לפעמים אני עומד מול קיר. בוהה בו, הוא בוהה בי, עד שאני מצליח להתאפק שלא לדפוק בו את הראש כמה פעמים ברצף, על אף הפיתוי העצום.
ידידות שלי "חינכו" אותי שאם הן עשו תספורת חדשה או קנו בגד חדש- אוי ואבוי לי אם לא אבחין בזה. "מה. אתה לא אומר כלום על זה שצבעתי לענבר?", "אה... לא שמתי לב. כן זה יפה". "לא שמת לב. אין בעיה". וכשהיא אומרת את זה משום מה אתה דווקא מרגיש שדווקא כן יש לך הכי בעיה עכשיו.
לכן כשאני פוגש מישהי אני כבר מסתובב עם חרדות. במקום לנעוץ עיניים רק בתחת ובחזה כמו שאני אוהב, אני כבר בוחן כל נקודה במרחב שנמצאית עליה, רק מתוך בהלה. אתמול פגשתי ידידה נוספת וכמובן שהעברתי מבט בוחן, ואז אמרתי "החצאית חדשה. נכון? היא יפיפיה. אני אוהב את החגורה שעשו עליה". ואני מחייך, מרוצה מהתגובה שלי ויודע שעבדתי לפי הספר. היא מסתכלת עלי. ואומרת: "מי שאל אותך בכלל??"
בחיי. להיות הומו זו לא אופציה. אבל החל מהיום, כל בחורה שאני פוגש, אני לא מוכן להחליף איתה מילה לפני שהיא מקריאה לי את זכויותיי ומדגישה שכל דבר שאומר עשוי לשמש נגדי. איזה עשוי. ישמש. נקודה.
נשים...
ולקצת סטטיסטיקה מהמונדיאל הנוכחי:
* דווקא הנבחרות שמחזיקות מעט יותר בכדור כובשות יותר
* 68% מהשערים במונדיאל הזה נכבשים כשאני קם רגע לשירותים או שניה יוצא להחליף גחל
איפה הקיר ההוא...
