרה כזו מטורפת. ואני לא מבינה למה אני עושה את זה בכלל. את המעבר הגרנדיוזי הזה, הכי רחוק שאפשר. זו בריחה? למה הקדמתי את הכרטיס בחודש? כי אני מכורה לה. אני זקוקה לה נואשות. מעולם לא הזדקקתי למישהו כל כך כמות שאני צריכה אותה. ואני אורזת את כל הספרים בעברית, ואת כל הפנקסים שלי שכתבתי במרוצת השנים. כל כך הרבה מלל בעברית, שפת אימי, מולדתי.
מה זו מולדת? ואני כואבת את העיזבון הזה, את הדרת הרגליים. מדהים אותי לקרוא עיתון ולבכות על הארץ הזה. על ארץ ישראל. ואני באמת על סף בכי. מתי זה ישתנה? מה בעצם אפשר לעשות כדי להציל את הארץ הזו? מה יהיה פה בעוד 10 שנים? המצב החברתי ישתנה? הבטחוני? הכלכלי???
הכי אירוני אני חושבת זו העובדה שאני עובדת בערבים במקום שמעסיק בעיקר עולים חדשים אמריקאים, הולנדים וכולי. זה לרוב טלמרקטינג בשפה זרה. אז כל מי שעובד איתי שאני מספרת לו שאני עוזבת את ישראל ועוברת לאוסטרליה נבעת כולו ושואל: "אבל למה את עוזבת את ישראל???"
הנה אנשים שעשו עלייה וכולי עולצת ללכת מכאן. האמת שכבר התחילו לקרוא לי "האוסטרלית".
חה.
שבוע טוב, מועדים לשמחה וחג שבועות שמח לכולם.
לפני 18 שנים. 1 ביוני 2006 בשעה 20:40