לפני 15 שנים. 30 ביוני 2009 בשעה 2:22
אני שם שהוא הולך לישון ואני שם כשהוא פוקח את העיניים בבוקר.
זה הדיל החדש בנינו, כעת אני גם ה"צמודה" שלו. ככל שאנחנו מתקדמים החבל מתקצר. טכניקה מוזרה כזאת.
לרגע זה נראה שיש פוסטרים ענקיים בכל הבית ובהם יושבת בלונדינית אחת שנמצאת ודואגת לכל, נינג'ה בלונדינית.
בחמישי שעבר הוא עשה לי שיחה רצינית וקשוחה, אני נשבעת שלרגע וחצי נבהלתי אבל אחרי ששמעתי במה מדובר נרגעתי לגמרי.
"לולינקה" הוא קרא לי. נעמדתי מייד בדום. "אנחנו עולים שלב". הבטתי בו במבט שואל, אבל הבנתי מייד-
מסתבר שבדסמ, מכות ופקודות זה אחלה קשר אבל אנחנו כבר מזמן במקום אחר, מוכנים ליותר. מרגישים יותר. מכוונים ליותר.
אז התלבשתי עם קצת פחות ציצי ורגליים בחוץ, בלונדינית נשארתי עדיין., גינס וגופיה לבנה, בילוי ונילי? הנה אנחנו בדרך.
התמזגנו בבר ההוא בפלורנטין יחד עם המוזיקה והאנשים, אבל בעיקר נבלענו אחד בתוך השניה.
כל הסיטואציה היתה כל כך טבעית מצד אחד, וכל כך שונה עבורי מהצד השני.
מאסטר היה כל כך מיוחד לי שם, בלי פקודות ובלי שטויות, הבטתי בתו וראיתי צבע נוסף שלו, יפה כל כך.
הוא ישב איתי צמוד ובחיוך ענק הסביר לי שאני הונילית הכי מקסימה שהוא הכיר אי פעם,
רציתי לענות לו, ונילית? בתחת שלי. אבל שמרתי שם על תרבות הדיבור.
כל הערב הקירבה הזאת ביננו והייגרים שעפו לי לראש- עשו לי גורו גורו בין ה ר ג ל י י ם.
אחרי שעתיים לכל היותר כבר לא הצלחנו להשאר לשבת שם, היינו חייבים להגיע הביתה, פשוט אין ברירה,
מאסטר היה חייב לטפל בסאבית הונילית שלו.
כל הנסיעה הביתה הוא יורד לי על החזה כמו מטוס קרב שתקעו לו פלפל במנוע,
מכאסח לפטמות שלי את הצורה וגורם לי להבין שבדיוק עוד שניה וחצי הפטמה שלי יוצאת מהמקום.
צרחתי את נשמתי שם אבל נשארתי מחוייכת.
תוך דקות הוא דאג להחזיר אותי מיידית לבדסמ פן יתחרט על כך שלא יוכל להתעלל בי עוד.
הוא ניצל כל שניה בתקתוק השעון כדי ללמד אותי שלא משנה כמה מסובבים לי את הפטמות הן לא יוצאות מהמקום, רק כמעט.
ערב אחד בלי, וכבר יש לו חוסרים לבחורצ'יק.
רציתי לצעוק לו "הלו מאסטר, אל תשכח שאני עוד צריכה להניק עם הפטמות האלו ..." אבל זה לא עניין את סבתא שלו,
הציצים שלי הביטו בי במבט אומלל ובצדק, מייד בקשתי מהם את סליחתי,
עם החרמנות הטיפשית שלי בקשתי ממנו לעשות לי סימן יפה על החזה, סימן כזה שכמעט מבצבץ דרך הבקיני,
סימן שייכות שמסמן חד וחלק, אהבה זה כ ו א ב מותק. והנה הציצים שלי משלמים את המחיר.
בהמשך הערב הוא הושיב אותי מולו ובדק כמה רחוק אפשר להעיף אותי עם 2 ייגר וסטירות מצלצלות.
מסתבר שאני יודעת לעוף יופי. ישבתי שם שקטה עם עיניים נוצצות.
הוא תפס אותי וקירב אותי לתוך זרועותיו.
"יום אחד תביני" ... הוא לחש לי באוזן. "יום אחד תביני כמה ...".
בשישי יצאנו לבר החדש הבדסמי, זה כבר לא היה משנה, הבדסמ שלנו הפך להיות פחות פומבי פתאום,
הסשנים עולים רמה ואי אפשר להראות אותם לכל העם מטעמי התחשבות ובריאות הכלל,
בחדרי חדרים ההתמסרות שלי מקבלת גוונים אחרים, גדלתי המון בתקופה הזאת שאני יחד איתו,
גדלתי מהכאב ומהחוויות. אני עדיין לומדת שיש לי שותף שנמצא לי. זה קשה לעיכול לפעמים,
קשה להאמין לפעמים איך שני אנשים מרקעים כל כך שונים מתחברים כאילו מ ע ו ל ם לא היו בנפרד. זה הגורל שלנו.
ואלו אנו בתוך סיפור החיים המפואר הזה.
אני פתאום נמצאת יותר. קשוחה קצת פחות. טיזרית ורודה כזאת שעושה המון שמח.
בסשנים האחרונים הוא שיחק וטלטל אותי בכל איבר בגוף עם פחות התפתלויות מצידי. נהייתי סאבית נינגה אמיתית.
עם כל הביחד הזה שלנו אנחנו כבר דומים מדיי, מדברים באותה שפה, חושבים אותן מחשבות ונצמדים הדוק יותר,
אנחנו נמצאים יחד פיזית כמעט כל השבוע כי מנטאלית זה ברור מאליו, ויודעים לשחק בכל שלבי המשחק ולצאת מחוייכים,
זה כבר לא משנה איפה יזרקו אותנו, אנחנו למדנו ל ש ח ו ת.
הוא רצה שנעלה רמה בקשר. חשבתי לעצמי שמדובר בביזאר או מחטים, אבל מסתבר ש ...
אנחנו מדלגים למעלה, בסולם ה ר ג ש ו ת. אנחנו משחקים עם הגוונים של השמיים, עם הסולם ששולח אותנו הכי ג ב ו ה.
אנחנו כבר יודעים לעוף. והבדסמ הפך להיות ה א ה ב ה הפרטית שלנו. ופתאום היא שלנו. רק שלנו. וטוב לנו יותר.
חמסה חמסה חמסה.
בוקר של טוב לסוטות הכי היפות ו ל צ ד י ק ים המסוקסים.
