הצחוק של ניטשה

זהו הפוסט הראשון שלי (היו לי פה כמה פוסטים מלפני שנים שנמחקו כבר) ובו אני רוצה להסביר את הבחירה שלי בניק ובשם הבלוג.

ניטשה הוא אחד הפילוסופים הבולטים (כמו גם פוקו שלמד ממנו) שהבין את ההבדל המיני ואת המגבלות של השיח הליברלי להכיל הבדל זה.
עבורי, הדבר הזה שנקרא בדס"מ הוא בראש וראשונה קריאת תיגר על תפיסת העולם הליברלית המבוססת על שוויוניות והסכמיות. האידיאולוגיה הליברלית מציבה את הבטיחותיות, את צמצום הסיכון של היחיד, כציווי קטגורי (אני לא מדבר על הנושא של בטיחותיות בבדס"מ, אבל אני מניח שיש קשר). ההסכם נועד לצמצם את הסיכון. תפיסה זו אינה מכירה בכך שביחסים אנושיים ובינאישיים יש סיכון אינהרנטי, והצמצום של הסיכון באמצעים משפטיים ואחרים הופך את היחסים לחסרי משמעות.  

לכן, האידיאולוגיה הליברלית משטיחה את ההבדלים בין בני אדם. את ההבדלים המיניים בראש וראשונה.

ניטשה הבין זאת. רבים פה מכירים את המשפט המפורסם של ניטשה "בלכתך אל האישה קח עמך את השוט". מדוע יש לקחת את השוט בלכתנו אל האישה? משום שהאשה היא אחרת. התפיסה הליברלית מדמיינת את האחר כתמונת המראה שלי: הוא חושב כמוני, הוא רוצה פחות או יותר מה שאני רוצה, הצרכים שלנו זהים. מכיוון שהאחר חושב כמוני אנחנו יכולים לדבר על הכול, ולהגיע להסכמה ולהסכמים לגבי כל נושא. ניטשה הכיר בכך שההבדלים המיניים הם יסודיים ולכן הדיבור בין האישה והגבר אינו אפשרי. הדיבור אפשרי, אך הוא חלקי. הקשר המילולי (המבוסס על דו-שיח רציונלי) יהיה תמיד חלקי. לכן יש צורך ב"שוט". עם האחר באמת אפשר לתקשר  (אך לא להבין) רק דרך הגוף, באמצעות הכוח שגוף אחד מפעיל על גוף אחר. דרך האדנות והשליטה.
לכן, האדנות והשליטה היא ביטוי של כבוד אל האחר ככזה שלא ניתן להבין אותו. האדון כמו אומר: "אני לא יכול להבין אותך, אבל אני רוצה לדעת אותך".
את הספר "כשניטשה בכה" לא קראתי. לא הייתי מסוגל. השם עיצבן אותי. הבנתי את העיקרון: מעבירים את ניטשה פסיכואנליזה או פסיכודינמיקה. ואז ניטשה בוכה. 

הבכי הוא התיקון. זה מה שאנחנו עושים על ספת המטפל. אנחנו בוכים על מר גורלנו: "אני כל כך רוצה להיות אחר ממה שני. אני כל כך רוצה שיאהבו אותי. להתאים לנורמות. אבל זה לא מצליח לי. אז אני בוכה". התלונה הזו היא העיקרון היסודי של כל "טיפול" של כל "תיקון". הבכי הוא כמו הידוי אצל הכומר הקתולי. הכאה על חטא. הפסיכולוגיה רוצה לתקן אותנו. והתיקון הזה אמור להחזיר אותנו על החברה ואל הערכים הליברליים: לתפקד. להיות הוגנים. לראות את עצמנו דרך העינים של האחר. להבין איפה טעינו. הספר כניטשה בכה מנרמל את ניטשה בדיעבד.
אבל ניטשה בסופו של דבר צוחק.

לכן קראתי לבלוג הזה הצחוק של ניטשה. אולי קצת יומרני מצידי להתלות באילנות כל כך גבוהים, אבל אף אחד לא מת מיומרנות. צניעות יתר, אם תשאלו אותי, היא תכונה ראויה לגנאי גדול בהרבה מכפי שנהוג לחשוב.

הקוראים כמובן מוזמנים לבקר, להריע, ולהתריע (אך לא להשמיץ).