פרט לכקוריוז במינגלינג עם עמיתים בעבודה, לא דברתי על כך עם איש ("איזה קטע! ואני בלבנון השניה בדיוק עשיתי תורנות לגיוס מילואים, מה הסיכוי ?? ").
באופן כללי אני לא ממש מתעכבת על דברים שליליים, וכאן בכלל הרגשתי שזה לא שלי.. מה לי ולזה ? מה אני יכולה לומר? לא נולדתי כאן, לא סיפור גבורה, לא אמא לבנים, לא משפחה שכולה, לא גבר, סתם ילדונת חמודה שהחיים חילקו לה חן ויופי. מלחמות, כך לימדו אותי, הן עסק של גברים.
ונגיד מה שנגיד על גברים, מה שכן.. הם בהחלט מתייצבים כשצריך.
אז זה הסיפור שלי.
בצבא שרתתי בימ"ח מנומנם במרכז הארץ, כזה שבשעה שתיים כבר אין בו נפש חיה מסביב וכולם מתפזרים לביתיהם. כמשקית ת"ש, הייתי חלק מתורנות גיוס מילואים.
מאחר ובבסיס שלנו לא קרה דבר פרט לסושי בשקם ופלרטוטים במסדרונות, ניצלנו את התורנות הזאת לשמירות בנשקיה והשתוללות כללית ברחבי הבסיס.
"באתי לאסוף אותך לגיוס, החלה מלחמה" צעק לי החיל בעודו מאט את הג'יפ ברחבת הנשקיה באמצע הלילה . לקחתי את הנשק ועליתי, בעיקר מבודחת ומופתעת, מבינה כמו ילדה בת תשע עשרה.
כשהגענו למרכז הגיוס עשיתי כול מה שהייתי אמורה - הפעלתי חייגן, קשקשתי עם המפקדים, לחצתי על מלא כפתורים והכנתי לא מעט כוסות קפה.
בבוקר התעוררתי לחנות ממתקים סוריאליסטית– חלומי התגשם, הבסיס היה מלא בגברים! גברים שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, בהירי שיער וכהי עור, יפים יותר או פחות, כולם נקראו אל הדגל.
אחד עם ראסטות שטרדתי את מנוחתו אחרי טיול בהודו, אחר שסיפר לי על הפרסומת שהוא סיים לצלם לערוץ שתיים, שלישי שבדיוק נישא לאהובתו ,
רביעי החתיך שלימד אותי לשחק שחמט באמצע הלילה, כולם.
טורים על טורים של גברים להם חילקתי נשק ומדים, "ממש הקמתי מפעל לחתיכים" הייתי צוחקת אתם בחביבות. לחלקם אף הגדלתי לעשות וחילקתי גם נשיקות, ליקוקים, חיבוקים, גיפופים נעימים בלילות ובעיקר הקשבתי לסיפורים שלהם על החיים שהופרעו על ידי החייגן ההזוי שלי, על התכניות שלהם לכשישובו ולפחדים והחששות.
בשבוע לאחר מכן כבר עליתי לצפון. ביקרתי פצועים, הנחתי זרים על קברים טריים, השתתפתי בטקסים והייתי חיילת טובה. משקית יפה ויצוגית עם צמה בלונדינית וכומתה אדומה, כזו שמתאימה בדיוק מושלם לדגמן אסתטיקה של אבל שמאוחר יותר תתלה במסדרונות בתי הספר ופינות הזיכרון של הנופלים.
לאחר כשנה השתחררתי והשארתי הכול מאחורי. שנים שמבחינתי ועבורי המלחמה הזאת הותירה אחריה רק פריטים דוממים- אנדרטאות אבן שישמשו כצל וכמקום ישיבה בגנים הלאומיים של המדינה היפה שלנו, וקברים של חברים שממתינים בסבלנות אין קץ שנבוא לבקרם בימי זיכרון. לאן למען השם עוד יש להם ללכת...
השנה, בעודי מסתובבת חצי לבושה וחסרת דאגות באיזה פסטיבל, הכרתי לראשונה הלום קרב משם.
הסיפור שלו מלווה אותי מאז כמו פירור לחם קטן בגרון שמסרב לרדת עם מים, לא כול כך מורגש בגדול אבל עדיין שם, קצת שורט, קצת חונק, הרבה טורדני.
פתאום, חוץ ממצבות אבן סבלניות שהדחקתי והרחקתי מעצמי יש גם אנשים. לא רק כאלה שחייהם נגדעו בגיל עשרים וכבר לא זוכים יחד איתי לשיער שיבה וקמטי הבעה, אלא כאלה שהמשיכו הלאה- בעלים, אחים, אבות, בני זוג ומאהבים, אלה שהשאירו מעט משפיותם באיזו מדינה זרה וחזרו - והנה, הם דווקא כן כאן, ממשיכים ומסתובבים ביננו ומתמודדים, ועושים.
לא עוד דומם. חי, ובהחלט צומח.
נכון, שמרתי על עצמי מלחשוב ומלדמיין כול השנים האלה על לאן לעזאזל שלחתי אותם כשנפרדנו שם ברחבת האוטובוסים.
ובזכותו כן היה לי חשוב לכתוב גם את הזיכרון הקטן והאישי שלי ולהוריד מהלב, גם אם זה כאן (רציתי להשאר אנונימית). והוא אומר שזה לפעמים מחזק כשאנשים נוספים חולקים איזה משהו שונה מהתקופה הזאת. מה אני יודעת ? קטונתי .
ואולי גם קצת רציתי לעשות חשבון נפש, לכתוב על זה ולבקש סופסוף סליחה, ובעיקר לומר הרבה הרבה תודה.
הנה אני כבר שומעת את צלילי הוו-ווזלות והזיקוקים מחוץ לחלון דורשים ממני להפסיק להתאבל ולהתחיל לחגוג את העצמאות שלנו ששילמנו בעדה מחיר כבד כול כך.
אז מניחה את המחשבות האלה בצד לשנה נוספת והפעם גם שותה עוד שלוק מים לנסות להוריד את הפירור העיקש מלפני,
שיהיה חג עצמאות שמח לכולם!
