enjoy the silence

אני כל כךךך עייפה
לא ישנתי מספיק. אבל אלך לי לנמנם:) (עם התעלמות בוטה מהעבודה שעוד יש לי להגיש)

אתמול אמרו לי שאם הגבוה שלי לא יחזור ממילואים אז אני אצטרך לחפוף את החדש/ה שמיועד/ת לו לחפיפה בשבת.
נראה לי שהם חושבים שאנחנו אותו אדם... אולי רק בקטן יותר


אני כבר מתגעגעת אליו שוב. מזל שהוא חוזר מחר וכנראה גם בשבת

ודי...שתגמר כבר המלחמה הזאת
כן, אני רוצה שנפיק ממנה משהו, אני יודעת שזה חשוב, אבל זה לא מרגיע את הגעגוע

אני הולכת לקרוא קצת. ספר על תעלומת רצח שפותרות....כבשים.

השבוע חזרתי לעבודה הקודמת שלי, יש הרבה אנשים שאני לא מכירה אבל למזלי, בשלושת המשמרות שעשיתי, הייתי עם אנשים טובים שאני אוהבת והעבירו לי את הזמן.
אתמול אחרי המשמרת גם הלכנו לשתות, היה כיף כל כך. ישבנו במקום ממש נחמד שהיינו הולכים אליו הרבה, הבעיה היחידה איתו היא שהמוזיקה (אמנם נחמדה) כל כך רועשת שממש קשה לדבר.
היום ישנתי עד מאוחר, ואיך שקמתי התקשרתי לגבוה שלי שכבר היה בדרך אלי ורק עצר אצל הספר.
קפצתי עליו כל כך...
לא יכולתי לעזוב אותו. החום שהוא מפיץ בחיבוק שלו, במבט, בנשיקות...
הכנתי תה והוא אהב את ממתקי השוקולד שהכנתי
ובאמצע התה הוא אמר שנעלה למעלה כי הוא רוצה לראות אותי ערומה
נראה לי שלפני שהוא סיים את המשפט הכלים כבר היו במדיח וחיכיתי לו ליד המדרגות...

כמה שהתגעגעתי.
אני מסתכלת עליו עכשיו, משלים קצת שעות שינה

לפני שהוא בא הייתה הפסקת חשמל ולא יכולתי להתקלח ולהיות חלקה בשבילו. הוא העיר ואמר שפעם הבאה הוא לא יוותר בקלות.
אז כשהוא הלך לישון הלכתי להתקלח ו..

אני הולכת עכשיו לנמנם לידו.צריכה קצת את המגע שלו...

--------------------------------------

בתדודה שלי ילדה, תינוקת בריאה והלידה הייתה קלה למרות הסיכונים שהיו לה (והיו לא מעט)
היא והבעל נורא רוצים להיות שונים ויש לילדה שם נורא נורא מוזר
אז כנראה לפני שאלך לנמנם לידו, אברר מי זו בת שלמה הזו שעל שמה התינוקת (אלף נשים, לכו תדעו כמה בנות היו לו...)

לאור הפוסט הקודם
למחוק זה באמת פשוט אבל רציתי שתדעי מה אני חושבת.

אני שמחה שקוראים ומגיבים, בשביל זה אני כותבת כאן ולא על דפים שמתפזרים במגירות אצלי בחדר.
אבל לפעמים כדאי לשקול מילים. לפעמים אם אין שום דבר חכם או טוב להגיד, כדאי לשתוק.
כאן אני כותבת מה שיש לי בפנים, זה כמו בית שתולים בו רגשות על הקיר במקום תמונות. כולם יכולים לראות, כולם יכולים להגיב.
אבל לא כולם יכולים לומר על התמונה שלי שהיא זוועתית.

לפעמים חשוב לנער אנשים, להוציא אותם בחבטה מהמצב שהם מכניסים את עצמם אליו. לא כל אחד רשאי לעשות את זה.
כבר כתבתי על מישהי שאמרה לי להתבגר. כשהיא אמרה את זה, הערכתי.
כשמישהו שלא מכיר אותי אומר את אותן מילים בדיוק, ואפילו לא אומר אלא רק כותב, בלי אינטונציה, בלי הבעות פנים, זה פוגע אחרת.

כן. אני יכולה למחוק תגובות לא רצויות. אבל רציתי שתדעי. שכל מי שחשב לכתוב לי דבר כזה ידע.
לא לכולם יש זכות
ולא כולם יודעים לבחור את המילים

וברוח זו

תלכו להזדיין
ושינטשו אתכם באמצע.

היאוש נעשה יותר נוח
תמיד מוצאים מילים שמישהו אחר כבר כתב, ומתאימות בדיוק למצב שלנו (אצלי זה כמעט תמיד דפש מוד)
המשפט הזה, מתאים לי יותר מידי שנים, יותר מידי ימים.

קמתי, היום אני לא עובדת, ורק ב16:00 יש לי קורס, אז היה לי המון זמן פנוי
אבל כמובן שפשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא רוצה ללמוד, לא רוצה לקרוא, לא רוצה לאפות שום דבר ואפילו לתפור אין לי חשק...
עברתי בין ארגזי הבדים לשולחן לפחות 6 פעמים...
את הקופסאות קניתי ביום שישי, כשקמנו בבוקר והייתי קצת בהלם שזה יום שישי ראשון שאני לא עובדת כבר הרבה זמן ואני לא בטוחה מה עושים אנשים שיש להם זמן פנוי בשישי בבוקר... אז כמובן שהלכנו להום-סנטר.
ועכשיו גם לקורס לא בא לי ללכת...

----------------------------------------------

אתמול, הייתה לי משמרת במקום העבודה הקודם. לא הייתי שם בערך 4 חודשים. לפני המשמרת אבא שלי החליט להרוס לי את מעט במצברוח ששרד את השבוע הלא נעים הזה ושאל למה אני עובדת שם ולא מחפשת משהו בתחום שלי. הרי למדתי, ואם אני מתכוונת להמשיך בזה, אז עדיף בתחום ולא שוב עבודת סטונדטים...

אבל לצערי, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. לא יודעת לאן להמשיך. בסוף אשאר בתחום, אסבול ואבכה כל הזמן, אתרגל מתישהו אבל אמשיך להתלונן, ואף פעם לא אדע מה היה הכי נכון בשבילי.
אבל מה עוד אני יכולה לעשות? אם לא זה, מה כן? אין לי כיוון אחר. אני לא יודעת מה אני רוצה, לא יודעת מה יעשה לי טוב.
הדרך הנכונה אולי תהיה להשלים עם מה שלמדתי, לעשות את המקסימום במקצוע הזה, ולקוות שעם הזמן יהיה קל יותר ואוכל להנות מזה. שאולי רק ההתחלה קשה. ואז, אולי להתפתח הלאה. אין הרבה לאן אבל אפשר...
אבל כרגע אני לא רואה שום דבר חוץ מקשיים ומטלות.
וצורך עז שכאב באמת ולא רק מבפנים. כאב מוחשי יותר.

------------------------------------------------

והוא עדיין לא יודע מתי יחזור, ובטלפון אני לא יודעת מה להגיד, אין לי מילים. אני רק רוצה שיחבק אותי כבר. עם כל הליכלוך. ועכשיו, אני לפחות מודעת כשזה קורה ויכולה להסביר לעצמי שזה לא אמיתי, אני מתנתקת. ככה זה תמיד שאני רחוקה להרבה זמן מאנשים. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.
ויש אמהות ובחורות שהבחורים שלהם בפנים, בתוך האש והיריות, הן לא דיברו איתם כבר מיום ראשון. אין לי זכות להתלונן ככה, ובכל זאת.

מאתמול בערב הוא לא עונה
אם הוא אמר לי שנגמרת הסוללה ואין מה להבהל, אז ההגיון אומר שהוא עדיין בצפון ואת התיק עם כל הדברים וביניהם המטען, השאיר בדרום.
המחשבות המטרידות יותר הן שהוא בצפון צפון מידי, ממש על הגבול, או בדרום בטווח הגראדים...
שיחזור כבר...נמאס.
אני אדם בלי דאגות ממשיות, שכל הזמן דואג.
אז למה להכניס לי עכשיו דאגה אמיתית???

עבדו עליו
נסע לשם, חיכה שעתיים, ושלח לי הודעה שהוא בדרך לשורק
והוא לא עונה לי... מקוה שנרדם באוטובוס...

כואבת לי הבטן ואני צריכה חיבוק..

ברבע ל-12 בלילה שלחו לו הודעה קולית עם צו 8
הוא לא קרבי, הוא טכנאי קשר, אבל אמור להגיע לשטח אם יש גיוס כי גם כאלו צריכים שם. למרבה המזל, אמרו לו להגיע ליקנעם, ההנחה שלנו היא שזה כדי להחליף כוחות סדירים כי הוא עצמו לא היה בשום תרגול או אימון מאז שהשתחרר.
ההנחה הפחות חביבה היא שיתרגלו אותם שם, רחוק מהבלאגן, ובמקרה ווזה לא יגמר בקרוב, ויהיה צורך בעוד כוחות, ישלחו אותם...

לא יודעת מתי הוא יחזור. הוא הבטיח שיתקשר מלא.
אני השבוע חוזרת לעבודה הקודמת שלי, זמנית, זו שהוא עדיין עובד בה. והיו נחמדים ושמו אותנו יחד בכל המשמרות... בניתי על זה בשביל נחיתה רכה, בשביל שהוא יזכיר לי מה עושים, בשביל שיהיה לי אותו איתי. ועכשיו לקחו לי אותו. אולי זה אגואיסטי מצידי בעצם, אבל לא אכפת לי. אני לא יכולה הרבה בלעדיו, העניין עם העבודה זה רק מדגיש כמה קשה לי כשהוא לא איתי...

הוא ישן איתי למרות שהיה צריך לארגן דברים למחר, ולמרות שהאמא הפולניה שלו חשבה שישן בבית.
לפחות הוא לא שם... לפחות זה רק להתגעגע ולדאוג שלא יהיה לו קר ולא שאולי יקרה לו משהו...

-----------

אמרתי עכשיו לידי שלי שאני שוקלת להתנדב למילואים אם רק היו רוצים אותי (טכנאית רשת, יש כרגע עבודה אבל יש מספיק סדירים ומילואימניקים שעובדים בזה ביום יום).
תגובתו:
"מה תעשי? תחלקי סוכריות?"

זה מעולה להעלאת המורל אנשים!

לא הכל בחיים פשוט ונעים. ובכל זאת, אנחנו קמים כל יום, עושים מה שצריך, וממשיכים.
לימודים, עבודה, חברים, שכנים, מאמצים, משפחה, כסף...
בשביל מה בעצם? מה גורם לנו להמשיך לסובב את הגלגלים? מה גורם לי לפתוח את העיניים בכל בוקר
גם כשאני לא באמת רוצה
הכל נראה מיותר לפעמים. כשאילו כל המאמצים כל כך לשווא, כאילו הכל כל כך ריק מתוכן בעל משמעות.
הדמעות שבעיניים גורמות לאור הכחול מהנורות הקטנות במחשב לזהור, להכנס ולהפריע לשדה הראיה
פשוט סוחבת, קמה, עושה מה שצריך, הולכת לישון. רק שלא תמיד יש חשק לעשות. לא מסוגלת לסיים את העבודה האחרונה, לא רוצה לקום וללכת לעבודה, לא מתעניינת באנשים אחרים. ופתאום יש בועה כזו מסביב, שחוסמת הכל.
מישהי אמרה לי לא מזמן שחלק מלהתבגר, זה ללמוד להתמודד. עם הקשיים האלו, עם מה שלא נעים, עם ההחלטות, עם כל מה שקורה לנו כל יום. אני לא מצליחה לעשות את זה. אני לא יכולה להתמודד.
ובכל זאת, יקח זמן אבל כנראה אסיים גם את העבודה האחרונה, ואני אמשיך ללכת לעבודה, ואמשיך לדבר עם אנשים למרות שלפעמים אהיה לא נחמדה או רחוקה, ואולי תמיד ארגיש, שזה פשוט לא זה. שיש משהו חסר, משהו לא נכון. שאני לא שלמה ולא אהיה לעולם.

ארוחת ערב, אצל הורים של חבר טוב שלו, שעבד יחד איתנו תקופה.
יהיו בערך 20 איש, מתוכם חצי חברים, חצי המשפחה שלו. ומלא אוכל, כי האמא מכינה המון. ומלא אלכוהול, כי זו מסורת. ומצחיק.
אז עם המצברוח המזופת שנפל עלי, התאפרתי יפה יפה, התלבדתי יפה, והלכנו.
אז זה מתחיל מזה שהגבוה הביא ל"אם הבית" את הסלטים והפשטדה שהבאנו אבל לא טרח ציין את העובדה שהכנתי מתוכם חצי ולקח לעצמו את כל הקרדיט (אחר כך ירדתי עליו, מגיע לי!)
ואוכל- לא היה כמעט... לפחות לא לי. עוף ממולא, חלקים של עוף, בשר כלשהו, דגים, וגם האורז- עם בשר. , עוד כמה שורות)מזל שהבאתי פשטדה וסלט כרוב.... אה ושהיו בסוף תותים יפים.

לפחות האנשים היו נחמדים.
אבא שלו משעשע מאוד. שמתם לב לצרוף המילים המצחיק "בסדר גמור"?
מה כוונה שמישהו בסדר, וגם גמור?
והיתה שם בת דודה שלי (סיפור משעשע, עוד מספר שורות) שגם היא צמחונית וישבה לידנו עוד מצחונית לייט (אוכלת דגים) ששכנעה אותנו לעשות בדיקת דם לחוסרים...

---------------------------

הבתדודה- אין לי הרבה קשר עם המשפחה של אבא שלי. זה אבא חורג, אלו אנשים שאני לא מוצאת תחומים משותפים ממש, ובכלל, קשה לזכור שמות של 8 האחים והאחיות שלו, הילדים, הנכדים, ולחלקם- הנינים.
אז את הבתדודה הזו לא ראיתי איזה 10 שנים, והיא ממש בגילי.
באיזו מסיבה אצל אחד החברים, בא גם חבר טוב של הגבוה שלי, שאותו הכרתי כבר, ובא עם חברה שלו. כשכבר הייתי לגמרי שיכורה לא היה סיכוי אפילו שאזהה אותה, אבל היא זיהתה אותי, ומסתבר, שזו בתדודה שלי:)
מאז גילינו שאמנם אין קשר דם אבל אנחנו כל כך דומות....

---------------------

בא לי משהו טעים, ואין לי כלום בבית......

לפעמים פשוט קוראים ל"זה" לבוא. אין מה שמטריד, לא על פני השטח וכנראה גם לא מתחתם.
אבל כש"זה" בא, זה בעצמו מזמין את הדברים המטרידים, כאילו משעמם לו, כאילו לשמור על אחיזתו, על נשימותיו לפני שאגרש אותו.

וכרגע הוא משפר את אחיזתו. כרגע אני מרגישה שאיפות ונשיפות בבטן, בראש, ואלו נשלחות לכל הנימים בגוף.
והגוף נחלש. קודם נחלשים שרירי הפנים. החיוך נעלם, העיניים מתקבעות עם מבט סתום אחד שמסתכל דרך הכל ורואה כלום. אחר כך כל השאר. המילים היחידות לתאור ההרגשה הן אין כח. כאילו ש"זה" מתעל את כל האנרגיות לחיפושים ומחשבות על כל מה שיכול להיות לא טוב ולשמש לו כחומר בערה.

וזה ככה. סתם. בא. ואולי כבר מרחוק, כשראיתי את "זה" מתקרב, קראתי לו. יכולתי להפנות מבט, אבל רציתי. לפעמים רוצים.