לפני 15 שנים. 28 בפברואר 2009 בשעה 18:57
חורף בחוץ ואצלנו נהיה קר יותר פתאום, ידעתי שאנחנו עומדים בצומת דרכים והכנתי את עצמי לערב קשה.
זה לא מנע מהדמעות לרדת, ובכל פעם שדמעתי הפניתי אליו את הגב, שלא יראה אותי בוכה, שלא ירחם עליי.
נסענו למסיבה, הגשם דופק בחזקה והמוזיקה מתנגנת. כל הדרך בין השתיקות היו מילים שלא משאירות ספק,
אנחנו במשבר. כשהגענו נגבתי את הדמעות שזלגו מעיניי גם באוטו ולבשתי חיוך פוקר מול כולם כי חשבתי שככה צריך לעשות.
הייתי גרועה בזה, כל אחד הביט בי ושאל אם אני בסדר, כשעניתי שהכל בסדר, הביטו אליי במבט מוזר ושאלו שוב, "את בטוחה?".
החברים חיבקו אותי חזק כאילו ידעו שקרה משהו, הם הרגיעו אותי בדרך שלהם, עטפו בהמון אהבה, לא יודעת להסביר את התחושה שהם
העבירו לי בכל פעם שנגעו בי אבל את הדמעות ניסיתי והצלחתי לייבש, עם כל כך הרבה אנשים ואהבה סביבי אני אהיה דפוקה אם אתחיל
לבכות עכשיו. חצי שעה ישבתי בקומה השנייה בעוד מאסטר מתדלק בקומה למטה, לבסוף שנרגעתי מהכל, ירדתי אליו.
לא ציפיתי לקבל משהו, לא ידעתי אם מותר להתחבק מעתה, אם צריך לבקש רשות על מנת לגעת, נשברתי מהבלבול הזה.
הוא תפס אותי וקרב אליו כאילו שומע את השאלות שרצות לי בראש. הוא שם לב לשינוי שעברתי בימים האלו ולא שמח מאלו.
פתאום נהייתי בובה עצובה, הכלתי דברים גם אם עשו לי רע, פגעו או שברו אותי. למדתי לדבר קצר וקולע,
לענות בכן ולא מאסטר, אם היה צורך הייתי מאריכה ב "מה שתרצה מאסטר" או לחלופין "מה שתחליט מאסטר".
זאת לא אני. לפחות לא ככה בדיוק. אני טיפוס אחר. לא עצוב, הרבה יותר מחוייך, עקשן, פזיז, לוהט, "בעייתי".
אבל בימים האלו בחרתי להיות מישהי אחרת על מנת לתת סיכוי אחרון לדברים. הרגשתי שיש צורך בכך.
לא החזקנו מעמד במסיבה, ישבנו צמודים כמו פעם, אוהבים כמו תמיד. עם שני לבבות שבורים התחלנו להתחבר מחדש.
מאסטר תפס לי את הפנים בחזקה, הביט לי לתוך העיניים ואמר שאני כלבה מעצבנת. חייכתי בעצב והוא נישק אותי בלהט.
ראיתי שהוא מדבר מכאב מעורבב באהבה, הבנתי מה עובר עליו כי בתוכי עברו אותן התחושות.
אהבה היא רגש גדול שכייף להכיל אותו, אבל אנחנו אוהבים עד כאב. וקצת קשה לנו לתפוס את זה.
התחבקנו ולא הצלחנו לעזוב, פעם ראשונה שהנחתי את הבובה ההיא ועניתי לו: "אני לא מעצבנת מאסטר".
בתוכי הרגשתי שאני סתם צייתנית מטומטמת כי הוא מעציב אותי, מכאיב לי בלב, מסובב ומושך עד שאני נגמרת.
הוא נתן לי נשיכה בציצי שהשאירה לי סימן יפה והורה לי לכרוע ברך-
כרעתי מהר והוא ענד לי את הקולר באהבה, הרגשתי את הידיים שלו כל כך עדינות פתאום. צעקת "קולולו" נשמעה ברקע.
האהבה ביננו צפה כמו סם שמרפה את הכל ואנחנו, לא חשוב מה נגיד, אנחנו מכורים אחד לשניה.
המסיבה של פומיקי וגרגמל היפים מכולם היתה מאד מיוחדת בשבילי, אני אוהבת אותם מאד והיה בי אושר גדול לראות אותם מחייכים.
לשמחתי הגדולה "תפילת השמלה" עבדה. השמלה יושבת פיצוץ על פומיקי וכעת גם לסטואי וגם לפומיקי וגם לי, יש את אותה השמלה.
היתה במסיבה אישיות מפורסמת, כמה משעשע, אולי עוד יספרו על המסיבה בתוכנית הבוקר בערוץ 22 או 10, אין לי מושג איפה הוא עובד.
בשעת בוקר מוקדמת מאסטר ואני מיהרנו לחזור הביתה, רצינו להיות לבד, לגעת אחד בשנייה, להרגיש פיזית את החום בנינו,
לדעת שהכל במקום. כל הדרך הביתה הוא לימד אותי כמה דגדגן זה איבר רגיש וכמה אני לא מצליחה לעמוד בפניי עיסוי דגדגן חזק.
כשהגענו הוא מיהר לפתוח מזגן על חימום והורה לי להתפשט, הוא קשר אותי בצורה כואבת ושם לי קולר חנק שלא אתנגד,
הידיים נקשרו בחוזקה, גאג הולבש בתוך הפה והנה אני מרגישה כמעט את הסחרחורת שיש לי בכל פעם שלוקחים ממני
כל טיפת שליטה, דיבור, תזוזה. הוא השכיב אותי, פישק לי את הרגליים ולאחר מכן סגר את המצבטים חזק על הפטמות,
כאב לי, אבל לא ידעתי מה כואב יותר, הכאב שבלב צרח הצילו ואין כאב שמשתווה לו. הוא החל לזיין לי את הכוס
עם כל ויברטור שהיה מונח בתצוגה. צעקתי לשמיים. כמו סכינים הם נכנסו אחד אחד, חפרו והרחיבו בתוכי,
מאסטר הבטיח שאם לא הולך לכאוב לי שבוע בכוס הוא מאד יתאכזב ועד שלא יהיה בטוח שזה ככה הוא לא יעצור.
דקות ארוכות שכבתי שם מתפרעת בלי יכולת ממשית לזוז, גנחתי וצעקתי והתחננתי לדיי. הוא לא הפסיק עד שדמעות ביצבצו בקצה העין
ועד שהכוס החליף צבע לאדום חזק, כל כך חזק שיש אפשרות שאצטרך שבוע הפסקה ממשחקים כאלו.
בשלב הזה הוא עבר לזיין לי את הפה בחזקה, פתחתי את הפה והוצאתי את הלשון ולא התנגדתי לשום מהלך. עד שגמר.
הוא השאיר אותי קשורה עוד קצת. לא זזתי. ניסיתי לעכל בשקט את כל מה שקורה פה. הוא העיר אותי מהמחשבות כשזרק לי על
הפנים כמה מגבונים, הוא חייך, ראיתי אותו מחייך, הרגשתי שהוא מחייך. ואז פתאום נהיה שקט, מנוחת לוחמים.
התלבשנו כדי שלא נתקרר והתחבקנו עוד ועוד כדי לוודא ששנינו נשארים באותו המקום שבחרנו. ולא, אף אחד לא הולך לשום מקום.
אנחנו במקום אחר בבדסמ שלנו, לוקח זמן לעכל ולקלוט את זה, לוקח זמן להבין וללמוד איך מכילים את המעבר בין בדסמ קר לחם,
כללי הבסיס מתרחשים בשניהם אבל קיים מעבר מאד גדול כששתי נפשות מתחברות מעבר לזה.
בשלב מסויים מערכת היחסים הופכת להרבה יותר מסשנים חסרי תכלית, להרבה יותר מ"כן מאסטר, לא מאסטר, מה שתרצה מאסטר".
דבר אחד ברור, אף אחד לא יכול לחזור רוורס במערכת כזאת, אני לא רוצה להיות בובה ומאסטר אומר שסמרטוטים יש לו בארון,
הגענו למקום עמוק שדורש מאיתנו להבין כמה רחוק צעדנו יחד באהבה. ועל הקשר הזה, העומק והחברות הזאת - אנחנו לא מוכנים לוותר.
