לא מזמן כתבתי כאן פוסט על מתחלפים, שעורר ביקורת מאחת הקוראות. היום קראתי כאן פוסט של "נשלטת" שאומרת "אני לא נשלטת אמיתית." השאלה של מה אני מאוד דומיננטית בבדס"מ, ולכן גם שאלת האותנטיות (האמיתיות).
אז הפוסט של של נשלטת או לא נשלטת התחבר אצלי לדיון בשאלת ההתחלפות. לכאורה אפשר לראות את הפוזיציה של ההתחלפות כתולדה ישירה של ה"אני לא אמיתית." אם אני לא בטוחה, אז למה לא להתחלף?
במהותנו, לרובינו, יש פוטנציאל להיות ולהנות משתי הפוזיציות - של הנשלט.ת ושל השולט.ת. אנחנו הרי לא נולדים שולט.ת או נשלט.ת. בהחלט ייתכן שיש מי שמאמין שהפוזיציה נבחרה עבורו משום שזה הטבע שלו. לכאורה, עמדה כזו הופכת את השולט.ת או הנשלט.ת לאמיתית יותר, עמוקה יותר ואתנטית יותר.
אישית, קשה לי לקנות את האותנטיות של העמדה הזו. תפיסת עצמי מוחלטת, חסרת ספיקות, נתפסת בעיני כביטוי לחוסר מודעות יותר מאשר לעוצמה. אני רואה את העמדות של שולט.ת א נשלט.ת כבחירה ולא כטבע. לכן, תהייה הבחירה אשר תהייה, תמיד יתקיים הצד האחר שימשיך למרוד ולהתנגד לבחירה שלנו.
אז נשלטת שמרגישה שהיא אינה "אמיתית" היא, בעיני, נשלטת אותנטיות יותר. אני אוהב נשלטות אמיתיות.
אבל אם הבחירה אינה נובעת מן הטבע שלנו, למה אנחנו בוחרים בפוזיציה הזו ולא האחרת? אין לי תשובה טובה לשאלה הזו. לפעמים זה בגלל שאנחנו באמת מאמינים שזה "הטבע" שלנו שבחר בשבילנו. לעיתים זו בחירה אסתטית - אנחנו מתאהבים באחד הפוזיציות כי היא נראית טוב בעינינו. זו לפעמים יכולה להיות בחירה שרירותית שאנחנו עושים בנקודת זמן כלשהי מסיבות טכניות, ועם הזמן it grows on us ואנחנו מתרגלים אותה ומתרגלים אליה עד שהיא הופכת להיות טבע שני. וכשזה קורה, אין כבר דרך חזרה.
אבל גם כאשר הבחירה היא מלאה ו"אמיתית" תמיד תשאר השארית של חוסר השלמות. שולט צריך להכיר בשארית הנשלטת שלו ולתת לה מקום, והנשלטת להרגיש את ההתנגדות שיש לה לעמדה שבחרה. אני אוהב את חוסר השלמות הזו, גם ככל שמדובר בחוסר השלמות שלי וגם כשמדובר בחוסר השלמות שלה, שהיא, מבחינתי, ביטוי לאותנטיות שלה.
