רגשות מפרותזה

אהבה אהבה אהבה.. המון פעמים שמענו את המילה הזו. גם תלותיות שמענו המון פעמים.. הרעיון המרכזי של מה שאכתוב פה הוא, שתלותיות ואהבה אלו שני פעולות מנוגדות. 

בדס"מ, בהרבה מאוד מקרים הוא לא אהבה. בהרבה מאוד מקרים יחסי השליטה הבדסמים נועדו ליצור זהות שמגינה על החשיפה רגשית.

הרבה יותר קל להיות מאחורי דמות כלשהיא, מאשר להחשף ריגשית עד הסוף, עם כל התשוקות והרגשות הפראיים והחייתיים שיש לנו. זה הרבה יותר קל כי הדמות הזו והכללים שלה הם הדבר שבגללו אפשר להחשף רגשית. החשיפה הרגשית היא תמיד ביחס לדמות, ובגלל הדמות, ולא כי אפשר או מותר לנו מעצם היותינו חיות. 

וכאן טמון הקאטצ', שולט או שולטת שזקוקים להתמסרות כדי להוכיח את הדמות שלהם, הסגידה של הנשלט תמיד תהיה ביחסי תלות הדדיים. 

מה זה אומר יחסי תלות? זה אומר שהשולט או השולטת ירצו שהנשלט יתמסר אליהם. ישועבד לגוף שלהם. יראה את הגוף שלהם כשיא השלמות. ויזדקק לו תמיד. זו תלותיות. תלותיות של שני השחקנים, של הנשלט והשולט ביחד. 

בדסמ חייתי, בשונה מבדסמ זהותי, הוא לא תלותי. הוא אהבה ברגע. ההתמסרות היא תמיד תמיד תמיד תמיד לעצמינו. אף פעם לא לאחר. הנתינה לאחר קורית כשאנחנו מתמסרים לעצמינו, וה"עצמינו" רוצה לתת לאחר. למה? ככה. זה המשחק. זו הפיזיקה. זו המשיכה. 

בבדסמ חייתי, אי אפשר לסגוד לגוף אחר. אפשר רק להימשך אליו, לרצות אותו, לרצות לתת/לקבל, ולהנות מזה. 

אי אפשר בבדסמ חייתי לסגוד למשהו שהוא לא אנחנו. כי אנחנו חיות. וחיות עושות רק מה שבא להן. 

בדסמ זהותי כובל אותנו למקום שבו החיה זקוקה וצריכה וקטנה… זקוקה לסגידת הנשלט או לסגוד לשולט על מנת לקבל את האישור הפנימי להיות.

כל זה כדי להגן עלינו מההשלכות שיהיו כשהחיה שאנו תצא החוצה. כמו שהיא. 

בעולם האהבה, יש שני סוגים של מיניות. 

מיניות שבאה ממקום של חסר לי, חסר לי ואני צריך תשלימי לי, צריך שתתני לי. אני חייב לחוות איתך כדי להרגיש קיים. ראוי. שווה. 

ומיניות שהיא פשוט אהבה. 

אני לא חסר. את לא חסרה. 

אנחנו שנינו חווים אושר.

מאושרים כמו שאנו.

ופשוט הגוף שלנו נמשך. 

כמו שני קטבי מגנט שנמשכים.

הגוף מושך.

לא פנטזיה.

לא מחשבות.

אפילו... אפילו לא מילים. 

פשוט גוף שנשאב לתוך גוף.

וכמו מפתח עם פינים מיוחדים. 

הגוף "נכנס" לגוף הספציפי הזה כי הוא עם מגרעות שמותאמות דיוק מושלם לאותם פינים.

יחידני. 

יחודי. 

וכך גם המפגש יחודי.

גוף שמתמסר לגוף ונפגש לתוך מרחב של אי וודאות חייתית.. 

פראי..

הכל קורה בתוך הרגע..

והרגע קורה בתוך הגוף.. 

וכל שניה שונה מהקודמת..

בתוך אי הוודאות החייתית הכל קורה מחדש כל רגע.

לרגע פראי..

לרגע שקט..

לרגע כך..ולרגע אחרת.. 

זה תמיד תמיד בתוך ריקוד מיוחד. 

סינרגי.

והלב מחובר למנגינה של אהבה של שניים שהם אחד.

בבדסמ חייתי השולט והשולטת הנשלט והנשלטת מפנים את מקומם לגוף. הגוף מחליט מה. מתי. הם מתפרקים מהתפקידים, ריקים מרצון לעצב לעצמם זהות מסויימת במפגש, פשוט מתמסרים למה שהם. בלי להתחבא. בלי להרגיש שהם צריכים עוד אביזר או עוד תלבושת. 

אני מדבר איתכם על עירום. 

עירום טהור. 

בכל מפגש בדסמי שבו שני הצדדים מכורים לזהות שלהם, אם זה השולט.ת ואם זה הנשלט.ת, יש מצב של הערכה עצמית נמוכה. 

מי אתה?

הפסיכולוג הדגול שתגיד מה ולמי יש?

אז תנו לי לומר לכם למה אני אומר את זה.

יש בדסמ שהוא תוצר של כניעה לגוף, סקס חייתי (והיתי מוסיף גם טנטרי), עם כל מה שקורה ברגע הזה, והכל אפשרי. על זה אני לא מדבר. 

הבדסמ שאני מדבר עליו הוא בדסמ זהותי. בדסמ שהוא תוצר של מחשבה שמגדירה את מי שאני כשולט או נשלט. 

אנשים שמגדירים את עצמם כשולט או נשלט חווים הערכה עצמית נמוכה. 

אי אפשר להיות שולט.ת או נשלט.ת ברמת הזהות, בלי להרגיש הערכה עצמית נמוכה, בלי להרגיש - "אני לא טוב.ה מספיק".

הרגש/מחשבה של "אני לא טוב מספיק" הוא אנושי אנושי מדאי, הוא קיים בכולנו ברגעים מסויימים בחיים, והוא חלק מכל הדבר הזה שנקרא הומו ספיינס. 

איך זה קשור לבדסמ? ולהגדרה עצמית?

גבר או אשה שמרגישים לא טוב עם עצמם, לא ראויים לאהבה מצד היותם ויש בהם צד נקבי מפותח, מפתחים פולחן של דמות שתלויה וסוגדת לשולט.ת.

את השולט או השולטת הם מציירים אצלם כדמות חזקה וקבועה בעלת ערך עצמי, אדון / מלכה, המקום שבו יש המון ערך עצמי. המקום שאליו סוגדים מרוב ערך עצמי. 

לעומת זאת, גבר או אשה עם צד זכרי מפותח, שמגדירים את הזהות שלהם כשולט או שולטת, חווים ערך עצמי נמוך, וזקוקים נואשות לפולחן עצמי של עצמם על ידי נשלט או נשלטת. הם זקוקים נואשות כי בלעדי זה הערך העצמי שלהם נמוך. דמות הנשלט.ת מביאה להם את המקום שיש להם ערך. 

פולחן העצמי דרך הנשלט.ת, או הפולחן של הנשלט.ת שתלוי וסוגד לשולט.ת, נוצר דרך שעות של קשרים נוירולוגים והתמכרות לדמות הזו. דרך אוננות פורנו צורת חשיבה ותקשורת. וזה לא משנה באיזה גיל הפולחן הזהותי הזה התחיל, זה משנה שהבדסמ עבר מהמקום החייתי, למקום הזהותי. 

למה זה משנה?

משום שהתלותיות של הערך העצמי באחר, יוצרת פחד תמידי מפני נטישה ואובדן, ויוצרת חוסר יכולת להפתח לאהבה בתוכנו. כשאנחנו לא יכולים להיפתח לאהבה בתוכנו, ואנחנו תלויים בחוץ, החוץ מאיים עלינו כשהוא לא בשליטתנו, כשהחוץ מאיים עלינו זו קרקע ממש טובה לחרדה.

ערך עצמי נמוך שתלוי באחר לעולם לא יכול להפטר משום שזה רק פלסטר שהאחר שם, אנחנו אומרים - כן יש לי ערך עצמי נמוך והוא יפתור לי. הוא יעזור לי. 

אבל אי אפשר לפתור מחשבות ורגשות של אני לא טוב מספיק, אפשר רק להבין שאנחנו טובים כמו שאנו.

כשאנחנו מבקשים שמישהו אחר יגיד לנו שאנחנו טובים, דרך פולחן שולט.ת, או דרך פולחן עצמי באמצעות נשלט.ת, אנחנו מעמיקים את התחושה של אני לא מעריך וסומך על עצמי כמו שאני. אני נותן את האחריות והיכולת למישהו אחר.

כך אנחנו מעמיקים את התחושה של הבדידות מהמפגש עם עצמינו כמו שאנו, ואת הדיכאון. 

מי שקרא עד לפה.. שאפו ענק 🙏❤️

מה קורה כשדברים לא מסתדרים לנו בחיים?

החיים של כולנו מתוכננים בראש.

אנחנו יודעים איך יראה הסוף של היום, ואיך השבוע יראה, ואיך הסופש יראה. 

ואז משהו קורה.

והחיים לא עובדים לפי התכנון שעובר לנו בראש.

כשהחיים לא עובדים לפי התכנון שלנו אנחנו מרגישים חסרי ערך עצמי. 

תכננו.

והחיים לא ספרו את התכנון שלנו.

אז מה הערך שלנו?!

הפחד מהמקום ללא ערך עצמי הוא פחד מנטישה.

אם אנחנו ללא ערך עצמי, אנשים ינטשו אותנו.

עכשיו,

כשהערך העצמי מתודלק בפחד מנטישה,

מתפתח בלב בפנים מסע מלחמה סוער להיות עם ערך עצמי. 

מסע מושתק אבל סוער. 

אנשים שורצים ימים ולילות מול מסכים שמראים תיעוד של אנשים עירומים כדי להשיג ערך עצמי.

איך זה עובד אתם שואלים?

כשאנחנו רואים גוף אנושי עירום, המוח האנושי מקבל פקודה "פונטציאל הזדווגות". כמויות של דופמין שורצים במוח והאוקסיטוצין גם מקבל מקום. 

ראיתם פעם אדם על קוקאין?

טוב אם התשובה שלכם שלילית אז שתדעו שהוא מרגיש מלך העולם. המוליך העצבי המרכזי שקוקאין עובד עליו הוא דופמין. 

טוב אז הבנתם?

יש קשר מאוד גדול בין חוסר ערך עצמי לדופמין... 

אנשים שצורכים כמויות גדולות מהסם מתמלאים בתחושת ערך עצמי סינתטית, כימקלית, שיורדת לאחר ההשפעה לתחושת דאון. היתם מלכי העולם ואתם יורדים להיות אנשים שהעולם והחיים מכתיבים להם את הגורל. 

אז עכשיו אתם יכולים להבין את הקשר בין ערך עצמי לפורנוגרפיה וצפייה בעירום אנושי. 

המוח משחרר כמויות גדולות של דופמין ויוצר תחושה מלאכותית של ערך עצמי ושליטה. 

אבל מה קורה אחרי זה?

יש ירידה.

והירידה הזו גורמת ל"ערך העצמי" שממנו ברחנו כל כך ופחדנו כל כך, להיות הרבה יותר מכווץ ומפוחד ורועד ממה שבא. 

אז הבנתם את הקשר בין פורנוגרפיה לבעיות חברתיות? לחוסר יזימה בחיים? לחוסר תפקוד מנטאלי יציב? להסתגרות? לבדידות? 

זה כי ככה המוח האנושי מתוכנת. 

מיניות בריאה היא מיניות שהשלם גדול מסך חלקיו. שהחיבור של השלם הוא משהו שלא קיים בחלקים. 

מיניות קשה היא מיניות שחלק אחד מבטא את עצמו על חשבון חלק אחר. מגלה את עצמו באמצעות חלק אחר. 

בדסמ שבו שני אנשים מנסים לחוות את הריגוש בתוכם הוא מיניות של אדם אחד. זה לא עם האחר זה דרך האחר. אנחנו רוצים לחוות את עצמינו דרך האחר. באמצעות האחר.

מיניות של שני אנשים היא חוויה של החלקים שהתאחדו. חוויה של משהו שגדול מסך חלקיו. 

בעולם של המיניות הבריאה לא מתעסקים בלחוות את החלק שלנו דרך האחר, אלא מתעסקים בלחוות משהו מעבר למה שאנחנו. במילים אחרות, המיניות לא קיימת בנו, היא לא קיימת במחשבות (פנטזיות) או בתחושות (תחושת האנרגיה המינית/אוננות) שלנו - כי זה החלק שלנו. היא קיימת רק בגוף לגוף שנפגש במציאות עצמה והתמסר לרגע. 

בעולם המיניות הבריאה לדבר על מיניות זה לדבר על החלק שלנו. החלק שלנו הוא לא מיניות. בעולם המיניות הבריאה מיניות אמיתית אלו שני חלקים שמתאחדים עכשיו. בחוויה. 

אבל רגע.

מי אמר שמיניות בריאה היא מיניות שהשלם גדול מהחלקים?

הכל תלוי מה אתם רואים במיניות - איחוד או ניצול?

אם מיניות היא ניצול (עצמי/אחרים) - אני אנצל אותה לחוות דרכה משהו בתוכי. אם מיניות היא חיבור, אז כל איחוד וחיבור אמיתי של שני חלקים חייב להיות גדול מסך החלקים, בדיוק כמו ש1 ועוד 1 שווה 2 ולא 1. 

במילים סיניות אפשר לקרוא לחיבור המיני הזה - יין ויאנג שנפגשים ויוצרים את הטאו. בטבע על פי הסינים אלו ניגודים משלימים. אין יין בלי יאנג ואין יאנג בלי יין. יאנג בלי יין ויין בלי יאנג זה רק דמיון מחשבתי זו לא המציאות. ומיניות שהיא לא חיבור של יין ויאנג היא לא מיניות. 

גוף עם אנרגיה מינית מכילה פנימה, וגוף עם אנרגיה מינית נוכחת החוצה שנפגשים, מתמסרים, ויוצרים מעגל אנרגטי שהוא לא מכיל ולא מוציא, לא נוכח ולא מתמסר. יש משהו מעבר שגדול מסך החלקים שהופך את שניהם לאחד בתוכו.

אנשים חייבים להאמין שאפשר להשיג אהבה דרך גוף אחר, בלי זה הם היו מתים. 

האמונה שאפשר להשיג אהבה דרך הגוף, הופכת את הגוף לפולחן נרקומני של אהבה זנותית, פולחן שהמשמעות שלו היא שהגוף הוא אליל.

הגוף הוא אליל שאיתו משיגים אהבה.

כשאנחנו הופכים את הגוף לאליל שאיתו משיגים אהבה אנחנו עושים את זה כי אין לנו יכולת להיות אהבה. אנחנו מחפשים את הגוף, את האהבה של הגוף, כי בלי אהבה אנחנו נמות.

וככה מתחילה התמכרות לפורנו, לבדסמ, לאוננות, (וגם לאונס ונספחיו) הרצון לחוות אהבה דרך הגוף.

מכירים אנשים שעושים כל יום שורה של קוק? שמזריקים כל כמה שעות הירואין? שמכורים למת? שלוקחים אמפתמינים? הם עושים את אותו דבר רק בצורה שונה. הם מקבלים תחושת אופוריה ממולקלות. במצב מסויים זה הופך להיות מעגל של הסתגלות לחומר שמזין את עצמו. אבל הזריקה הראשונה תמיד היתה בריחה מכאב וצעקה לאהבה. 

עם מיפולציות דומות אפשר לשחרר מספיק מולקולות כדי ליצור תחושת אופוריה וניתוק. 

המניפולציה הראשונה צריכה להיות שהגוף הוא בלתי מושג. כשהגוף בלתי מושג אנחנו מפרישים דופמין.

המניפולציה השניה צריכה להיות שהגוף הזה הוא משהו שחסר לנו. שוב, כי החוסר הזה הוא מה שיגרום למוח להתפוצץ בעוד דופמין.

המניפולציה השלישית צריכה להיות מובנית בתוך המוח שלנו. המניפולציה הזו בעצם יוצרת אידיאל מגוף האדם. זה לא גוף פשוט ומתכלה שלא שונה משום גוף אחר. זה הופך להיות משהו אידיאלי בתוכנו, מין תמונת עולם שקרית שאנחנו יוצרים לעצמנו ששונה לגמרי מהמציאות. הגוף שלפנינו הופך להיות שיא היופי והתשוקה עלי אדמות. תשוקה שהיא תוצר של הדמיון שלנו. 

המניפולציה הרביעית היא המניפולציה הבסיסית והמכריעה מכולן היא מניפולציית הערך העצמי. הערך העצמי שלי יגדל כשהיא או הוא יהיו במקום שבו אני רוצה. המניפולציה הזו הכי קשה כי היא מתחבאת מאחורי שלשת המניפולציות האחרונות ומזינה אותן. מאחורי כל סרט פורנו או פנטזיית בדסמ יש ערך עצמי שזקוק ורוצה לחוות כדי להרגיש שהוא ראוי כמו הסרט או הפנטזיה. (והמעגל מזין את עצמו בכל פעם שמרגישים ערך עצמי נמוך)

שום דבר לא יכול לפרק מניפולציות.

מניפולציות לא מתפרקות.

מניפולציות לא קיימות

הן רק דרך של החשיבה של המוח שכבוחרים לחשוב אותן שוב ושוב פשוט נותנים להם קיום. 

כשבוחרים להיות הגוף. החסר. הטבעי. התשוקה היא לא בדימיון, היא בגוף. האהבה היא לא משהו שאנחנו נותנים היא משהו שאנחנו מתמסרים. אי אפשר למצמץ פעם אחת בשעה. אי אפשר להפוך את פעימות הלב ל5 בדקה. ואי אפשר לנשום 3 נשימות בשעה. הגוף הוא טבע ואפשר רק להתמסר אליו,  האהבה של הגוף היא טבע ואפשר רק להתמסר אליה.

כשבורחים מלחוות את הגוף מכל מיני סיבות*, בורחים מהאהבה שבו. ואז מחפשים אותה בגוף אחר, או במולקולות פחות מורכבות.. 

* שהבסיס לכולן היא התנגדות הבסיסית (ולפני הכל גם המחשבתית) לחווית הכאב. המנגנון הזה הוא נושא בפני עצמו.. 

בשביל כל מפגש בדסמי חייב להיות אדם אדם שלא יכול להיפגש עם התשוקה של הגוף אז הוא נותן את האחריות לאדם האחר.

הנשלט לא יכול להיות התשוקה של הגוף להכיל ולהיות קרקע ומרחב לנוכחות של האחר, אז הוא נותן את האחריות לתשוקה שלו לשולט. השולט אחראי על התשוקה שלו וככה הוא לא צריך להתחבר אליה.

שולט לא יכול להיות ולהתחבר לתשוקה של הגוף, לנוכחות ולהיות במרכז על המרחב שהאחר נותן, אז הוא נותן את האחריות לתשוקה שלו לנשלט כשהנשלט מסכים להישלט.

בדסמ הורג את התשוקה?

שאלה רטורית..

את לא יכולה להתחבר בלב שלם לתחושות ולרגשות שלך, אז את מתחבאת מאחורי דמות צעצוע שמגנה עלייך מלחוות את הגוף שלך באמת. את לא שם באמת. את מפחדת. 

וכל מה שנשאר לך זה לחפש צעצוע אחר שגם מפחד.. 

בדסמ זה המקום שבו אנחנו משתוקקים לאנרגיה שהפוכה אלינו.

נניח אם אני נשלט אני משתוקק לשולטת. ואם אני שולט אני משתוקק לנשלטת. מקום שרוצה לבוא לידי ביטוי דרך האחר. השולט רוצה לבוא לידי ביטוי - להגדיר את האחר, להיות נוכח בו. והנשלט רוצה להיות קרקע שעליה שהשולט מתבטא. תחושת ההגדרה והנוכחות על ידי האחר. 

איך זה קשור למיניות או אהבה?

הנאה מינית זו כמות האנרגיה המינית שיש בגוף, לכן אורגזמה זו שיא ההנאה והאנרגיה.

תשוקה זו השאיפה לאנרגיה שהפוכה לנו. 

עונג מיני זה שההנאה המינית והתשוקה רוקדים במקביל, ביחד, 50/50.

בבדסמ אנחנו הופכים את התשוקה לאנרגיה שהפוכה לנו למרכז של העונג המיני. המשחק של התשוקה הוא המרכז.

אבל יש כאן רק בעיה אחת

כשזה קורה אנחנו משתיקים את הלב שלנו

אנחנו משתיקים את האהבה של הגוף שלנו.

אנחנו לא יכולים לאהוב באמת.

נניח והייתי מספר לכם שיש משהו שיגרום לכם להרגיש אתם. שאתם יכולים להיות אתם אם תגיעו לשם. בתוך הסיפור הזה סיפרתי לכם בלחש שלא תשמעו ש.... שאתם לא אתם. 

שאתם צריכים משהו שיהפוך אותכם להיות אתם.

במיניות חייבים משיכה למה שאין לכם, במיניות בריאה מה שאין לכם לא מגדיר את מי שאתם. הוא לא הופך אותכם לחסרים. 

במיניות בריאה התשוקה היא חלק מהרצון של הגוף להתחבר לאנרגיה שמנוגדת לו, בדיוק כמו אלקטרון ופוזיטרון, או חיובי ושלילי. המשיכה המגנטית של המיניות היא משהו שטבוע בגוף. 

בדסמ לוקח את התשוקה של הגוף צעד אחד קדימה.

התשוקה היא כבר לא תשוקה של הגוף, היא כבר משהו שמדברים עליו כסטטוס. ומי שאני. אני מוגדר ככזה. 

אם אני מוגדר כשולט אני חסר ללא נשלט.ונשלט מרגיש חסר ללא שולטת.

זה לא מפגש של גוף לגוף, זה מפגש של סטטוס פסיכולוגי עם סטטוס פסיכולוגי. 

כשאנחנו סטטוס פסיכולוגי אנחנו בעצם לא באמת מתחברים לתשוקה האמיתית של הגוף. אלקטרון ופוזיטרון הם חלקיקים יסודיים בטבע שמנהלים מערכת יחסים של משיכה. כמו פלוס ומינוס. ראיתם פעם אלקטרון ללא פוזיטרון שצועק שהוא נשלט? לא.. כי הוא לא נשלט.. הוא נמשך לפוזיטרון. זה פיזיקה. הוא נמשך לפוזיטרון שנמצא בקירבתו.

אז למה אנשים מחליטים להתכחש לפיזיקה של הגוף, ולהגדיר את עצמם במקום להיות הגוף שלהם? 

זה כי הם הם לא יכולים להסכים לעצמם להמשך באמת.

בדסמ הוא יכול להיות אחלה משחק, אבל אנשים שבדסמ שולט עליהם נמצאים שם כי הם לא יכולים להסכים לעצמם להיות הפיזיקה. להתמסר לפיזיקה.

הם חייבים משחק כדי להתמסר לפיזיקה של המשיכה.

חייבים חוקים והגדרות כדי לשחק.

אסור להם להיות הם.

הבעיה בלהיות כפוף למשחק היא שהחוקים וההגדרות שיש במשחק מכבות לנו את היכולת להתחבר להאהבה של הגוף, לטבע שבו, להתמסרות המלאה לפיזיקה שבו. 

אלקטרון שקובע לעצמו חוקים מתי ואיך להמשך לפוזיטרון - הוא לא מתמסר למשיכה הטבעית של הפיזיקה. הוא מנסה לשלוט עליה. הוא מאבד אותה. את היכולת להיות היא.

כשאנחנו לא יכולים להתמסר לגוף שלנו אנחנו לא יכולים להנות באמת בצורה שלימה.  

לכן בדסמ הוא "משתיק קול" של צעקה של הגוף להיות באמת. 

להתחבא מאחורי המשחק עם התשוקה של הגוף, כדי לא להתמסר ולהיות האהבה והתשוקה של הגוף.

:)

לבדסמ יש מניפולציה דפוקה.... 

יודעים מה עומד מאחורי בדסמ? 

זו מילה אחת.

קוראים לזה תשוקה. 

למה תשוקה? מה מיוחד בה? 

תשוקה זה החוויה של הרצון להגיע לבלתי מושג. תשוקה זה לחפש את ההפך שלנו. שאין לנו. את הבלתי מושג שאין לנו. 

העונג המיני מורכב מהנאה ותשוקה.

בבדסמ לוקחים את הרובד של התשוקה והופכים אותו למרכז. תשוקה תמיד חייבת להיות מעל ההנאה, כי אם ההנאה תהיה מעל התשוקה זה יהיה שוויון. זה לא בדסמ. 

אז איך כל זה קשור למניפולציה? 

כדי לחוות עונג מיני אמיתי צריך הנאה ותשוקה ביחד. טנטרה זו הנאה ותשוקה ביחד ולכן זו זרימה של העונג של החיים והאהבה. 

בדסמ לעומת זאת הוא מרדף אחרי הנאה באמצעות תשוקה. ובגלל שהן לא סימטריות אין באמת עונג, זו חוויה מאוד צרה של עונג מיני. 

נ.ב. ברגע שעולים על מניפולציה היא הופכת להיות אפשרות מודעת. :-)