ווידויים מהתחתית

אני יודעת מה עובר עליך.

אתה יודע שאני פה. אתה לא מכביד עלי.

רוצה לדעת שאתה בסדר. אני בסדר.

אתחיל ואסביר שזו לא פעם ראשונה שיש לי את החלום הזה. בפעם הקודמת היתה רפטציה ארוכה יותר, והפעם דווקא הצלחתי לצאת יחסית מוקדם.

בחלום הזה אני הולכת עם חברה לבית קולנוע לראות סרט חדש של הארי פוטר, ובחוץ בתחנת האוטובוס יש מלא אנשים שבדיוק סיימו לראות. אנחנו קצת מתבאסות, אבל יורדות ביחד לאולם קולנוע. שם אנחנו מגלות שמישהו סגר את הקולנוע כבר, וזו היתה ההקרנה האחרונה למרות שבאינטרנט אמרו שיהיו עוד. אנחנו מתיישבות על המדרגות לדבר קצת, ואז מופיע מישהו, ספק שיכור ספק מסטול, בחור שחור. אני מנסה להגיד לו שהקולנוע נעול, אבל הוא מתעלם ממני ומתחיל לרדת, ונראה לי שהוא רוצה לגעת בי או לחטוף לי משהו, אז אני והחברה מתחילות לרוץ משם אחרי שדחפתי אותו והוא התגלגל במדרגות. אני מבינה שהמוסיקה שאני שומעת, שהאיש שר לעצמו, מגיעה מהכיס שלי ומהטלפון שלי, וחשבתי שהוא בטח ניסה לגנוב לי אותו. זה לא שיר שאני מכירה, אגב, אני לא בטוחה אם הוא בכלל קיים-
It is only gonna be a problem if you win or lose

או משהו כמו-

It's only gonna matter if you win or lose

או משהו כמו-

It doesn't really matter if you win or lose

אנחנו רצות על הדשא ואנחנו בקיבוץ, והיא אומרת שנלך אליה לדירה. אנחנו הולכות אליה לדירה, ואני חושבת שנהיה בטוחות שם. הכל חשוך ומזכיר איזור של ביצות. מלא בתים, אבל שקט. כשאנחנו נכנסות אליה, נכנסים גם מלא בעלי חיים, כלבים וחתולים, ואני מתחילה לחשוב על השיחה שלי עם החברה, ואני רוצה לספר לה כל מה שעובר עלי בחיים, סוג של וידוי על כל התקופה האחרונה בחיים שלי, אבל יש מישהו בדלת.

אנחנו פותחות את הדלת ויש שם מישהי קטנה, כועסת, והשיר מתנגן שוב, והחברה אומרת לי- לא שוב, לא שוב! ואני נזכרת איך חלמתי את החלום הזה כבר פעם ויודעת בדיוק מה עומד לקרות כשהבחורה הקטנה מוציאה מהג'קט של אקדח ומתחילה לירות.

החברה מנסה לעזור לי לברוח, יש פצעי ירי בכל מקום, אצל כולנו.

ואז שוב, אני בבית של החברה, ושקט, והכל רגוע והאור כבוי. חבר שלה שם, ואז שוב הדפיקה בדלת, והשיר.

אני מעירה את עצמי בכוח במציאות האמיתית, במיטה שלי.

ושוב עוצמת עיניים, ושוב האישה עם האקדח והמבט השונא והשיר ושוב אני דוחפת את עצמי למעלה בכוח.

-

אני עדיין באבל כבד. יקח לי זמן רב. אתה וודאי יודע איך אני מרגישה. אבל אני אהיה בסדר כמו שאתה תהיה בסדר.

אולי אף פעם לא 100%, אבל בסדר.

1. משהו מזכיר לי אותך.

שיר ברדיו, מימ שהייתי יכולה לשלוח, משהו שנשאר בחדר, כתבה מעניינת, מקום שהיינו בו יחד, או רצינו להיות בו יחד. 

2. אני נעצבת.

משתוקקת לשמוע אותך שוב ולקבל ממך הסבר או התנצלות לגבי איך הדברים נגמרו. משתוקקת לדעת שאתה בסדר, שלא כואב לך ולא רע לך כמו שלי רע. דומעת, או כמעט דומעת, מגעגוע וצורך.

3. אני כועסת.

מנתחת כל מילה שלך, מתעצבנת שכתבת לי דברים כל כך משמעותיים ופשוט ברחת מהם. כועסת שזו המציאות, ושלא יכולת להיות מעט יותר רגיש כלפיי. כועסת שעשית משהו שהבטחת שלא תעשה. כועסת על עצמי, שלא ראיתי סימנים, שקיוויתי ליותר מידי, האמנתי ביותר מידי.

4. מחזיקה את עצמי.

מלחפש דרך אליך, לפנות למישהו שידבר איתך בשמי, שיעביר לך מסר. נלחמת לא לשלוח הודעות, לא להתקשר. למרות שאני חסומה, אני מחזיקה חזק חזק שלא למצוא את עצמי מטרידה אותך. לא למצוא את עצמי פתאום ברכב בדרך אליך.

5. אני מזכירה לעצמי.

למה אני חושבת שעזבת באמת, למה זה יותר טוב ככה גם לי וגם לך, למה אתה לא יכול לדבר איתי (לדעתי). ואני אומרת לעצמי- זה הדבר היחידי שיכול היה לקרות, רק ככה.

6. בוכה עוד קצת.

7. מסיחה את דעתי בשיחות.

עד שיעבור. עד הפעם הבאה.

וככה בריפיט. שוב ושוב ושוב. לפחות התקפי הבכי קצרים יותר. ממוקדים יותר.

חלמתי עליך שבאת לדבר איתי. הייתי לרגע שמחה, למרות שזו היתה שיחת פרידה.

חלמתי שהיה לי חתול מת בתא המטען. אני לא הרגתי אותו, אבל משום מה החלטתי לשים אותו בשקית ניילון בתא המטען, ולנסוע לחופשה. השארתי אותו שם שבוע.

עבדתי בבית ספר, והילדים חיפשו את החתול, וגם המורות. ידעתי שהוא אצלי, ושהגוויה בטח מצחינה אחרי שבוע בתא מטען לוהט, ועדיין לא סיפרתי להם. פחדתי שיחשבו שאני הרגתי אותו, וידעתי שלא יבינו למה שמתי בתא המטען. האמת היא, שגם אני לא הבנתי. רק רציתי לקבור אותו, אבל יכולתי פשוט להשאיר אותו בחוץ שמישהו אחר יעשה את זה. כאילו לקחתי על עצמי אחריות שלא שלי, וזנחתי אותה. ידעתי שהם יחשבו שאני מוזרה. בסוף הצלחתי להתחמק עם החתול המת, ונסעתי לקבור אותו במקום אחר, רחוק משם, בעוד כולם מחפשים אותו בבית הספר.

יורה 

יורה

יורה לי בלב

גשם ראשון, עוד משהו שלא נחווה ביחד.

*נא לא לשים לב, האישה מאוחרי הפוסט סובלת מחום גבוה ולב שבור.

החלטתי לחזור לכתוב את החלומות השונים שפוקדים אותי. לכתוב על הטירוף והכאב שהפרידה אין לי כוח יותר. זה למעלה מיכולותי. אני רק מתחילה, ומיד מתנפצת. נזכרת בכל הטוב.

אם אתה קורא את זה, למרות שאני לא חושבת שתקרא, אני מבינה נראה לי, ואני אסלח על איך שזה נעשה. הכל עדיין כואב לי, בכל הגוף, אבל אני אהיה בסדר, וגם אתה.

לחלום:

חלמתי שאני באה לעזור לאישה מבוגרת שגרה בשכונת עוני. באתי עם בעלי והילדה משום מה, ועוד אנשים וחברים. היינו אמורים לעזור לה עם קניות, ולקחת אותה לסידורים. כשיצאנו מהדירה שלה מישהו חלף ברחוב על אופניים והחל לירות. כולנו נשכבנו על הדק מחוץ לבית, מנסים לא להיפגע. הבחור עשה סיבוב והמשיך לירות בבתים, בבית מולנו למשל, איפה שישבו כמה נערות צעירות. הוא לא פגע באף אחד מאיתנו, אבל כעבור רגע הוא חזר עם האופניים, ותפס אותי והכניס אותי לבית של האישה המבוגרת. הוא היה צעיר, בן 18-20 כזה, והוא היה משוגע לגמרי. כמו אלו שיוצאים לירות בחבריהם לכיתה בארצות הברית. הוא דיבר על כמה החיים שלו לא הוגנים, תוך כדי שהוא מחזיק את ה-m16 שלו מכוון עלי. אני מנסה להרגיע אותו כמה שאני יכולה, והוא אומר לי שהנשק לא דרוך והנצרה סגורה. הוא דורש שאכין לו אוכל, ואני מכינה לו כריך עם גבינה ונקניק, ותוך כדי מנסה לרכך אותו. אנחנו מדברים, והוא אומר לי שהוא מתכוון לשכב איתי, ואני יודעת שזה יהיה כואב כי רואים שהוא סאדיסט, שהוא רוצה להכאיב ונהנה מכאב של אחרים. כל הזמן אני חושבת על בעלי והבת שלי, כמה שהם בטח דואגים לי.

ואז הוא מחליט שאנחנו צריכים לצאת החוצה לאנשהו, וכבר בוקר, והנשק עדיין עליו ועדיין מכוון עלי. למרות זאת, הוא סומך עלי שלא אברח. אנחנו הולכים ברחוב במורד גבעה, ומולנו יש נמל. משום מה הוא מחליט לרוץ אל המים, ומשאיר אותי מאחורה. הוא נבלע בין האנשים, ואני בורחת בכיוון ההפוך. אני מנסה להתחבא בפארק, בין עצים ושיחים, ומישהו מתיישב לידי. אני מספיקה לשלוח מיקום בטלפון, לפני שהמישהו הזה מנסה לגעת בי. אני רצה שוב במעלה הרחוב, ומגיעה לחנות ומספרת למוכר שאני צריכה להתחבא כמה דקות, עד שיבואו לאסוף אותי, וגם הוא והחבר שלו פתאום חוסמים לי את היציאה, מתבדחים ביניהם עם מבטים זוממים. תחושת הרדיפה בשלב הזה היא פסיכית, ואני מצליחה שוב לצאת ולברוח, ונכנסת למכון כושר, מקווה שיבואו למצוא אותי, ושיצליחו, כי הטלפון שלי כבר מת.

להיות שם אחד בשביל השני, לתמוך ולתת ולהיות יחד. 

אבל אתה לא פה כשאני נואשת אליך, וביקשת שאהיה בלתי נראית בכל שאר הזמן.

אני שבורה כפי שלא הייתי מעולם.

אני לא חושבת שיהיה אפשר לחבר אותי בחזרה אי פעם.

אני אומרת לעצמי שיהיה לי קצת עמוד שדרה, ושזו אמירה שאי אפשר לקחת, שלא אוכל לחזור גם אילו היית רוצה- אבל יודעת באותה נשימה שאם רק תרצה, אהיה שלך. מתפללת בתוכי שלא תיתן לי ללכת.

ואני כל כך מפחדת להיות לבד עכשיו

הייתי אמורה להדפיס כמה דפים לאיזה מבחן שהיה לי מאוד חשוב. הייתי עם בעלי ועם מישהי מהעבודה הקודמת שלי (שאני שונאת) בספרייה של מכללה או אוניברסיטה. היא טרחה סביב הדפים והדפיסה, ובעלי אמר שאין טעם להדפיס בסוג של התנשאות של רק אידיוטים צריכים את הדפים כדי לעבור את המבחן.

יצאנו החוצה, והאישה מהעבודה מצאה בור ובו חיות מתות, ממש באמצע הדשא מחוץ לספרייה. היה שם חתול שחור ודורבן, וביניהם היה נחש ארוך וכסוף-צהוב. הוא זחל החוצה אלינו והיה גדול במיוחד. כולנו חשבנו שהוא יפה, אך מסוכן. המשכנו ללכת לכיוון האוטו, ובדרך היו עוד נחשים בדשא, שלא יכולתי לראות, אבל האחרים ראו. שכבר היינו ליד הרכב נתקלנו בנחש משונה, צהבהב, עם בליטות על הראש שנראו כמו ניצני פרחים. רציתי לצלם אותו לפני שאני נכנס לאוטו, בעידודם של האחרים. הוא היה קטן, גוצי וזריז. לבסוף הוא היה על חומת אבן קטנה, קרוב אלי, ובעוד אני מסדרת את הטלפון לצילום, זינק עלי והכיש אותי במצח. זה לא כאב בצורה קיצונית, אבל זה כן כאב והוא סרב לשחרר. המחשבה העיקרית שלי היתה- שיט, עכשיו אפסיד את המבחן כי אצטרך ללכת לבית חולים.

צ'אט לאנשים שרק רוצים לדבר ולפרוק, בלי אג'נדות נסתרות של מין, בלי משהו מעבר לשיחה שבין אדם אחד לאדם אחר שלא אמורה להתפתח למשהו מעבר לידידות ושיתוף.