אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היורדים- נפולת של נמושות

Non curo. Si metrum non habet, non est poema"a".

בתרגום חופשי- "לא איכפת לי, אם זה לא מתחרז, זה לא שיר"

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=697&msgid=80446552
לפני 17 שנים. 14 בינואר 2007 בשעה 2:59

כדי לציין שימי ראשון זה כיף. גם ימי שבת זה כיף.
היום הלכתי ברגל לעיר, קניתי מתנות לאישה (אני יודעת שזה רע לקנות מתנות באיחור אבל חשבתי, אולי, בכל זאת, עדיף מאוחר מאשר אפ פעם לא).
חזרתי, ידי מלאות תשורות, שמחה וטובת לב הגעתי הביתה. היה יום נעים במיוחד, עם בריזה טובה, כמו שצריך, וכל הזמן הרהרתי בשיחה שעשינו אני והאישה אתמול באוטו, על רישיון, על להחליף את האוטו ל5 דלתות כי הקטנה לא סובלת לשבת מאחורה (כרגע אנחנו עם אוטו של 3 דלתות) מה שאומר שצריך להזיז את הכיסא וכולי וכולי. ואז דיברנו על זה שאני צריכה לעשות רישיון, ועל זה שכשיהיה לי רישיון, אני צריכה אוטו משלי כי אין מצב שאני אנהג באוטו של זוגתי כשאני נהג חדש (סוף ציטוט). אז אמרתי שאם כבר אני מקבלת אוטו משלי, אז אני רוצה סוברו טנדר כמו פעם. בשביל הנוסטלגיה. או אוטו עם שני מושבים, בלב אני חושבת לעצמי, אוטו מגניב במיוחד... ובכללי, המחשבה על זה שיהיה לי אוטו מאוד מרגשת אותי, כמובן שמדובר על מאורע שיקרה רק בעתיד הרחוק, אבל עדיין זה מאוד מרגש. אמרתי לזוגתי שבארץ ישראל בחיים לא היה יכול להיות לי סיכוי לרכוש רכב, אבל פה זה איכשהו נראה לי נורא בר הגשמה.
בקיצור, כל מטרת הסיפור הזה היא לא להלל רכבי ספורט עם שני מושבים (למרות שזו מחשבה משמחת בפני עצמה) אלא לשתף, שלפעמים יש ימים טובים.
זה דבר נהדר, הליכות ארוכות למטרופולין, הרהרתי אודות הסוברו טנדר ואיך יהיה לי קיק חתירה שאני אקח למרינה כל סופ שבוע, ואני וזוגתי נעשה ריטואל משמח שכזה. חתירה, סופ שבוע, וזה.
כשהגעתי הביתה, עטפתי את המתנות, והתאמנתי קצת על הפסנתר, מנהג חדש שפיתחתי, חבר טוב הפנה אותי לאתר שאפשר למצוא בו תווים של עיקר המלחינים הקלאסיים. שם מצאתי בין השאר את המוזיקה של סאטי, יצירות שחיפשתי שנים ובצורה נורא עקומה שכחתי איך קוראים ליצירות עצמן. באתר הזה אפשר לשמוע ולהוריד את התווים אז למצוא אותו היה מעין מאורע דומה למתנת יומולדת שחיכית לה חמש שנים.

התיישבתי על המחשב וחשבתי לעצמי, יא אללה, יש לי פסנתר בבית, מחשב, מוזיקה, שלושה דפי לינולאום חדשים, ליצור בהם.

איזה כיף לי.

😄

ושבוע טוב לכולם.

לפני 17 שנים. 9 בינואר 2007 בשעה 13:07

http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoID=1425357577


חיחי

לפני 17 שנים. 8 בינואר 2007 בשעה 14:39

ה L WORD

חזרה!!!!

כן!!!!!!

הו כן!!!!!

גרוע יותר מבעבר, זול יותר מאי פעם!!

הו כן!!!

לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 0:07



האמת שבכלל לא הלכתי לראות את הזיקוקים... זוגתי הבטיחה שנעשה את זה בשנה הבאה. אמור להיות קיץ אצלנו ובינתיים רק ממשיך לרדת גשם בלי הרף. במקום לצאת לראות את הזיקוקים שזה מייאש כמעט כמו להיות באמצע תל אביב בסילבסטר= הווה אומר, אין מקום לזוז, הלכנו למסיבה בבית של חברות (מכרות) משותפות. לקחנו את הקטנה, התוסף הזה שהופך אותנו מזוג למשפחה, שבהחלט נהנתה יותר מכל שאר האנשים במסיבה... אני הופעתי (מפתיע, אני יודעת) ובעיקר היתה לי תחושה של אי נוחות ואי שייכות. אמרתי לזוגתי הבוקר שהרגיש לי כאילו שאני אאוטסיידרית.. היא צחקה ואמרה שאני בכלל לא הייתי בחוץ (איפה שכולם היו) כל המסיבה, אלא רק חיכיתי בפנים כדי לעשות את ההופעה ולכן אני אינסיידרית.

מהיום זה מה שאני- אינסיידרית. זה נשמע כמעט כמו גשש בלש בפעולה, לא? המודיע! בכיכובו של דפלואו, מלך דראג בפעולה!

התחלתי עבודה נוספת.. אני עובדת במטבח של בית הקפה השכונתי וזה משמח אותי. א. כי הם בני אדם והם נתנו לי שכר על היום הראשון (כמו שצריך אשרי המאמין??!?)
ב. כי ממש כיף לעבוד שם.
ג. כי סוף סוף אני מתחילה להרגיש נוח לפחות במקום אחד.
ד. כי הם מרוצים ממני.
ה. כולם שם נשים חוץ מהאחראי בריסטה (קפה) ההומו. והוא לא נחשב... 😄 כי הוא מכין לנו מיצים טבעיים, אז אני מחבבת אותו.

אני חושבת שהגיע הזמן לקום אל שנת 2007 שאמורה להיות שנה מצויינת טובה פי אלפי מונים מזו שחלפה לה, וגם זה לטובה.

אז מה התכניות לשנה החדשה:
1.לסיים את תקופת הניסיון בעבודה.

1.1 להתחיל את המודולים כדי לקבל הסמכה של מתכנן פיננסי (זה פרוייקט כזה שהעבודה מציעה). לעשות את זה במשך שנה ולנסות

1.2 לחסוך כסף בתהליך.

2. לטייל

2.1 לטוס לניו-זילנד. כי זה קרוב, וכי אני רוצה לעשות טרק, במיוחד כי זה קרוב. וגם, לראות את זוגתי עושה טרק, בהחלט חוויה מכוננת. לי או לה, עוד לא החלטתי.

2.2 לנסוע עם הקטנה לגולד קוסט, כי יש שם מליון עולמות מים (סי וורלד, מאג'יק וורלד, חרטא וורלד וזה).

3. לעשות הרבה סקס. לא נרחיב בנושא כי אנחנו אמורים להיות בבלוג אופטימי היום

4. להיות מאושרת.


הנה לנו שאיפות בר-קיימא, לקראת שנה אזרחית חדשה, שמחה יותר, קלה יותר, טובה יותר. כי בלי שאיפות איפה נהיה?

עזובים בגולה!! זה איפה נהיה!!!

לפני 17 שנים. 17 בדצמבר 2006 בשעה 0:54

מוזר למדי
אחד החגים הכי טובים שיש לדת שלנו להציע ולי רק בא שייגמר כבר.
מלחיץ כל קניית המתנות המטורפת, שעוברת הדגש יתר בעקבות השכן, מר מולד.
גם כן מר מולד, שיילך להזדיין, עם העץ שלו וכל האיילים.
סליחה. לא התכוונתי שייצא פה פורנו אדום מכל הסיפור.

אתמול הדלקתי נר של חנוכה ולא הצלחתי להיזכר בשיר, ואז נזכרתי ופתאום הרגיש לי נורא לבד (שוב פעם.. כן אני יודעת שזו הפעם המליון ואחת כבר) כי שרתי מעוז צור לבד, ואת כל השירים המפגרים שהם קץ ילדותי. ולא. זה לא שימח אותי. ואז התברר לי שבגלות, יהודי התפוצות בכלל לא שרים, הם אומרים את הברכה. אומרים את הברכה?! מה?!

אני לא מבינה- אז מה זה שווה בכלל?

לפעמים קשה לי להמשיך קדימה ולהעמיד פנים שהכל נפלא. אפילו שהרבה דברים נהדרים ממש (ולא אני לא צינית). לפעמים סתם בא לי לישון יומיים. ואיכשהו, גם זה לא מצליח לקרות אף פעם. אני אפילו לא יודעת למה הבלוג הזה הוא המפלט היחידי שלי. זה כאילו שאני נאלצת לפרוק את כל העצב על מקלדת אחת. שהאותיות בעברית שכתבתי עליה נמחקו כבר ממזמן.

נו שוין.

לפני 17 שנים. 5 בדצמבר 2006 בשעה 10:45

באמת שאני צועקת עד לב השמיים בסתר, אבל שום דבר לא מסכים לצאת. לא באמת.
אני לא יודעת למה. ודווקא הכל מתחיל להיות בסדר. אולי זה כזה מעין שקט שלפני סערה. אני מאוד נגד הקריסמס. אם תשאלו אותי למה אני לא חושבת שאני אוכל לספק תשובה נורמלית. אולי זה בגלל שבפעם הראשונה אין לי באמת חנוכה. אין לי באמת חגים. אין לי ללכת לשוק מחנה יודה, לקנות סופגניות במחירים מופקעים של 4 שקל. חוץ מבחנות ההיא לפני הסיבוב שמוכרת בשני שקל וחצי. אח. אין על החנות הזו.
אז נכון, יש פה קריספי קרים, שזו חנות סופגניות שעובדת 365 יום בשנה, אבל אז מה מיוחד בחנוכה?

אני מניחה שאני שוב במרץ שונאת את הגלות. אני נורא דו פרצופית, כי איכות החיים שלי טובה יותר. אני אוכלת טוב יותר, חיה טוב יותר. פחות לחץ או אולי יותר, אני כבר לא יודעת.
ואיכשהו אני מתגעגעת לא מתגעגעת לארץ. אני מניחה שזה לא עובר. אולי זה בא בגלים.

לפני 18 שנים. 19 בנובמבר 2006 בשעה 23:39

איפשהו משהו הולך לו לאיבוד?

אני חייבת להודות שאני כמו כל אדם אחר, שבוייה בקנאה באשר היא לכל דבר שהוא. אני מקנאת באנשים שנונים ממני אני מקנאת בכותבי בלוגים טובים ממני פופולאריים ממני אני מקנאת בנשים יפות ממני אני מקנאת.

נקודה.

אבל לא רק שאני מקנאת לאחרים, אני גם נרקיסיסטית מספיק לקנא לעצמי לתקופות אחרות של חיים שכבר אינם. ולא הכוונה לצורה פטאלית כי אם מציאותית. החיים שהיו קודם לכן, מתקיימים בקו ליניארי עדיין, אבל החלקיק שהוא מהותי נמצא על קו אחר, ליניארי בפני עצמו והקו הזה מתפתל בדרכים אחרות ואיננו חותך את החיים שהיו.

היום ישבתי לקרוא קטע מהבלוג מלפני 405 יום. אני פה כבר כל כך הרבה זמן?? אולי יום כבר.. למה אי אפשר לכתוב שנה וחצי? הרבה פחות מאיים. ואפילו שזכרתי בדיוק את הנקודב בחיים בה כתבתי את הפוסט ההוא, אמרתי לעצמי- יא.. זה כתוב נורא יפה, את בטוחה שאת כתבת את זה?
****
אני עוברת ב?יו?ת, אני דומסטיקטת. לפני שבוע הגיעה לבקר אותנו חברה של חברים. היא מטיילת והיתה צריכה מקום לנחות בו עת הגיעה לראשונה בחייה לאוסטרליה. לסידני. ואני מקנאת בה. בוודאי. היא בתחילתו של טיול שאני מעולם לא עשיתי. והייתי רוצה לעשות. ועוד איך. אז למה לא בעצם. ואיך להסביר למישהי שהדבר היחידי שמקשר אותנו יחד כרגע זו העובדה ששתינו ישראליות מירושלים וחוץ מזה אין בינינו ולו חצי דבר, איך להסביר לה מה הביא אותי להגיע לכאן (הטירוף, כמובן) או איך בדיוק להסביר את מערכת היחסים שלי ושל זוגתי, או אלמנטים אחרים, שנועדו להישאר חבויים, כמו הסיבה שהבלוג שלי נמצא באתר הזה ולא באתרים אחרים כמו תפוז או הבלוגים של נענע וזה.

ולמה מאז שהיא פה אני רק רוצה שהבית יהיה בלי אורחים. זה לא שאני לא מחבבת אותה. היא בחורה שקל לחבב. אז מה בעצם שורש הבעיה?

הSM לא הלך לשום מקום. אני עדיין צריכה את זה ורוצה את זה, והגבולות של מי אנחנו ומה אנחנו כל כך מטושטשים. זוגתי אומרת דבר מה שהוא נכון מאוד ועיקרו שאם המצב אינו יציב ושתינו לחוצות מסיבות אחרות, אי אפשר לשחק. זה רק יסתבך והתוצר יהיה רע.

אתמול היה לי משבר נוסף והמרה השחורה פיעפעה בורידים באכזריות בלתי מתפשרת ובדבקות חסרת רחמים. וכעסתי עליה. כעסתי עליה כי היא הבטיחה להיות שם בשבילי, ולפעמים אני מרגישה כאילו שאני צריכה לצרוח כדי שהיא תשים לב. ולפעמים זה אולי בגלל שאני שוכחת שאנחנו רק בני אדם, והעיניים שהן המראה אל הנשמה, לא תמיד מסתכלים בהם ולא תמיד יודעים ישר את מה שקורה בפנים. אפילו אם זו בת הזוג שלך. אפילו אם הקשר הוא באמת ייחודי וציורי.

לפעמים אתה פשוט לבד.

זוגתי מנסה להסביר לי שלפעמים אני פשוט חונקת. וזו עובדה שאני יודעת. אני עושה את זה וזה קרה בעבר. אני רוצה יותר מדי מהר מדי וכל הזמן. כאילו שאני מכורה לאיזה דבר מה בלתי נראה. והיא עדיין מאוהבת בי. והיא עדיין אוהבת אותי. אבל לפעמים אני יותר מדי. אני לא יודעת אם רציתי לצחוק או לצעוק כי שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים בחיים שלי. יותר מדי. ואם רק אני אשחרר קצת, אזי יהיה גם לה מקום להכיל את התשוקה והאהבה הגדולה הזו שיש לה אלי. ואני שומעת ויודעת שזה השיעור של החיים שלי. שיעור מספר אחד בזוגיות: למד לשחרר. ועם זאת שאני שומעת אני יודעת שזה קשה מדי. והלקחים משאירים את חותמם בי.

אבל בסופו של יום היא זו שמחבקת אותי, היא זו שמוחה את הדמעות שלי, והיא זו שמחזיקה אותי שלמה למרות כל הסדקים, לעוד יום אחד.

לפני 18 שנים. 26 באוקטובר 2006 בשעה 3:14

נוע תנוע.

והדיסק החדש של avenescence מעולה לי. הוי כמה זול. כמה זול.

זוגתי ביקשה ממני שאני אוריד לה את הדיסק החדש של ג'אסטין טימברלייק.
אם לצטט אותה: "כן הוא דוחה אבל הוא עושה אחלה מוזיקה".
אני חושבת שהעובדה שאני אוהבת אותה ללא עוררין נכרת בעובדה שאחרי חודש התגברתי על עצמי והורדתי את הדיסק למחשב. לבקשת האישה.

אפשר לקרוא לזה סדיזם.

לא?

לפני 18 שנים. 25 באוקטובר 2006 בשעה 12:43

או בחיים החדשים.

כל המתנגדים...

כל אשר בעד?

האם אני בעד?


אני מוכרחה לציין שנמאס לי להיות על סף שבר 90 אחוז מהזמן בו אני נמצאת בהכרה.
אני לובה. אני לובה מארץ נהדרת, ואני אפילו לא מצליחה להיות לובה, כי עבודה בסופר זה משהו שאני לא מצליחה להשיג.
שוב פעם אבטלה. אוף. למה זה תמיד שובר את החיים כל פעם מחדש..?
למה אני לא מצליחה למצוא עבודה אחת נורמלית. למה אני לא יכולה לכתוב פוסט על מזג אוויר שמשי או על חיי מין מטורפים.
למה הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות, ולמה, למה עייף לי וחולה לי, ואין לי כוח לי. ולמה מת לי. מת לי הכלב.

אולי אני אצליח לחזור למיטה ולישון כמו בנאדם. אולי.

לפני 18 שנים. 24 באוקטובר 2006 בשעה 1:00

אני חייבת לציין שאני מאוד גאה בעצמי כי הצלחתי להרים רשת ביתית בין המקינטוש של זוגתי ובין הפיסי שלי. כל הכבוד לי. עכשיו יש אפשרות לשתף קבצים בצורה נורמלית. ייהיי.
חבל אומנם שהחוויה גזלה ממני יומיים של שבירת ראש ותקיעתו בקיר ועוד איזה יום להוריד תוכנה שבאמצעותה רימיתי. אבל- העיקר הכוונה ובסופו של יום יש לי כונן M שמחובר למאק. 😄
נספחים:
מאז שהגעתי לכאן, שכחתי לעדכן את הכרטיס האישי שלי. בעקבות הודעה אישית (שאני חייבת לציין כתובה בטוב טעם כמו שאומרים) אצתי לבדוק אם כתוב בכרטיס שלי שאני נמצאת באוסטרליה. בגלל שאני מוגדרת כלסבית, הכרטיס שלי מדגיש את היותי לסבית, ובגבולות כתוב שאני לא מעוניינת להכיר גברים במין ביולוגי. תמוהה היתה העובדה שקיבלתי את ההודעה הזו:

אני בחור נאה מאזור תל אביב חובב כאב [בין היתר....]
ואשמח לשרת אותך בכל תחום שרק תרצי...
כמו כן אני נהג מונית ותוכלי להשתמש בי להסעות
שתצטרכי לך ואם תרצי גם לחברותייך בדרך כלל
בערב ובלילה אני פנוי מהעבודה ובשעות אילו תוכלי לקבל שירות ממני
[[כמובן ללא תשלום...] נתינת שירות לגביי היא.....
להיות נתון אלייך בצורה טוטאלית שכל מה שתרצי ממני אני אעשה
ביעילות בצורה הטובה ביותר כדיי להסב לך הנאה וסיפוק מירביים
נוכל להכיר ב"הסעת מבחן" שתערכי לי....או בדרך אחרת שתבחרי
אשמח לשמוע ממך נ.ב אני בן 37

ברור לי מההודעה הזו, שהבחור כלל לא טרח לקרוא את הפרופיל שלי ולצורך העניין אני אפילו לא נכנסת לעובדה שברור שהוא לא קרא את הבלוג, כי הבלוג שלי טרחני, משעמם ואין בו סקס (לצערי) אז מה הפלא שלא קוראים אותו. הפואנטה היא: למה. למה השקעתי בפרופיל שנון ילדותי ומשעשע אם בכלל לא טורחים לקרוא אותו?? למה???


ושיהיה לכולנו שבוע טוב.