מצד אחד זה בדיוק הזמן לים, לבריכה, לאוויר הפתוח.
מצד שני החום דוחף אותי להתעורר מוקדם,
להקדים את השמש, להקדים את הרעש.
5:45 בבוקר אני כבר על הרגליים.
הריצה הפכה למפלט שלי.
שקט יחסי, פחות אנשים, אוויר נעים.
אני לא מחכה שמישהו יצטרף,
אני כבר למדתי לרוץ לבד.
פעם רצתי עם מישהי,
זה נגמר בזוגיות.
פעם רצתי עם ידידה זה הפך לקשר.
פעם ניסיתי לרוץ עם חבר זה לא עבד.
היום אני בוחר לרוץ עם עצמי וגם זה מורכב .
לנקות את הראש, להזרים את הגוף,
ולהתחיל את היום קצת אחרת.
כשהעולם עוד מתעורר – אני כבר בדרך חזרה.
וזה מרגיש לי נכון.