היורדים- נפולת של נמושות

ומה עם הלימודים?
רבים מחברי פזורים בניכר. ישנן האחיות לבית B שנמצאות באירופה ואת סיל שנמצאת בבוסטון ואת בנות הזוג ר' וד' שנמצאות בקלגרי בקנדה. ובל נשכח את נ' שנמצאת בהודו. לא יודעת מה לגבי הודו, כי היא בטרק ובטיול אין תחושה כמו של שבת קבע בניכר, אבל בשיחה עם אחת מהאחיות לבית B שנמצאת בברלין, שתינו בכינו והודנו שאנחנו מתגעגעות לחגים בארץ. שתינו, אתאיסטיות (או לפחות חילוניות גמורות) אמרנו שהחגים זה החלק הכי קשה בניכר.

ומה עובר עלי? המממ, השגרה אותה שגרה. צמצמתי קצת חובות, עבדתי בתור שליחה על אופניים, לפני שבועיים התפטרתי ולפני יומיים היה יום העבודה האחרון שלי.
פולה, ניוזילנדית שגרה בסמיכות אלינו והיא השותפה של החברה הכי טובה של זוגתי (מישהו עוקב פה?) עובדת בתור מלצרית בצ'אסטפילד. זה איפשהו בצפון סידני. החל מיום שני גם אני אעבוד בתור מלצרית. מה רע. עבודה זו עבודה זו עבודה.
בתקופה האחרונה אני לא כל כך יודעת מה בדיוק אני עושה עם עצמי. למה אני כאן בעולם, לאו דווקא סידני. מה יהיה בסופי? האם אני ארוויח הרבה כסף ואחיה ברווחה כלכלית? האם לעולם אשאר ענייה. איפה זוגתי בכל הבלאגן הזה, ואיפה אני בתוך כל הבלאגן שהוא חייה? לפעמים אני מרגישה כאילו שזה לא פייר, פער הגילאים הזה ביננו, שמדי פעם מבצבץ וצף לו על פני המים.
זה כמו הקונפליקט הבלתי נלאה הזה שדשתי עם אחותי לגבי כשהייתי בת שמונה עשרה. לפני כמעט שש שנים...
"את לא יכולה לצאת עם בנות בגילך כי הם לא יכולות להבין אותך ומצד שני את לא יכולה לצאת עם בנות שלושים כי פער הגילאים יהיה גדול מדי".
עברו שש שנים מאז, אני יוצאת עם אישה בת שלושים, ופער הגילאים או יותר נכון הפחד שלי מהחיים בכללי, הולך ומעמיק. אני מניחה שכל אדם עובר את התהליכים האלה בחיים, אבל ההחלטה הזו להתבגר בעשר שנים בבת אחת, נותנת אותותיה בי.

או לפחות ככה זה מרגיש לי. זה כמו המשפט הזה שאיזה מישהי סיפרה לי פעם שהבת שלה ענתה לה כשהמורה שאלה מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה-

"אני, אני רוצה להיות ילדה".

ובינתיים בווינט יש בלוג של סבר פלוצקר עם הסבר לTANSTAAFL
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3314710,00.html

כרגיל אני מתגעגעת הביתה, אני מתגעגעת לחגים ואני מתגעגעת למשפחה של חברים.
מקווה שכולם שלמים ובריאים.

ונשיקות לכולם, שיעבור עוד חודש ושיהיה טוב יותר.

אז מה השתנה מאז שעברו 21 יום?
מצאתי עבודה חדשה. אני עובדת בה כבר שבועיים ועוד לא פיטרו אותי.
לאט לאט אני גם אצליח להביא הביתה משכורת נורמלית.
אתמול אני וזוגתי הלכנו לקנות לקטנה אופניים לכבוד יום ההולדת עשר שלה. אני חושבת שהיומולדת הזו שקרבה ובאה קצת מעציבה את זוגתי כי זה גורם לה להרגיש מבוגרת יותר ממה שהאישיות שלה (בת השלוש) באמת. תוך כדי שאנחנו דוחפות את האופניים במעלה המדרכות, מצאתי מסך 19 אינץ' שנראה די חדש (וגדול, וכבד) אז החלטתי להביא אותו הביתה. והוא עובד (כמובן, ייהיי!!!). אחרי חודשיים עם מסך פצפון של 14 אינץ', לומדים להעריך את הדברים הקטנים בחיים, כמו למצוא מסך חדש ברחוב. למה לא. אז הוא לא דק, הוא לא חדיש, אבל הוא גדול שחור ויפה והוא שלי.

בחיי, זה נשמע כאילו שאני מדברת על צעצוע מין חדש. אבל לא. 😄

אז הרבה יותר כיף לראות טלוויזיה במחשב פתאום.

העבודה החדשה נורא כייפית, אני עובדת בתור קורייר על אופנים. תוך שבועיים אני מכירה את סידני יותר טוב מהמקומיים, שולטת בכל הרחובות האפשרים ולאט לאט אני אלמד להכיר את כל הפרוורים האפשריים (הקרובים יחסית, כמובן). יש לי מעין ברווזון על הכידון למרות שזה יותר דוב מאשר ברווזון כי זה מה שאחותי הביאה לי מברלין וזה עושה צקצוק כזה של ברווזון. זה נורא מבדר את שאר הקוריירס ויוצא שיש לי המון מכרים שאני לא יודעת איך קוראים להם.
אבל זה עדיין מרגיש נחמד.
ביום הראשון של העבודה הצמידו אותי לרוכבת וותיקה. קורייר זה שליח. קורייר על אופניים- טוב נו... אתם מבינים את העיקרון כבר.
הבחורה הזו אמרה לי שהיא דווקא שמחה שהצמידו לה "צל" (זה אני, נעים להכיר) כי דווקא מתחשק לה לעשות יום איטי. את שאר היום העברתי בעיקר בניסיון עקר לנשום בצורה סדירה וספירת דקות עד לשעת הסיום. בערך שעה וחצי לתוך היום המשותף שלנו, קיבלנו מסירה לבסיס של חיל הים האוסטרלי. בדרכנו החוצה, התיק ריק ממעטפות, החיילים בדיוק אכלו צהרים. אני וג'יני הסתכלנו אחת על השניה והחלטנו להצטרף אליהם או במילים אחרות- להתחנן לארוחת חינם.

היות והם אכלו סטייקים וכל מיני שאר אוכלים טעימים, זו היתה וואחד ארוחת חינם.

ג'יני כך גיליתי היא קיווית (ניו-זילנדית) וההגדרה שלה לאוסטרלים היא שהם מנסים להיות יותר אנגלים מהאנגלים. אני אימצתי את זה והחלטתי שמעכשיו קיווים הם האשים המועדפים עלי בעולם. לפני שבוע ג'יני הזמינה אותי למסיבה שהיא עושה בשבוע הבא. על המעטפה שהיא העבירה לי באחד הימים היה כתוב ,"למסירה בידי קורייר" מי אמר שאין לבחורה חוש הומור משובח.
אז שווה להחזיק מעמד ולנסות להתגבר על עצמנו, אחרי הכל.

נשיקות לכולם, שבוע טוב.

אין הרבה חדש.
בודד לי ועצוב מאי פעם. אני לא באמת רוצה להיות כאן. ואין לי שום מקום אחר להיות בו. קר פה ולא בגלל מזג האוויר, שדווקא מתחיל להתחמם לאט לאט.
כל יום שעובר אני מאבדת חלקיק קטן נוסף מעצמי.
וכל חלקיק שהולך לאיבוד, משאיר פתח לחלקיק נוסף שיבוא בעקבותיו.
בסוף לא יישארו עוד שום חלקיקים והכל ייותר חשוף וריקני.
אני מעריכה את זוגתי על הסבלנות שהיתה לה עד עכשיו אפילו שהסבלנות הזו מתחילה לפוג.
מעולם לא הייתי צריכה להתמודד עם דברים מהותיים כמו "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה" או "מה אני רוצה ללמוד".
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה ללמוד וכל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות שזה מותיר אותי נטולת עשייה ונטולת עבודה. או קריירה.

מי בכלל שמע על המילה הזו "קריירה". זו בכלל מילה של גדולים.

אני חושבת שהמשבר הגדול ביותר שעברתי כשהגעתי לכאן היה העובדה שהנה אני נמצאת בחליפת שרד, נעלי לכה של אנשי עסקים ואני בסך הכל דפלואו.
מה לי ולחליפה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר על סף בכי. כשהאימיילים משני חברים מחזיקים אותי חיה. זה מדהים איך מכל עדר החברים שהיה לי בבית, שניים התגלו כחברי אמת. ואולי תמיד ידעתי את זה.

מעולם לא הייתי כל כך נואשת לחברת אנוש.

מעולם.

זה נכון, אני שונאת את סידני.

יש עבודה חדשה. ובעבודה יש אינטרנט ומעט פרטיות.
ופתאום יש מבזקי חדשות בכלוב. לא משהו שחשבתי עליו. המלחמה נמשכת. אני רחוק. לפחות מצאתי אתר טוב שדרכו אפשר לכתוב בעברית לא משנה איפה אתה נמצא.
בבטן יש לי אוכל תוצרת בית. בבית אישה אוהבת איתה אני רבה כל הזמן כי שתינו עקשניות יותר מדי ועוד רבע שעה נגמרת לי ההפסקה. אני מאמינה שיהיה טוב. אבל מרגיש לי כאילו שצריך לעבור עוד קצת זמן עד לטוב הזה. מאוד קשה לי המעבר הזה. הניתוק. הבדידות הנוראית הזו. אולי עכשיו כשיש שגרה של 5 ימי עבודה מלאים אולי עכשיו קצת ייטב. אני אוהבת את כל העולם שלי הישראלי. אני מתאחרת לקרוא חדשות ולא ממש בלב העניינים אבל תחושה אחת מתחילה לשלוט- יהיה טוב.

there is no Hebrew on this computer.. So my deepest sorry

I had a frantic email from a friend, demanding I will update the blog. So I try.
I wish I had my computer up and running because I would have been able to write in Hebrew had I had a computer screen.

So it's cold. It's very cold. I have a new home in which I can find nothing of my own things. I feel hung in the air for some reason but I have spent the antire day on aplying for work and blindly sending my CV to email addresses of different TV stations and distributions offices. Two have even bothered to replied:
" we are very sorry but there are no positions availible at the moment" and so on and so forth.

I am filled with terrible deep sadness and I cannot seem to imagine the way my life will look like, in this part of the world.

It could be a matter of JetLeg and nothing but that. The first two days I slept like a maniac. I could not wake up before 14:00 and that cannot do you too well, now can it? :))

I miss you, all my friends, and I am forced to write in this language, I no longer like. I miss Hebrew and Rude people in the streets and the hot sun and the weather of 30 degrees in the shade
Surely I have gone mad LOL
Missing heat. Crazy.
All in all I am optimistic. I cannot expect to find a job in 10 seconds. I have been here only 3 days barely. and the people are nice, the weather is very nice and it sort of feel like the village in NY.
Small buildings, small houses, people packed like sardins, in houses make out of wooden floors and old english style building.

Beutiful , really.
Maybe when I will stop being patrified, I will be able to relax and enjoy all this.

Maybe.

אני לא באמת יודעת מה הולך לקרות
אני לא באמת חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה בשום אופן אחר.
אולי באמת אני משוגעת. אבל זה מה יש

ועם זה ננצח.

יא. זה באמת עוד מעט. אני לא מדמיינת. מעניין איך זה יהיה בארץ חדשה בלי אף אחד.

אבל אני עדיין לא בטוחה.
מרגיש לי מוזר ותלוש למרות שעכשיו אני בבית של bad goat, ביחד עם כל המזוודה והתיקים. אין לי כוח כבר לכל זה. אני רוצה כבר שתגמר התקופה הזו. ובמשרד יש עוד ועוד דברים לעשות ומנגד המסיבה תופסת תאוצה והכל אץ רץ ואין מנוס.
קצת קשה לי לקלוט ששלחתי את כל תכולת החדר שלי בדואר. שהכל כבר באוסטרליה. זה נורא מצחיק הרי. אבל מהמון בחינות מאוד הגיוני. אני חושבת שמזה שבוע וחצי העצב הזה של העזיבה מחלחל לו לאיטו..
אתמול הלכתי לישון אצל bad-goat הזדמנות אחרונה שלנו להיפגש. אחיו של BG מתחתן בארגנטינה וכל המשפחה שלו נוסעת אז גם BG נסע אתמול לחו"ל. הוא נסע בשתיים. באחת עשרה כבר התפגרתי על המיטה למרות הניסיונות העקרים להישאר ערה. נו שוין. קצת היה לי קשה השבוע להיות פינג פונג בין כל החברים שלי. אני והתיק בגדים. LOL.
מזל שהיה שוק קחי קחי בבית הפתוח, החלפתי מלתחה קצת, לקחתי קצת בגדים שאני אוכל להופיע איתם. היה כיף. היה יום נורא נורא עמוס. ומאוד גדוש רגשית.

רק עוד קצת ואז תגיע ההתמודדות האמיתית. אני מקווה שיהיה בסדר.

אתמול tool אמר לי במהלך שיחה שזו פעם ראשונה שהוא שומע אותי מביע חשש. אמרתי לו שאולי אם התנאים היו קצת יותר אופטימליים וקצת פחות לחוצים, הייתי ממשיכה להיות מאוד רגועה אבל זה לא המצב וצריך להתכונן נפשית להכל. אז זה בדיוק מה שאני עושה. מתכוננת. מכל ההיבטים. וכאילו בשנייה האחרונה, אני וtool הפכנו לקצת יותר קרובים, אחרי יותר משנה של היכרות.

כרטיס טיסה. ביטוח לאומי. אורנג'. ארנונה. מכבי. בדיקות דם. טיפולי שיניים. לארוז את האופניים, בגדים.

לנסוע.

ימי פסטיבל הג'אז בירושלים. כן יש כזה דבר החל מהשנה.
יש לי עוד שבועיים ויום להיות כאן. עוד שבוע להיות בדירה ואז אני עוברת לבית של חבר. לארבעת הימים האחרונים בעיר שלי.
דברים מסתדרים פחות או יותר ואני נעה בין תחושות אושר שמיימי ואהבה סוחפת לתחושות פאניקה. לפעמים בתוך חמש דקות זה מתחלף בין שתי השחקניות האלה אחת ושתיים אחת ושתיים.
בעיקר חום נעים של קיץ ירושלמי, מיטה עם שמיכת פוך (יא משוגעת מה שמיכת פוך בקיץ) וזהו. כי כשהבית ריק. הבית ריק. עוד חבילה הגיעה לבית באוסטרליה. זוגתי כבר מסדרת את הדברים בארון שלי. זה עושה נורא כיף לדעת שכשאני אנחת בארץ הזרה הזו, אני אגיע הביתה ורק אצטרך להרים את המחשב ולסדר אותו. מעניין עוד כמה ימים החבילה שלו תגיע לארץ. לארץ עוץ.

בעיקר מדהימה אותי המקומות השונים של כמה שאני אוהבת את הבחורה הזו. אני נורא אוהבת אותה ובכל כך הרבה דרכים שונות, ובכל יום נגלה לעיני איזה נתיב חדש, שעוד לא ראיתי.

נהדר, בחיי.

אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שאני צריכה לנשום.
"את צריכה לנשום יותר"
"אבל חם נורא, אני לא באמת מסוגלת"
"את חייבת".
אני אפילו לא יודעת מאיפה זה מגיע כל הלחץ הזה, כל הבכי העצור שאני לא מרשה לעצמי
לתת לו
החוצה ממני.
וגם ככה אני מצוננת, באמצע הקיץ, כמה מגוחך.
אז זה נורא קל לתת לטישיו, על הדרך, למחות את הנזלת של הבכי
שלא יוצא.
וכן יוצא.
מה קשה כל כך אני לא באמת יודעת.
אולי זה בגלל שאתמול העברתי את הכוורת שקניתי בתחילת השנה לחברה שאני לא באמת אוהבת.
על הדרך שתיקח את המגירות מפלסטיק. איזו דירת סטודנטים. כן. אבל זה הבית שלי.
אולי בגלל שעל הדרך, שני בנים שעזרו לנו לסחוב את התפלצת הזו אל הבית שלה,
נתתי להם את היו פי אס שלי. שאני לא באמת צריכה, אבל הייתי צריכה לפני שנה.
בקשה. מאה שקל. (מה מאה שקל? תבקשי יותר!) עשינו עסק.
לא ברור מה זה ההיתקשרות הזו אל החפצים האלה.
ואולי זו המחשבה שכשאני אגיע לאוסטרליה לא יהיה שם שום דבר
ואני אהיה חסרת כל.
כאילו בבת אחת, ממש שנייה לפני הטיסה, אני נזכרת להתחיל לפחד.
יופי, מפגרת.
עוד חצי שעה לנוח, ואז לעלות על אוטובוס לעבודה, כי אין לי כוח לנסוע באופניים מהחום הזה. ששאב ממני הכל.

"חיי בארגז"