החדר היה שקט, רק המוזיקה הרכה מתנגנת ברקע בקצב איטי, יוצר אווירה אינטימית וממוקדת. התאורה המעומעמת הציפה את החדר באור חמים, כמו מרחב שבו כל פרט חשוב. תומה עמדה שם, מביטה בי במבט ממתין, עיניה מזהות כל צעד שלי.
הייתם כבר מוכנים – החבלים היו מונחים בצד, גליל ניילון נצמד ממתין לתורו.
“את מוכנה?” שאלתי בקול שקט, אך מלא שליטה.
היא הנהנה, עיניה נצצו באור המעומעם, רמז לעונג שבא.
התחלתי בקשירת הידיים שלה, כל קשר מדוד ומחושב, כל לולאה בדיוק במידה הנכונה, לא הדוקה מדי ולא רופפת מדי. ידיה היו קשורות בקפידה, הגוף שלה מתחיל להרגיש את הצפיפות, את הגבולות המוגדרים שנוצרו עבורה.
לאחר שסיימתי את החלק העליון, עברתי לשלב הבא – ניילון נצמד.
הניילון התגלגל בעדינות סביב חזהּ, מכסה את האזור העליון של גופה, עוטף אותה ברכות ובחוזק בו זמנית. כל סיבוב היה מתוח ומדויק, כמעט כמו ללטף את הגוף שלה עם חומר גמיש שמרגיש בו זמנית חונק ומפנק.
היא עמדה שם, נשימותיה מתקצרות עם כל סיבוב של הניילון, והחלק העליון שלה היה עטוף לחלוטין. האזור התחתון נשאר חופשי, רק הגוף העליון היה מוגן, עטוף במגע רך אך הדוק.
“תומה,” קראתי בשמה, “איך את מרגישה?”
היא חייכה, עיניה נפערות בחיוך קטן, “אני שלך,” היא ענתה בקול נמוך, עיוורון מדויק של מגע.
הפסקתי לרגע, מתבונן בה, וליטפתי בעדינות את האזורים החשופים שנותרו. את הזרועות, את הצוואר – המגע היה נעים ומרגיע, כל גירוי בודד מבעיר את תחושת השחרור שבאה יחד עם הצפיפות של העיטוף.
בסיום, כשהתקרבתי אליה ושחררתי אותה בעדינות מהעיטוף, היא נשענה עליי, מותשת אך מסופקת, עיניה כמעט עצומות.
“הייתה חוויה מיוחדת,” היא לחשה, “מרגישה כל כך מוגנת.”
החזרתי לה את הביטחון, את החופש, ואת החיבור. זה היה רגע של שליטה ושל פגיעות בו זמנית, וזה מה שהפך את החוויה לאמיתית ומעוררת.