|
|
|
אנשי הגם-וגם אומרים שהמציאות מורכבת.
בעצם הם אומרים שהם רוצים להנות מכל העולמות.
אם יש מישהו שנהנה מכל העולמות, זה אומר שיש מישהו שלא נהנה מאף עולם.
כלומר, אנשי הגם-וגם תמיד יפילו איזה תיק על מישהו נמצא לידם.
אנשי האו-או יודעים שהמציאות מורכבת, אבל הם נוקטים עמדה ולוקחים אחריות ומשלמים את המחיר אם צריך.
זה לא שאנשים נולדים "שולטים" או "נשלטים". אבל בחייאת, תחליטו.
[אחד הדברים שאני אוהב פה בכלוב זה שאנשים פה חופשיים לבחור באחר שעושה להם טוב (או רע). מכיוון שכולנו כאן אובייקטים, זה לגיטימי להגיד "את.ה נמוכ.ה/שמנ.ה/רזה/מהיר/טכני/זקן/צעיר מדי" וכיו"ב. בניגוד למה שנהוג לחשוב, האנשים-אובייקטים מתייחסים זה לזה ביותר כבוד, מאשר האנשים-סובייקטים. בעוד הראשונים בוחרים את האדם-אובייקט המתאים להם, האחרונים מנסים לחנך ולתקן אחד את השני. התיקון ההדדי הזה הוא סוג של התעללות הדדית, שמתרחשת בתוך רוב המסגרות הזוגיות. לזה התכוון המשורר שאמר האחר הוא הגהנום. ההתעללות האמיתית היא דווקא שם, בזוגיות הנורמטיבית. מה שהולך פה זה משחק ילדים].
לוקח קצת זמן של חיים כדי להבין את הטרגדיה של היופי. הבעיה אינה שהיופי מתעמעם, אלא שמגיע רגע שהאישה היפה רוצה שההוא יראה אותה ולא את יופיה, אך הוא ממשיך להסתנוור מיופיה. אז היא ממשיכה לפתות אותו באמצעות יופיה, אבל מקווה שלא יתפתה. לא מיופיה. וכשההוא רוצה אותה, היא אף פעם לא בטוחה אם זה בגלל שהוא רואה את נשמתה הערומה או שמסתנוור מיופיה. כמו הגבר העשיר שאף פעם לא בטוח שהיא רוצה אותו בגלל מה שהוא או בגלל כספו. גם כאשר היא באמת אוהבת אותו. כך, מערכת יחסים יציבה מתקיימת בין האישה היפה והגבר העשיר: שניהם אף פעם לא יהיו בטוחים שקיבלו את מבוקשם, וזאת כנראה הסיבה שהם נשארים יחד.
לפני קצת יותר מעשור הכרתי אישה יפה וחכמה שטענה בפני שאנחנו מ"אותו מחנה ריכוז".
אחת הדרכים באמצעותן אנחנו מממשים את עצמנו, זה הבחירות שלנו. אדם הוא סך כל האוכל שהוא אוכל, הבגדים שהוא קונה, והאנשים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם (והאנשים שהוא מנפה מחייו). כך, הוא משפיע על חייהם של האנשים, והם מעצבים את חייו חזרה. לפעמים לטוב, לפעמים לרוע.
אחד ממקורות הנחת שלי, בעשור זה של החיים הוא היכולת לבצע בחירות טובות יותר שאינן זקוקות להצדקה ואינן מבוססות על טינה. אתה יכול להיפטר מאנשים שאין לך באמת סיבה טובה להתרחק מהם, או לבחור להיות בחברת אנשים שאתה לא לחלוטין סובל.
במילותיה של אותה יפה וחכמה, אתה לומד לזהות את האנשים מ"מחנה הריכוז" שלך. אלו שאף פעם לא הכרת אבל יש לך איתם היסטוריה משותפת. אנשים שעושים לך את הלבד הקיומי פחות בלתי נסבל.
[לפני כמה שנים, כשהייתי בחו"ל, קיבלתי פתאום טלפון באמצע הלילה. זה היה מישראל (הפרש השעות). זו הייתה החברה שלה, והיא סיפרה לי שהיא נהרגה בתאונת דרכים]
שבוע אחרי הפרידה מגיעים הגעגועים
(אתה רוצה להשאיר את המשפט הזה לבד על הדף,
אבל אתה נזכר בשיער, בריח, בדרמות, במילים, בטון הדיבור)
היא לא נשלטת מלידה (וואטאבר דאת מינס)
היא לא צייתנית
היא לא רוצה כאב
היא לא אוהבת השפלה
אבל
היא לא יכולה לזייף (גם אם היא רוצה)
היא לא יכולה להעמיד פנים (וגם לא מנסה)
היא נותנת את הכל או כלום
היא לא יכולה להסתיר (ממני) דבר
והעור שלה שקוף (בשבילי)
האם אישה שיש לך צורך לרצות אחרים היא בהכרח נשלטת?
או שבצורך לרצות יש מרכיבים של שליטה דווקא?
אני זוכר, כילד, את הפנים חמורות הסבר של המתפללים בבית הכנסת. מלאי תוכחה. מסתכלים ימינה ושמאלה ומתחרים ביניהם פניו של מי מבטאים סבל גדול יותר. מי רציני יותר.
בדיעבד הבנתי שאלו הפנים של המונותיאיזם. הפנים חמורות הסבר הם הפנים של מי שמאמין באל אחד, של מי שמאמין שהוא צריך לרצות את האל באמצעות צדקנות עמוקה. לא צדק מניע את הדתות המונותיאיסטיות אלא הצדקנות. הצדקנות היא אותה תכונה שמטמיעה באנשים את הצורך לחנך את השני. עם הדגש על השני. המוסר המונותיאיסטי מאשרר את הערך המוסרי של האחד, על בסיס התוכחה שלו כלפי האחר. הרבה שנים של מבט פנימה והחוצה, קונפליקטים זוגיים ואחרים, מעברים תרבותיים, דכאונות, כשלונות והצלחות כדי שבנקודת זמן מסויימת אחזור לאותו "בית כנסת" מונותאיסטי ואביט על הרציניים בזלזול משועשע. (כן, לפעמים זלזול היא התחושה הלגיטימת והנכונה. והיא לאו דווקא נובעת מהתנשאות).
לאחרונה אני צופה בסידרת הטלויזיה המעולה "ויקינגים". מה שהופך את הסידרה הזו לכל כך מוצלחת, לדעתי, היא לא רק העובדה שהיא מציגה סיפור מרתק ומה שנראה כייצוג אותנטי למדי של חיי הויקינגים, אלא בעיקר האופן בו היא מציגה את תפיסת העולם הפגנית ואת המפגש של התרבות הפגנית עם התרבות המונותאיסטית הנוצרית. הצגת תפיסת העולם הפגנית מנקודת מבטם של הויקינגים ואת המפגש עם המונותאיזם הנוצרי.
אני לא יודע אם "ויקינגים" היא יצירת מופת טלויזיונית. אבל לפעמים דווקא מוצרים תרבותיים שאינם מתוחכמים יתר על המידה, מצליחים להעביר רעיון בצורה אפקטיבית. כמה נפוחים מחשיבות עצמית הנזירים והכמרים הנוצרים לעומת העוצמה המשועשעת של הפגנים! כל כך יפה: אם המונותאיסט רואה בים סוער את זעמו של האל, הפגני רואה בים הסוער סימן להתלהבותו של האל.
והאלימות. כמה צדקנות מהולה באלימות האנאלית הנוצרית! אלימות הזקוקה להצדקות באמצעות הכתבים ודבר האל. (יותר מאוחר, זו הפכה לאלימות המוצדקת על-ידי הכתבים המדעיים).ביחס לאלימות המונותיאיסטית, המתוכננת והמדעית, הפראיות האלימה של הפגנים נראית כמו משחק ילדים. אתה צופה בזה ולא יכול שלא לשאול את עצמך: האם החוק המונותיאסטי אכן צמצם את האלימות החברתית או הגדיל אותה?
צפיתי בסצינות הללו ונזכרתי במונותיאסטים שלי מבית הכנסת.
למה אני כותב כל זאת כאן? ראשית, אני לא זקוק להצדקה. זה הבלוג שלי. אבל מעבר לזה, אם מישהו מתעניין, כמוני, במקורות של הבדס"מ הוא צריך לחפש אותם, בין השאר, גם בפגניות. (כמובן שחיפוש בגוגל מגלה שיש ספרים על זה).
בעבר כתבתי כאן על הבדס"מ כסגנון חיים של התנגדות לתפיסת העולם הליברלית. בפוסט הזה אני חושב על הבדס"מ כהתנגדות ואלטרנטיבה למונותיאזם הנוצרי ולבטח גם היהודי. והחיבור הזה מוצא חן בעיני.
ההערה: הפוסט המקורי נכתב בשעות הלילה ונערך מחדש בשעות היום.
יש כאלו שרוצות שאאהוב את גופן דרך הנשמה
אני מעדיף לאהוב את נשמתן דרך הגוף
להט"ב: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים. כל אלו עברו תהליך של רהבילטציה. הנראות הציבורית שלהם בולטת. התקשורת מלטפת. האקדמיה מחבקת.
הבדס"מ עדיין נתפס כ"סטיה". אין אף אישיות מוכרת שיצאה מן הארון הבדס"מי. כל זאת, למרות שלהערכתי הבדס"מיות נפוצה יותר מכל "הסטיות" הנ"ל. מה גם שסממנים "קינקיים" של בדס"מ נפוצים בקרב הקהילה הונילית (אזיקים, שוטים, חבלים וכיו"ב).
איך מסבירים את זה?
