הצחוק של ניטשה

כתבתי לא מזמן על העונג באילוף של ונילית שלא מודעת, או שמדחיקה, את היצרים הנשלטים שלה.

העונג גדול במיוחד בגילוי מרכיבים אלו בנשלטת שמגלה התנגדות.

כשהיא מגלה את זה, אתה יודע שהיא לא מזייפת לך "נשלטת" כי אין לה מושג איך עושים את זה. היא לא מלבישה עליך תפקיד של מישהו שהכירה בעבר והיא באה בלי ציפיות מוקדמות. רק עם תשוקה מהולה בחרדה.

את זאת שאני כותב עלייה עכשיו, הכרתי בנסיבות ונליות לחלוטין שאין טעם להרחיב עליהן כאן. סטנדרטי לחלוטין. 

היו לה כל כך הרבה עכבות אותן קילפתי בסבלנות, משום שקראתי את גופה, ולא הקשבתי למילותיה.

לימדתי אותה את החופש שבלוותר על שליטה, ואחרי הרבה התנגדות היא הפנימה, וגמלה לי בכל הרבה דרכים שלא אכנס אליהן כאן.

אבל אף פעם לא וויתרה על המרד וההתנגדות.

ולפעמים הייתה פתאום מתחלפת לי מול העיניים. מגלה התנגדות פיזית עם הגוף האתלטי שלה. מכיוון שראיתי שזה אותנטי אצלה ושיש לה גם את המרכיבים השולטים, נתתי לה לטפח גם אותם.

עד שיום אחד, אחרי סופש ארוך שבילינו יחד, אני מקבל ממנה הודעה:

חבל שלא קשרתי אותך הבוקר לספה.

אני עושה תנועת בליעה. כותב לה: עם מסיכה על הראש? סוטה קטנה.

והיא עונה:

לא סתם רוצה אותך מונח שם

מחכה לי

מסתובב כל היום סביב עצמך וכששומע את צליל המפתחות שלי בדלת, מכשכש בזנב

אני חוזרת מהעבודה, מוציאה אותך לטיול קצר וחוזרים הביתה

מדי פעם אני אומרת לך: "פרינס, בוא הנה!" אתה מקבל ליטוף, מושיט יד (רגל)... ושוב רובץ לך באיזו פינה בבית

מדי פעם אני זורקת לך את הצלחת המעופפת ואתה מביא לי אותה.

עד כאן ציטוטים.

החינוך הצליח או נכשל?.... 

אמרה לי אחת הבלוג שלך "כבד".

נשמע בכתיבה שלה צליל של חיוך פתייני.

כבדות היא מודעות. אנשים בורחים מכבדות כמו שהם בורחים ממודעות.

מדוע?

כי אנחנו רגילים לחשוב שמודעות זה "סידורים", "בירוקרטיה", "חובות".

וכשאנחנו מגעים ל"גוף" אנחנו רוצים "להשתחרר" (חחח... צוחק).

ואיך "משתחררים"? לוקחים סמים (גראס, אלכוהול וכיו"ב).

אני אוהב "להשתחרר" דרך המחשבה והמודעות. לא לעקוף אותה. לחוות את המחסומים, המעצורים, הביישנות, הסטת העיניים.

המודעות היא איבר בגוף שלה, כמו התחת שלה.

ואיך אפשר לשחק עם האיבר הזה שהיא תחת השפעת אלכוהול?

אני לא נוהג לפתוח בשיחה עם שולטות ו/או צעירות. שבוע שעבר חרגתי מהרגלי.

היא גם הייתה צעירה יחסית וגם בעלת מנטליות של "שולטת". את זה גיליתי תוך כדי שיחה.

איכשהו היא הצליחה להכניס אותי ל"עמדה" של נשלט.

מה זה "איכשהו", ומה זה "הצליחה". נתתי לה.

היה מעניין.

למדתי משהו שלא ידעתי קודם.

בצעירותך אתה מאמין שיציבות זה כסף,  הצלחה,  ומיסוד (הקשר),  ושרגשות הם קפריזים.

בבגרותך אתה מבין שאחרי שכל השאר מתפרק נותר הרגש. 

(אתה=אני)

הרבה מדובר על ה"נסיון". "אני אדון מנוסה", "אני נשלטת מנוסה" וכיו"ב.

אבל לפעמים זה מרתק לזהות גרעין של נשלטות באישה שאין לה מושג אודות הקיום שלו, ולגדל אותו. עד ש..

אוהב את אלו ואת אלו ששמים מוזיקה בבלוגים שלהם/ן.

מרחיב את דעתי המוזיקלית.

לפעמים פילוסופיה היא מפלט נוח. אבל לא תמיד. כשהיא פנתה אלי ואמרה שאין לה אינטרס, ידעתי שהיא מספרת לי רק חלק מהאמת, ומותירה לי—כמה מחוכם מצידה—לגלות את החלק השני. אבל זה היה נורא יפה. ולא הורסים דבר יפה עם עובדות. אבל פילוסופיה היא לא רק מפלט, היא גם ארוטית. אז החלטתי להתפלסף איתה. בכל זאת, היא לא נשמעה לי כמו אחת שתבזבז את זמנה על מעשים חסרי אינטרס. ולא שהיא אינטרסנטית. שאלתי אותה אם יש דבר כזה, מעשה חסר אינטרס. ידעתי שאין, אבל לא אמרתי כלום בעניין. נשמע לי טרחני, והעדפתי להגיד משהו אחר. היא הקשיבה ואז חייכה, לגמה מהקפה והביטה הצידה. באותו רגע היא נראתה כמו שחקנית צרפתיה שאהבתי לפני שנים, כאשר הקולנוע הצרפתי עוד נחשב. הצעתי לה שנלך למוזיאון, והיא הסתכלה עלי במבט של מאיפה-הבאתי-את-זה? אמרתי לה שקניתי לה את זה: תדפיס ממוסגר של ציור של אגון שילה שנקרא "אוננות" . והיא הסתכלה עלי במבט של מה-אתה-רוצה-להגיד-לי-בזה? אמרתי לה ששום דבר, הרי אמנות אמורה להיות חסרת אינטרס, כמו אוננות. זו מתנה ליומולדת שלך. אני יודע שפיספתי את התאריך אבל זכרתי. היא שוב חייכה, אבל הפעם חיוך עצוב, ואמרה שאני לא יודע עליה שום דבר.

בשורה התחתונה, בדס"מ זה חפצון, פטישיזציה של האחר.

כל מה שאנחנו רוצים זה להפוך את האחר לחפץ שלנו, ושהאחר יהפוך אותנו לחפץ שלו.

למה? כי זה משחרר.

אני הולך עכשיו לחפור פה קצת. מי שקרא את הפוסטים הקודמים כבר מכיר את הסגנון הזה. מי שלא אוהב את זה, זו הנקודה שעדיף לעבור לבלוג אחר. ואני לא אומר את זה בהתנשאות אלא בחיבה. אני מניח שאם הייתי קורא טקסט כזה של מישהו אחר, אולי גם הייתי פורש בנקודה הזו. אבל מי שבכל ימשיך ויקרא, אולי בכל זאת יתחבר למשהו. 

אז ככה. בחוץ' בחברה הונילית, הליברלית מאמינים כי האדם זוכה בחופש דרך היותו סובייקט (=ייצור) חושב ורוצה. החופש, כך מקובל להאמין, מתאפשר על ידי יצירה של זהות (זהות לאומית, מינית, מעמדית מגדרית וכיוב") ועיצוב של רצון חופשי. ההיסטוריה של התרבות המערבית כולה מבוססת על המשוואה שחופש מניח רצון חופשי, עם דגש על הרצון. 

אבל החברה הליברלית מתוחכמת. היא לא באמת סומכת עלינו שנהייה חופשיים:היא מצווה עלינו להיות חופשיים, אך בדרכה שלה. כלומר, היא מלמדת אותנו לרצות את מה שצריך לרצות. היא מטביעה בנו רצונות "נכונים" ומלמדת אותנו "לממש את שאיפותינו" לשלוט בתשוקות הרגעיות שלנו. כדי ליצור רצון חופשי "נכון" יש צורך בהרבה מאוד חינוך (=כוח ואלימות). החברה הליברלית אומרת לנו: הרצון שלך חופשי, אבל כדאי מאד שתרצה את מה שאנחנו ("החברה") אומרים לך לרצות. ואם לא תרצה את מה שאנחנו רוצים בשבילך נפעיל עלייך עוד כוח ואלימות עד שנהפוך אותך לנורמטיבי. אנחנו נלמד אותך לרצות באופן חופשי את מה שאתה אמור לרצות.

לכן, הרצון החופשי הוא נטל כבד. הוא בא עם אחריות עצומה. עם דאגה מתמדת. וזה מעייף. בחברה ליברלית אסור לך אף פעם להתעייף. אתה לא רשאי להגיד "אני לא רוצה כלום". לא לרצות כלום מוביל לניהליזם, שבעולם המודרני נקרא דכאון. בעולם הליברלי אתה חייב לרצות משהו. לא חשוב מה. אתה חייב לשאוף למשהו. זה מה שמגדיר אותך. מה שאסור בתכלית האיסור בחברה הליברלית זה להיכנע. להפסיק לרצות. 

בעולם הזה שאם אתם רוצים תקראו לו העולם של השליטה, לחופש יש משמעות שונה. 

השולט הופך את הנשלטת שלו לחפץ, ונוטל ממנה את הסובייקטיביות שלה. הוא הופך אותה לאובייקט העונג שלו. הוא לוקח ממנה את הרצון, ומעניק לה את החופש. הרעיון הזה עומד בניגוד לכל האידיאולוגיות הגדולות: ליברליזם, מרקסיסטים, פמינסטיות וכל שאר האידיאולוגים. האידיאולוגים מאמינים ששחרור דורש יצירה של סובייקט, בנייה של זהות, המצאה של אידיאלים נשגבים. אבל הם תמיד נכשלים כי כל אידיאל כזה מייצר דיכוי של איזה "אחר" חדש (או דיכוי עצמי או דיכוי של אלו שלא מתאימים לאותה זהות). יחסי השליטה מעניקים את החופש לנשלטת על ידי מחיקה של העצמיות שלה. היא חופשיה מן הנטל של הלהיות בעלת רצון (חופשי). 

לא פלא שכל הסיפור של דה סאד התרחש במאה התשע-עשרה, כאשר הופיע הליברליזם ושחרר את החברה מן הדיכוי הפיאודלי. דה סאד הבין שהשחרור הליברלי מטיל על האדם נטל בל יתואר. הדאגה המתמדת לעצמו. ביחסי השליטה יש מעין חזרה לחברה הפיאודלית: יש יחסים מעמדיים ברורים בין האדון והעבד, והעבד יכול רק לחלום להפוך לאדון, באותה מידה שהוא יכול לחלום להפוך לכלב או לסוס. לא פלא שהאסתטיקה הבדס"מית מבוססת על דימויים של ימי הביניים. 

ומה עם החופש של השולט? לשולט אין בעיה של חופש, משום שמלכתחילה הוא אינו ייצור דואג. הוא לוקח תחת חסותו. 

וכרגיל, ביקורות והערות יתקבלו בברכה (אך לא נאצות).

אף פעם לא מצאתי את הזמן להשקיע מספיק בדבר הזה שנקרא אמנות החבל. אבל החבל תמיד ריתק אותי. מאז ומתמיד הייתי חובב חבלים. כבר במחנה הגדול בתנועת הנוער הייתי מבין אלה שעסקו בקשירת הסנדות ובניית המבנים. אז עוד לא ידעתי כיצד הכישורים והקישורים האלה ישמשו אותי בעתיד. בשנות הבגרות מצאתי עצמי קושר את הפרטנריות שלי. משהו פשוט ואינטואיטיבי. 

אבל השבוע החלטתי שזה הזמן ללמוד את אומנות החבל ברצינות. הצעד הראשון היה רכישת חבל. התלבטתי בין חבל כביסה סינטתי לבן טבעי  ודוקרני בעל צבע בז'. לקחתי חמישה מטר מכל סוג.

השלב הבא הוא עבודת מחקר ברשת. חיפשתי אתרים המספקים הסברים והדגמות. להפתעתי לא היו הרבה אתרים מוצלחים. 

מצאתי אתר אמריקאי ובו הסברים מפורטים על על סוגי קשירה שונים כולל סרטוני וידאו. הבחור נראה מקצועי למדי וההסברים מוצלחים. אבל האתר היה אמריקאי מדי: יעיל אך חסר כל ארוטיות. הבחור נראה כמו מוכר באייס קנה ובנה. הוא הדגים את הקשרים על אשתו ושניהם נראו כמו זוג אמריקאי טיפוסי מהפרוורים.

להלן הקישור לאתר: http://www.twistedmonk.com/video/03-BasicChestHarness.html

זה מה שאמריקה עושה לרוב הדברים:היא מייעלת אותם אך מוציאה מהם את המהות. אותו דבר האמריקאים עשו לקפה ולחמישים גוונים של אפור. 

המשכתי לחפש ומצאתי אתר על אמנות החבל היפאנית. נראה מעניין. 

כך מסבירים היפאנים (באנגלית) מדוע עלינו להשתמש בחבל:

1. חבל זה יפה ואמנותי. 

2. חבל הוא מעורר וחושני. 

3. חבל זה נחמד (fun): התהליך של והתכנון של קשירת הקורבן היפהפה שלך הוא מאתגר בצורות שונות והוא משחרר אנרגיות יצירתיות, מנטליות רגשיות וחושניות. 

4. חבל דורש ומייצר אמון: זה הדבר הכי נפלא בעולם כאשר האשה סומכת עליך ומאפשרת לך להפוך אותה לחסרת אונים.

5. חבל מענג  אותה. 

מה שמעניין הוא ההבדל בין האופן בו המערב תופס את הבסדמ (מהמסורת האירופאית--הצרפתית והגרמנית של השליטה והסדו-מאזו) והאופן בו המזרח תופס את זה.

בתרבות המזרח הבונדאג' והגבלת התנועה ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך: 

First and most importantly just about the entire SMBD scene of Japan is centered around rope bondage and suspension, not corporal devices like floggers and whips which take center stage in the Western American or European scene.

השולט היפאני רואה עצמו כ"אמן" ולא כמאסטר שהכוח בידיו: 

The Japanese SM player or bondager sees himself somewhat as a "Rope Artist". In fact one of the newer and trendier words in use today in Japan to describe Rope ARt is "Nawa-kesho". Which literally means "rope make-up" or the "cosmetics of rope". Nawa = rope and kesho =

זהו הלינק לאתר: http://www.japaneseropeart.com/RopeArt/Mata_Nawa/

והנה כמה תמונות: 

זהו הפוסט הראשון שלי (היו לי פה כמה פוסטים מלפני שנים שנמחקו כבר) ובו אני רוצה להסביר את הבחירה שלי בניק ובשם הבלוג.

ניטשה הוא אחד הפילוסופים הבולטים (כמו גם פוקו שלמד ממנו) שהבין את ההבדל המיני ואת המגבלות של השיח הליברלי להכיל הבדל זה.
עבורי, הדבר הזה שנקרא בדס"מ הוא בראש וראשונה קריאת תיגר על תפיסת העולם הליברלית המבוססת על שוויוניות והסכמיות. האידיאולוגיה הליברלית מציבה את הבטיחותיות, את צמצום הסיכון של היחיד, כציווי קטגורי (אני לא מדבר על הנושא של בטיחותיות בבדס"מ, אבל אני מניח שיש קשר). ההסכם נועד לצמצם את הסיכון. תפיסה זו אינה מכירה בכך שביחסים אנושיים ובינאישיים יש סיכון אינהרנטי, והצמצום של הסיכון באמצעים משפטיים ואחרים הופך את היחסים לחסרי משמעות.  

לכן, האידיאולוגיה הליברלית משטיחה את ההבדלים בין בני אדם. את ההבדלים המיניים בראש וראשונה.

ניטשה הבין זאת. רבים פה מכירים את המשפט המפורסם של ניטשה "בלכתך אל האישה קח עמך את השוט". מדוע יש לקחת את השוט בלכתנו אל האישה? משום שהאשה היא אחרת. התפיסה הליברלית מדמיינת את האחר כתמונת המראה שלי: הוא חושב כמוני, הוא רוצה פחות או יותר מה שאני רוצה, הצרכים שלנו זהים. מכיוון שהאחר חושב כמוני אנחנו יכולים לדבר על הכול, ולהגיע להסכמה ולהסכמים לגבי כל נושא. ניטשה הכיר בכך שההבדלים המיניים הם יסודיים ולכן הדיבור בין האישה והגבר אינו אפשרי. הדיבור אפשרי, אך הוא חלקי. הקשר המילולי (המבוסס על דו-שיח רציונלי) יהיה תמיד חלקי. לכן יש צורך ב"שוט". עם האחר באמת אפשר לתקשר  (אך לא להבין) רק דרך הגוף, באמצעות הכוח שגוף אחד מפעיל על גוף אחר. דרך האדנות והשליטה.
לכן, האדנות והשליטה היא ביטוי של כבוד אל האחר ככזה שלא ניתן להבין אותו. האדון כמו אומר: "אני לא יכול להבין אותך, אבל אני רוצה לדעת אותך".
את הספר "כשניטשה בכה" לא קראתי. לא הייתי מסוגל. השם עיצבן אותי. הבנתי את העיקרון: מעבירים את ניטשה פסיכואנליזה או פסיכודינמיקה. ואז ניטשה בוכה. 

הבכי הוא התיקון. זה מה שאנחנו עושים על ספת המטפל. אנחנו בוכים על מר גורלנו: "אני כל כך רוצה להיות אחר ממה שני. אני כל כך רוצה שיאהבו אותי. להתאים לנורמות. אבל זה לא מצליח לי. אז אני בוכה". התלונה הזו היא העיקרון היסודי של כל "טיפול" של כל "תיקון". הבכי הוא כמו הידוי אצל הכומר הקתולי. הכאה על חטא. הפסיכולוגיה רוצה לתקן אותנו. והתיקון הזה אמור להחזיר אותנו על החברה ואל הערכים הליברליים: לתפקד. להיות הוגנים. לראות את עצמנו דרך העינים של האחר. להבין איפה טעינו. הספר כניטשה בכה מנרמל את ניטשה בדיעבד.
אבל ניטשה בסופו של דבר צוחק.

לכן קראתי לבלוג הזה הצחוק של ניטשה. אולי קצת יומרני מצידי להתלות באילנות כל כך גבוהים, אבל אף אחד לא מת מיומרנות. צניעות יתר, אם תשאלו אותי, היא תכונה ראויה לגנאי גדול בהרבה מכפי שנהוג לחשוב.

הקוראים כמובן מוזמנים לבקר, להריע, ולהתריע (אך לא להשמיץ).