בשורה התחתונה, בדס"מ זה חפצון, פטישיזציה של האחר.
כל מה שאנחנו רוצים זה להפוך את האחר לחפץ שלנו, ושהאחר יהפוך אותנו לחפץ שלו.
למה? כי זה משחרר.
אני הולך עכשיו לחפור פה קצת. מי שקרא את הפוסטים הקודמים כבר מכיר את הסגנון הזה. מי שלא אוהב את זה, זו הנקודה שעדיף לעבור לבלוג אחר. ואני לא אומר את זה בהתנשאות אלא בחיבה. אני מניח שאם הייתי קורא טקסט כזה של מישהו אחר, אולי גם הייתי פורש בנקודה הזו. אבל מי שבכל ימשיך ויקרא, אולי בכל זאת יתחבר למשהו.
אז ככה. בחוץ' בחברה הונילית, הליברלית מאמינים כי האדם זוכה בחופש דרך היותו סובייקט (=ייצור) חושב ורוצה. החופש, כך מקובל להאמין, מתאפשר על ידי יצירה של זהות (זהות לאומית, מינית, מעמדית מגדרית וכיוב") ועיצוב של רצון חופשי. ההיסטוריה של התרבות המערבית כולה מבוססת על המשוואה שחופש מניח רצון חופשי, עם דגש על הרצון.
אבל החברה הליברלית מתוחכמת. היא לא באמת סומכת עלינו שנהייה חופשיים:היא מצווה עלינו להיות חופשיים, אך בדרכה שלה. כלומר, היא מלמדת אותנו לרצות את מה שצריך לרצות. היא מטביעה בנו רצונות "נכונים" ומלמדת אותנו "לממש את שאיפותינו" לשלוט בתשוקות הרגעיות שלנו. כדי ליצור רצון חופשי "נכון" יש צורך בהרבה מאוד חינוך (=כוח ואלימות). החברה הליברלית אומרת לנו: הרצון שלך חופשי, אבל כדאי מאד שתרצה את מה שאנחנו ("החברה") אומרים לך לרצות. ואם לא תרצה את מה שאנחנו רוצים בשבילך נפעיל עלייך עוד כוח ואלימות עד שנהפוך אותך לנורמטיבי. אנחנו נלמד אותך לרצות באופן חופשי את מה שאתה אמור לרצות.
לכן, הרצון החופשי הוא נטל כבד. הוא בא עם אחריות עצומה. עם דאגה מתמדת. וזה מעייף. בחברה ליברלית אסור לך אף פעם להתעייף. אתה לא רשאי להגיד "אני לא רוצה כלום". לא לרצות כלום מוביל לניהליזם, שבעולם המודרני נקרא דכאון. בעולם הליברלי אתה חייב לרצות משהו. לא חשוב מה. אתה חייב לשאוף למשהו. זה מה שמגדיר אותך. מה שאסור בתכלית האיסור בחברה הליברלית זה להיכנע. להפסיק לרצות.
בעולם הזה שאם אתם רוצים תקראו לו העולם של השליטה, לחופש יש משמעות שונה.
השולט הופך את הנשלטת שלו לחפץ, ונוטל ממנה את הסובייקטיביות שלה. הוא הופך אותה לאובייקט העונג שלו. הוא לוקח ממנה את הרצון, ומעניק לה את החופש. הרעיון הזה עומד בניגוד לכל האידיאולוגיות הגדולות: ליברליזם, מרקסיסטים, פמינסטיות וכל שאר האידיאולוגים. האידיאולוגים מאמינים ששחרור דורש יצירה של סובייקט, בנייה של זהות, המצאה של אידיאלים נשגבים. אבל הם תמיד נכשלים כי כל אידיאל כזה מייצר דיכוי של איזה "אחר" חדש (או דיכוי עצמי או דיכוי של אלו שלא מתאימים לאותה זהות). יחסי השליטה מעניקים את החופש לנשלטת על ידי מחיקה של העצמיות שלה. היא חופשיה מן הנטל של הלהיות בעלת רצון (חופשי).
לא פלא שכל הסיפור של דה סאד התרחש במאה התשע-עשרה, כאשר הופיע הליברליזם ושחרר את החברה מן הדיכוי הפיאודלי. דה סאד הבין שהשחרור הליברלי מטיל על האדם נטל בל יתואר. הדאגה המתמדת לעצמו. ביחסי השליטה יש מעין חזרה לחברה הפיאודלית: יש יחסים מעמדיים ברורים בין האדון והעבד, והעבד יכול רק לחלום להפוך לאדון, באותה מידה שהוא יכול לחלום להפוך לכלב או לסוס. לא פלא שהאסתטיקה הבדס"מית מבוססת על דימויים של ימי הביניים.
ומה עם החופש של השולט? לשולט אין בעיה של חופש, משום שמלכתחילה הוא אינו ייצור דואג. הוא לוקח תחת חסותו.
וכרגיל, ביקורות והערות יתקבלו בברכה (אך לא נאצות).
