לבשתי את שמלת המיני השחורה ולא שום פריט לבוש נוסף,
קוקו גבוה וסנטר מורם, ככה נגשתי אליו. "סשן התעללות" היה כתוב על דלת הכניסה.
הוא מיהר להפשיט אותי ולהוריד אותי לארבע עם הפנים לדלת. הוא נתן לי נשיקה במצח כאילו רומז לכאב שהוא מכין לי
והתנצל מראש על חוסר הנעימות. "מי שמכאיבה למאסטר תקבל את הכאב עם ריבית" שמעתי את ליבו לוחש לי.
אני נשארתי שם על 4, קפואה עם כיסוי עיניים, מרגישה את הקולר נצמד לי לצוואר ואת החנק של השרשרת מתחיל
ללחוץ, הוא החל לגרור אותי עם הרצועה הלוך וחזור כשהוא חוזר ומשנן את השיחה האחרונה והכואבת שהיתה לנו,
הוא כל כך כעס עליי שלא הפגנתי אמון מלא ב 3 ימים שעברנו והחליט שזה הזמן לטפל בענייןן, נגררתי אחריו
במהירות כי השרשרת לא נתנה לי שום אפשרות אחרת, הוא הוריד אותי לרצפה והרים, הוליך אותי צמודה לרגליו
עד שאיבדתי את המיקום לגמרי, עד שכאבו לי הברכיים, עד שהתחלתי להגרר אחריו כמו סמרטוט, שם בדיוק הוא עצר.
הוא העלה אותי מהרצפה וקשר למיטה, בדק שאני לא יכולה לזוז והתחיל במשימת הקודש שלו,
קשר את החזה חזק וחונק והתחיל להצליף, אני נלחמתי בכח, גנחתי גניחות של כאב אבל נשארתי לעמוד.
עמדתי זקופה, החזה התחיל לקבל גוון אדמדם והוא עבר לטפל לי בדגדגן, עמדתי שם מפושקת והרגשתי איך
הוא מצמיד ושואב לי את הדגדגן עם כוס רוח ומשאבה.
הכאב היה כל כך חד שהתחלתי להתפתל לו לתוך הידיים, הוא הידק את השאיבה יותר ויותר כאילו בודק אותי,
תוך כמה דקות הכוס התחילה לגלוש החוצה, כל האיזור היה כל כך רטוב ששום דבר לא יכל להצמד ולהחזיק מעמד.
ברגע הזה הוא החליט שהוא מתחיל את הסשן המנטאלי, הוא יודע בדיוק כמוני, שמספיקות כמה מילים בתוך האוזן כדי
לראות אותי מתמוטטת, הוא רק צריך לשאול אותי שאלות שדוקרות לי בלב ואני נשפכת מולו, רק לפני רגע
הייתי סופר וואמן שנלחמת ושורדת כאב עולמי, וכמה מילים חותכות, דואגות בשניות לרסק לי את הלב ולהפוך אותי לקטנה ומחובקת.
אני שונאת את הרגעים האלו בהם הוא מביס אותי במילים קשות, ולדעתי גם הוא שונא את זה,
הוא שונא לראות אותי ככה. זה תמיד נראה לי שהוא עושה את זה כי חייבים,
חייבים לגרום לי להבין שלסמוך 100 אחוז זה רק על מאסטר ולא על אחרים.
הוא מנסה ללמד אותי לא להוציא מילים לאוויר בלהט הרגע ולא להאמין בכל יצור חי.
לצערי הקליטה שלי איטית בנושא הזה, אני כזאת עדינה, כזאת מאמינה, כזאת תמימה.
והוא ... הוא יעשה הכל כדי ללמד אותי שהאנושות זה דבר נפלא, אבל צריך לדעת לסנן.
הוא תמיד מלא בתקווה שפעם הבאה שתהיה "תקלה" כזאת אני אדע לצעוד בדרך המלך ולא אפול
לתככים, שקרים ופנטזיות של (א)נשים שמחפשים להכנס באמצע.
הוא התקרב אליי והחל לנשק אותי, בין כל הדמעות שמילאו אותי נעניתי לו,
תוך דקות כל כך קצרות הספקתי להרגיש את עצמי מתנתקת ממנו ומתחברת אליו מחדש.
אחרי כל ההתעללות הזאת, הוא נשכב במיטה ואני עמדתי ליד עם קולר עבה על הצוואר, הידיים והרגליים
עוד אזוקות. הוא הביט בי שוב, אני מחרפנת לו את החיים אבל האהבה הזאת היא טירוף שאי אפשר לעצור,
הוא הודיע לי רישמית שכדאי שאכנס איתו כבר למיטה, שאבוא לחיבוק שלו. הוא לא יכול לראות אותי יותר מדיי
זמן בסיטואציות כאלו. גם לו זה צובט בלב.
נכנסתי למיטה וקפצתי עליו לחיבוק. הוא ליטף אותי והביט לי עמוק בתוך העיניים כאילו מבקש שאבטיח לו שלמדתי,
שלא אהיה יותר תמימה ושאפסיק להפגע מדברים שלא היו קיימים מעולם. נשקתי לשפתיו, כאילו מנסה להדחיק ממנו
את הרגעים הקשים, רציתי להבטיח לו שהנה אני סוגרת את התמימות שלי בצנצנת מזכוכית.
אני יודעת שאני מתבלבלת, יש אנשים טובים ויש אנשים פחות. לרוב הבטן שלי יודעת לכוון אותי מצויין,
אבל בכל שאר הפעמים שאני נופלת, אלו נהיים השיעורים הכי כואבים בחיים שלי.
עם כל הכאב שהיה בסשן הזה ובימים שקדמו לו, הרגשתי שם כל כך אני, כל כך ערומה, כל כך גאה וכל כך שייכת.
המקום הנמוך הזה בו מגרדים את הרצפה לפעמים זורק אותי לשמיים כמו טרמפולינה, ושם אני הכי אני, הכי מחייכת.
ישבנו במיטה והתחלנו לגלגל זכרונות על שלושה ימים מלאים כאב, סגרנו את זה בצחוק מתגלגל על "מאיר ואלעד" ועל עוד
איזה בחורה הזויה שקצת טעתה לגבינו.
החזקנו חזק ידיים והבטחנו שלא עושים טעויות יותר. אחרי ולפני כולם, יש לנו אותנו,
וזה אומר בדיוק מה שצריך לדעת. אפשר לשחק איתנו מקדימה ומאחור. אבל להכנס ביננו באמצע אי אפשר.
כל הנשמות הטהורות חוטפות את הסטירה בדיוק ברגע שניסו להכניס רגל אחת בנינו. אל לכם להיות נכים. שמרו על עצמכם.
הלילה ההוא השאיר לנו דלק, להט וכייף. את כל הבלוג הזה אפשר לקצר ולסכם בשתי מילים: היה מעולה.
פתאום גיליתי כמה התגעגעתי לזה. BDSM של אהבה מטורפת. זה שם. זה קיים. וזה הכי בעולם.
סוף שבוע נעים שיהיה ושבוע טוב עוד יותר.
לפני 15 שנים. 20 ביוני 2009 בשעה 14:24