היורדים- נפולת של נמושות

אבל זיבי.


יש מגיב סדרתי שלא מבין רמזים למרות שאני מבקשת יפה שיעוף מהבלוג שלי.
האם אני צריכה סיבה כדי לבקש ממישהו לא להגיב? או שמה, העובדה שזה הבלוג שלי, חתיכה קטנה ממני, מקנה לי את הזכות לומר לו (ולכל למי שלא בא לי שיהיה בתוך המקום הקטן הזה שהוא אני) שיילך לכל השדים והרוחות.

האם בלוגים זה שייך לכולם, או שמותר לבעל הבלוג להחליט מי מגיב לו ומי לא? זה דיון שמאוד הייתי רוצה לראות מה ייצא ממנו.






חוץ מזה, החלטתי שהיות והקהילה הבדסמית הקווירית כאן, גדולה בערך כמו מספר החצ'קונים שלי (אין לי הרבה חצ'קונים, אגב) שאין לי מה לרצות מערכת יחסים עד שאני אטוס לחו"ל. ויפה שעה אחת קודם. עכשיו רק נשאר המממ.. שנתיים לסיים את התואר.

שואה.
שואה גדולה.




ודי לנבוח על עצים שלא באמת נמצאים שם.

ווף! ווף!

סטירה, בומבה לראש זה מה שאני אביא לך. סעמק ערס. חרמנית מפגרת קטנה. לא נורא, יעבור לך. זה קטע הורמונלי כזה.

אני בעיקר שונאת את ראש השנה, פסח, שבועות, חנוכה, יום כיפור, יום העצמאות, יום הזיכרון.

טוב לא באמת שונאת את יום הזיכרון, סתם קשה לי להתמודד איתו עכשיו שחבר הילדות שלי מת, וממש יש מי לזכור ביום הזיכרון.

חגים.

חגים חגים חגים.

למה צריך להיות איפשהו בחגים? למה אי אפשר פשוט לבלות זמן איכות בבית שלי, עם אחד מהסרטים שמחכים לי כבר חמש מאות שנה שאני אקרא אותם, או אחד מהספרים שלי שמחכים לי אלף שנה שאקרא אותם. למה צריך ללכת כל הזמן? לאן בדיוק אנחנו הולכים? מה זה טוב? זה כמו ארוחת יום שישי.

"אז איפה את בערב?" אני (בחושך,לבד... כמו פולניה טובה) בדירה שלי, מתחת לפוך הנעים והכייפי, עם ששון ופיץ. וזהו.

אתמול לי ולאחותי היתה שיחה נורא מעצבנת. היות והיא לא קוראת את הבלוג שלי, אני יכולה להשתלח בה חופשי, בכיף. :))

לפרוטוקול אני נורא אוהבת את אחותי. אבל לפעמים, היא עולה לי על העצבים.

אחות גדולה "כן אז שידכתי ל% את & וזה ממש עובד מעולה. בכלל כל החברות הלסביות שלי פתאום נהיו פנויות עם מנוי בשידייט"
אחות קטנה "מה זאת אומרת מנוי בשידייט? לכולן יש מנוי???"
א. גדולה "כן בטח, גם לי יש מנוי בשידייט וגם ל* וגם ל^ וגם ל#"
א. קטנה "וואלה. אז למה את לא משדכת אותי לאחת מהחברות שלך??"
א. גדולה "עזבי הם לא בשבילך. הן בפאזה אחרת. ילדים וכאלה."
א. קטנה "אחות, את כולה מבוגרת ממני ב5 שנים. צ'יזס."
א. גדולה "כן טוב, הן גם לא בקטע הזה של ADSL"
א. קטנה "נו אז מה, אני לא חייבת לצאת עם מישהי שהיא בADSL את יודעת"
א. גדולה "אבל זו תהיה התפשרות מבחינתך, לא?"
א. קטנה "כן אבל לא איכפת לי לעשות את הפשרה הזו"
א. גדולה "עזבי. את לא בשביל אף אחת מהחברות שלי אחרת הייתי משדכת אותך".

לא יודעת למה אני תמיד נהיית כל כך מתוסכלת מהעובדה שאני בסך הכל בת 22 אבל כבר המון שנים מרגישה בת 30.
בת 30 בלי ניסיון. בלי משכורת נורמלית, ובלי כל הדברים שיש לנשים בנות 30. אז אני לא יכולה לצאת עם בנות גילי, וגם לא עם בנות 30. ואיכשו, תמיד כשאני מתחילה לצאת עם מישהי שמבוגרת ממני, מתברר באמצע מערכת היחסים שלנו שאני זקנה מדי בראש.


בעעעעעעע

אה. פאק איט. יאללה, עכשיו לישון, עכשיו.

החלטתי על טקטיקת חיים חדשה-

אני לא באמת חרמנית יותר(כן.. בטח... כאילו שזה עובד עלי*). אני לא באמת רוצה אותה ( זה שטויות, אני נורא רוצה אותה) אני לא באמת הולכת לרדוף (אה-הא. בסדר) אני לא הולכת לעשות מעצמי מה שאני לא (כבר עשית מעצמך שוטה, זה צריך להספיק).

אני לא הולכת לברוח (אני רוצה לראות את זה קורה).

אני הולכת לישון, ואם מישהו מחפש אותי. הוא יידע איפה למצוא גם. זהו.

אז איך זה להיות בשוק 12 שעות רצוף?

מוזר.

מעייף.

מתיש.

דבש דבש דבש.

לא יכולה יותר לראות דבש!

שני חצאי מנת שווארמה.

אתנחתות מחשבתיות לאורך חלקים מהיום.

נגיעה באוזן שלי, זו עם ה6 פירסינגים, מה שאוטומטית שולח אותי למחשבות חרמניות במיוחד. האוזן שלי זה איבר רגיש.

אני מפנטזת בצורה וונילית נורא. נורא בנאלי. אבל לא איכפת לי. זו הפנטזיה שלי, ואני אעשה איתה מה שבא לי.

בהיתי בבקבוק של שמן זרעי ענבים. עבר זמן מאז שהייתי עם מישהי שאני רוצה. זאת אומרת, באמת להיות איתה כמו שצריך, עם סקס בלילה, באמצע הלילה ובבוקר. ואז ארוחת בוקר למיטה. ומסאג'ים.

נורא בא לי לישון צמוד, עור נוגע בעור. נורא בא לי קווים בגב, מהתרגשות, וצמרמורות.

כמה שאני ילדה מפגרת. כמה. הנאיביות הזו, היא עוד תהרוג מישו יום אחד.

כל אחד מאיתנו, שוכני הכלוב, עובר את הסרט שלו

אני חיה בסרט סטודנטים דל תקציב.

עם פסקול שחבר טוב מהאקדמיה עשה, וצלם לא משו, אבל במאי גאון. טוב נו. הבמאי מוכשר אבל לא גאון.
חשבתם פעם על איך החיים שלנו נראים לוונילי שמביט מהצד? אני מנסה לחשוב מה השתנה מאז שנכנסתי לכלוב והתחלתי לאונן וורבלית על בסיס יומי, ועוד בפומבי.. לפני 4 חודשים כבר. אפילו התעסקות בכאב זה משהו שלא נתפס בעיני רבים, אבל נורא הגיוני לי. לדעתי וונילים הם צבועים, אחרי הכל בעולם יש חלוקת כוחות ודומיננטיות טבעית, בדסמ פשוט תוחם את זה למונחים יותר קריאים, שם את הקלפים על השולחן. ואני מתיימרת להיות אחת כזו ששמה את הקלפים על השולחן תמיד.

אז איך זה שהגעתי רק עכשיו ? ? ?




אבל כל הפוסט הזה היה בכלל אמור להיות מחווה לקול הקטן ולקול הגדול.



בעברי, התאהבתי בסטרייטית.
טוב, זה כבר שקר גס.

בעברי התאהבתי בסטרייטיות.
אני מתאהבת בסטרייטיות סדרתית.
אחת מהן, המשמעותית מהן, שלא מוכנה לקרוא את הבלוג שלי, ובצדק, היא זו שיצרה את הקול הקטן והקול הגדול.

לא. לא סכיזופרניה, אלא- סיפור.

אז אני ושלומית (שם בדוי) הכרנו כשעבדתי בוופליה של בבט בירושלים. ואיכשהו יצא שהתאהבתי בה. קורה. התחלנו לבלות זמן ביחד. היא לא באמת רצתה אותי, אני לא הצלחתי להפסיק לרצות אותה. [בפסקול כרגע יש דיסק של מזי כהן- מעברים. בבקשה לשים ("כמו מסטיק ישן, שאיבד את הטעם... שלעסתי אלף פעם") דל תקציב אמרנו, לא?] באותה תקופה, נוצר אפקט היו-יו שבוודאי מוכר לרבים מכם של: רוצה-קרוב רוצה-רחוק. אני העזתי הרבה יותר ממה שאני מעיזה כיום, והיא היתה מסננת אותי ועונה מסננת ועונה. ממש כמו המונולוג של מתי כספי- מכבסתתת / תולה. מכבסתתתת / תולה. אחרי חודש היינו ביחד במיטה. אחרי 4 חודשים היא הודתה בזה שהיא אוהבת אותי, אני על הרצפה של המעונות כי היא אמרה לי לשבת וגם כי לא האמנתי. היינו ביחד שנה וחצי במהלכה נפרדנו איזה שלוש פעמים בערך. הפעם האחרונה היתה הסופית. אוטוטו שלומית חוזרת מחו"ל. אין לי מושג מה מידת השוק שהיא תחטוף כשתגלה בדיוק כמה השתניתי, וכמה נשארתי אותו הדבר. תוך כדי ההתאהבות שלי בה, במהלך המכבסתתתת / תולה (מסננת / עונה) תמיד היה את הקול הגדול שאמר שהיא לא באמת מאוהבת בי, ולעומתו היה את הקול הקטן שאמר כל הזמן שדווקא כן. הקול הגדול אמר ש"ככה וככה בעצם אומר שאין דברים בגו" והקול הקטן היה מתריס כנגדו ואומר כל הזמן, חכי תראי. חכי תראי מה יהיה פה.





הקול הקטן שלי תמיד צודק.






אני תוהה אם את קוראת את הבלוג הזה. כן את. הקול הקטן אומר שגם את מסוקרנת. הקול הגדול אומר שאין סיכוי. אבל אני משתדלת להקשיב לקול הקטן. הוא תמיד צופן לי הפתעות.


יא. כמה שאני אישה לפעמים, זה לא יאומן. ג'יזס.

היבריס או "אני לא באמת חושבת"

אני לא באמת חושבת שאני שרה יפה, גם כשאומרים לי, אני תמיד מבטלת ואומרת "כן, בטח".
אני לא באמת חושבת שאני מופיע טוב, גם כשאומרים לי, אני תמיד מוצא את הפגמים.
אני לא באמת חושבת שאני כזו כותבת מוכשרת. בינוניות, זו המיומנות שלי.
אני לא באמת חושבת שאני יפה, תמיד יש את החצ'קון ואת הכרס הקטנה שתבצבץ כדי לפסול גם את זה.
אני לא נמוכה מספיק, אבל אני גם לא הכי גבוהה, ובטח שאני לא הכי רזה.
אני לא באמת חושבת שאני חכמה, וגם אם קרה והוצאתי ציון מוצלח, זה היה פלוק של מזל.
אני לא באמת עושה ספורט, אני סתם מגיעה ממקום למקום. ובאותה הנשימה-
אני לא באמת בכושר, אני סתם מגיעה ממקום למקום.
אין לי את העיניים הכי כחולות ואין לי את השפתיים הכי אדומות.
אני לא באמת אלטרואיסטית למרות שאני מתיימרת להיות אחת כזו
אני לא באמת אשפית בישולים למרות שאני מתגאה בזה שכן.
ולא, אני לא אלופת המסאג'ים.
אני ביצ'ית ורעה כשמתחשק לי. ואני יודעת להיות סופר קרה. למרות שאני מתיימרת להיות ההיפך.
אני לא באמת סטרייטית ואני לא באמת לסבית.
אני לא באמת יודעת להיות אישה ולרוב אני גם לא באמת יודעת גבר.
אני לא יודעת להתחיל עם נשים, ואני לא באמת רוצה להתחיל עם גברים.
ולא, אני לא באמת יכולה להשיג כל גבר שארצה, למרות שאני אומרת שאני כן.
ולא. אני לא באמת סאבית.
ולא. אני לא באמת דומית.

אבל מה שכן, אני באמת גרה בירושלים, ולפעמים זה עוזר.

http://www.iiiiiiii.com/

וחוץ מזה- רק אקט התלהבות קצר
ובו נתאר בקול קופצני ושמח

הבאנר שלי ושל ששת (אשת לפידות) עלה לאוויר!!!

ועוד שבוע ששת ואני משדרות ברדיו הכלוב.

וחוץ מזה, אני החלטתי על התנזרות. זהו. יהפוך אותי לאדם יותר שמח.

וחוץ מזה- שמח!!!

איך עושה סמיילי שמכה את הראש בקיר?

אני סמרטוט הורמונלי בחיי. ולא. אני לא במחזור, תודה.

לפחות יזה כיף זה לשחק ווקי טוקי עם השותפה שלי והטלפונים האלחוטיים שלנו.

הקייטנה של דירה 4. 😄

ששששווווווווווווווווןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן (ששון, החתול ההומו, התוודע לפיץ ושניהם נתפסו באקט מגונה בו פיץ ריחרח באחוריו של ששון, בלי ששמנו לב)

הייתכן שפיץ מגלה נטיות הומוסקסואליות? אין מצב טוענת השותפה שלי בתוקף (הבעלים של פיץ)

טוב, נו. הכחשה זה תמיד השלב הראשון. אחר כך היא תהיה באבל ובסוף מה? אז מה אם גם החתול שלה הומו, היא צריכה לקבל אותו באהבה.


___________________________________________________________________

לפחות ההופעה היתה מוצלחת. שיהיה.



הצטרפו אלינו ילדים בפרק הבא של מעללות הדייקית הבדסמית המתחילה ואיך היא נתפסקת בקלקלתה. או בעברית, מישהו מכיר קיר טוב לדפוק בו את הראש?


הערה- השמות פיץ וששון אינם בדויים. אני מבקשת שלא להגיד לחתולים ששמותיהם מפורסמים בבלוג המפוקפק שלי, מפאת כבוד לחתול.

מה שהם לא יודעים, לא יפגע בהם.

בסך הכל לשאול אם היא פנויה לקפה?

כולה קפה סעמק.

וזה עבד, בערך... :)))


נורא טיפשי כל זה. אני שונאת התחלות- שונאת שונאת שונאת שונאת.

אבל באמת שזה כמו שדנדי אמרה- אין לך מה להפסיד מקסימום הכרת עוד בנאדם.

אבל אני לא רוצה להכיר עוד בנאדם.

אני רוצה להכיר. אותה. (לא את דנדי. את דנדי אני אוהבת כבר. אפלטונית. :))





שלום, סליחה. מישהו יכול לסדר לי אישיות זורמת בבקשה? אני נתקעתי עם זו הפולניה הקשה והמתוסכלת...


אין מצב להחלפות? לא? טוב. אז נישאר עם מה שיש..

חלמתי שאני הולכת לאיזה סוג של טיול עם הרבה אנשים. אבל היה איזה יסוד נורא על טבעי במקום שהלכנו אליו.

אני בלי פלאפון כבר הרבה זמן וכל החבורה של האנשים שהייתי איתה ישבה להפסקה או משהו והמשיכה נורא למעלה. ואני איתם כשהגענו למעלה קלטתי שאני בלי התיק וירדתי חזרה למטה שהמבנה היה כמו מעין מנזר. במזנר למטה פנתה אלי מישהי שהיתה נראית קטנה כמעט כמו ילדה אבל מבוגרת ואמרה לי שהיא יכולה להעניק לי משהו קטן כי היא שליחה של אלוהים אבל אני צריכה לשלם על זה. ואז היא קרצה ואמרה שזה נחמד כי בדרך כלל מקבלים עודף חזרה ואם למשל רוצים שיחה אז במקום נאמר שעה מקבלים שלוש שעות. אז הסתכלתי על שטר של 20 ושילמתי לה 10 וביקשתי ממנה להתקשר לאחותי כדי לברר שהכל בסדר ושאף אחד לא מחפש אחרי. היא עשתה כמה פרוצדורות ואמרה שבשביל לעשות שיחה כזו אז צריך להתקשר לאלוהים קודם כדי שזה לא יעלה כסף, להעביר את השיחה מהלשכה זאת אומרת. ואז היא נתנה לי לדבר עם אחותי והיתה לנו שיחה נורא קצרה שבמהלכה היא אמרה שהכל בסדר ושאף אחד לא מחפש אותי ושאני אהנה. ואז הבחורה הקטנה נגשה אלי אחרי שסיימתי את השיחה ואמרה לי שאני צריכה להיזהר כי אני משלמת יותר מדי על דברים והחזירה לי עודף. כשהתחלתי לעלות למעלה הסתבר שכל האנשים כבר התפזרו ושההצגה או המופע שראו נגמר ולא התחשק לאף אחד להישאר למופע הבא ואני דווקא רציתי אבל איכשהו הייתי שוב למטה כשאדם עם זקן לבן עבות ניגש אלי למרות שאני רציתי להתרחק והוא התעקש להביא לי משהו שנראה היה כמו נוצה שחורה של עורב אבל גם אני וגם הוא ידענו של מי הנוצה הזו.

של המלאך ששומר עלי.




ועכשיו כשקמתי גיליתי שהשעה נורא מאוחרת וצריך לנסוע לאוניברסיטה לפני שהיום הזה יבוזבז לחלוטין.
אבל כל המוטיבים של החלום הזה, המנזר, והיער שבו הלכנו, האנשים. חצאי שיחות עם הקבוצה שאני לא זוכרת חוץ מאת הסיפור הזה עם המלאך. מטורף. נורא נעים לי עכשיו. הייתי בטוחה שאני אקום ותהיה לי נוצה שחורה ביד. :))

"את שווה אופה חכמה ויפה"


אולי אני צריכה לאמץ לי את זה כמנטרה.


יש דברים שאני מעיזה לדבר עליהם רק עם דנדי. לא יודעת למה.


שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י שאח"י


למה זה נשמע כמו אשך?

אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י אשכ"י


LOL ואני עוד אמורה להיות לסבה.

עכשיו ללכת להתאמן. יש הופעה עוד כמה שעות.. מזל טוב לחמד של בחורה. שיהיה רק שמח. (האם אני נבלה שאין לי מה להביא מתנה?)