לא רק בלונדינית

אתה כאן,
יושב בתוך הלב
נכנס וחודר
אל תוך הנשמה

מספק לי את האושר
מספק גם כאב
מלטף אותי בלהט
עם כף ידך החמה

אתה החלק החשוב
והנה אני מתגעגעת
עוד יום אחד אתה תשוב
כן אני יודעת.

אשמור לך אותי
ואחכה לך כאן
כי אתה לי באמת,
נפש, גוף, חמצן.

הייתי גיבורה ועשיתי חיסון,
האחות ההיא הבטיחה להיות עדינה איתי ולשיר לי שיר קטן שיגרום לי להרגיש גדולה,
הלוואי וזה היה עוזר, היא היתה נחמדה נורא אבל לעזאזל עם מחטים, זה לא הקטע שלי.

עם היד הזאת שעשו לי חיסון אני מנסה לעשות כעת את הדוקטורט שלי ל-4 שנים,
500 פעם לכתוב משפט אחד זה לא פשוט עבורי אבל זה מאתגר ומחייב,
חובה לבדוק שאני מקפידה להשתפר עבור מאסטר ולהיות ראויה.

מאסטר מכיר את הנתונים כמו את כף ידו, אחרי 4 שנים של מצויינות גם למאסטרים יש חובה
קטנה להכיר את הסאבית שלהם הכי טוב ולתת לה את הענישה שהיא הכי שונאת,
מצד שני להבטיח לה בסופה מתנה שהיא מספיק תאהב כדי לשבת שעות, להעיף קוצים מהישבן ולאמץ את היד עד בלי דיי,
אני נורא משתדלת בחיי, רק שבנתיים שעון החול נוזל, אוזל. וההתקדמות, איך לומר ...? לא להיט.

השנה הזאת היתה יותר שלו ממה שהיא היתה שלי,
אבל עם זאת אי אפשר לנתק אותי מהשנה ההיא ומהחוויות שלה, הייתי שם כולי,
בכל פעם שעמדנו על הקצה, שהתרגשנו וכעסנו או צעקנו וחיבקנו עד הקצה.
זה לא שינה שום דבר כי תמיד דאגנו גם לאהוב עד הקצה ועד מעל הפופיק, זה לא בושה להגיד שאנחנו
הגזמנו קצת עם מה שנקרא אהבה. אהבה אצלינו היא הכל, האהבה שלנו היא אהבה מאפשרת,
אהבה שמאפשרת להיות.

השנה הזאת הביאה עימה ימים שהיינו יכולים לוותר עליהם בקלות, ימים של כעס, חוסר הבנה ובעיקר חוסר סבלנות,
יש ימים שזה נראה קשה מדיי, הרגיש כואב מדיי, בלבל אותנו לגמרי, אבל מה שנועד להיות, יהיה. ובשביל זה יש לנו אותנו.
שנה חולפת, הפלאפון שלי מצפצף כי יש תזכורת, הבטחתי לעצמי שאת השנה של מאסטר אני צריכה לזכור,
שנה של עליות ירידות והתרסקויות כמו של מטוס קרב, אם פעם אחת מותר לי להגיד שהיה לי קשה אז אני בוחרת
להגיד את זה עכשיו, הכל קרה מהר מדיי והשינויים זזו מקצה כזה לאחר בלי שהאנושיות מספיקה לעקוב,
רק אנשים של קצה יכולים להמשיך לנשום שם, להיות למעלה ולמטה ולטפס בנחישות ועקשנות, לפעמים לנוח,
לפעמים לנצח, להיות הכל בכל מינון שצריך.

זאת היתה שנה משמעותית לשנינו והיו לנו את הדרכים שלנו להתמודד עם הכל,
מאסטר היה הכותל שלי לשמור בו את כל הדמעות ולפעמים היה רק קיר שהייתי יכולה להתנגש בו ולכעוס,
אני הייתי סוג של ים בשבילו, מקום שמגיעים אליו גם שטוב וגם שרע, מקום שיעניק לך גלים של אהבה בכל מזג אוויר.

מה אני רוצה עכשיו, אני רוצה שנה של טוב, ככה בפשטות, שנה של בריאות,
אני מבקשת שנה שלאהבה יהיו רק פנים של כייף וטוב, שנה של חברויות אמיתיות מהלב ולא מהפה,
אני מבקשת אושר, לא רק לי אלא לכולם, אני מבקשת שנה שבה אפשר לשכוח, לשכוח מילים קשות, כוונה רעה.
שנה שבה יהיה אפשר לזכור את הטוב. לפתוח את הלב. להניח מאחור את הכאב, להיות יחד ולנצח.
אני רוצה לתת למאסטר הכל, להגשים את החלומות הקטנים והגדולים, שנה בה יהיה לו הכל, אבל בעיקר יהיה לו
חיוך מתוק של שלווה נחת וסיפוק על הפנים. כי אני מתגעגעת אליו, שהוא כזה שליו, סובלני, אוהב ונותן בראש.

אני מאחלת לי להיות קצת פחות מורכבת, הרבה יותר פשוטה.
להיות שלמה ובאותה נשימה מלאה חלקיקים של אהבה, הבנה ונתינה,
בלי הרבה דיבורים ובלי להרשות לעצמי להפגע או לכאוב מאחרים,
השנה אני רוצה רק וטוב, כי אני באתי לכאן להעניק ולאהוב.
וזה- זה מה שאני רוצה לקיים השנה.

ערב שישי, ערב חג, אתה כאן יושב איתי ואנחנו מרימים כוס לחיים, לחייך ולחיי ואז שוב לחייך.
הנה שנה חולפת בתאריך עברי ואתה כאן איתי, ואנו יחד, סוערים אוהבים ונמצאים.
אני מניחה עלייו את הראש ואותו ערב חולף לי מול העיניים כמו סרט אימה. הוא נושק לראשי,
אני נושקת לשפתייך, הוא עבר את זה. עברנו את זה. והנה שנה חדשה. והוא חי וקיים, ואנחנו גם.

את השנה הקודמת אני מניחה מאחור, מלומדת יותר, חדה ונבונה יותר אני ניגשת לשנה הזאת.
יש דברים שאני לא משאירה שם, יש אנשים שאני בוחרת לקחת איתי במעבר אל השנה החדשה.
אנשים ושמות, רגעים ומחשבות, אהבה גדולה, שיעורים חשובים ורגעים יפים.

אני רוצה לאחל באופן הכי אישי שיש שנה טובה לכן, יקרות לי,
שהשנה הזאת תביא איתה ימים חדשים וטובים יותר,
אהבה גדולה, שגשוג ועשייה,
עשייה עצמית ורק אחריה עשייה בשביל היקום.
לאלו המבקשות רק חיבוק, לאלו המבקשות רק כוחות,
לאלו המבקשות רק בריאות ולאלו שבדיוק עכשיו נחות,
היום אתן יוצאות לדרכן החדשה. שבילים נקיים ויפים,
גשו ותצעדו וקחו מהיקום כל שמגיע לכן.
מחבקת אתכן ומאחלת לכן את השנה הכי טובה מכולן.
שנה שתעשה לכן אושר, בדיוק כמו שאתן רוצות, בדיוק כמו שמגיע לכן.

שנה טובה לך מאסטר, אהוב שלי, השותף, השומר, החבר, המלאך.
אתמול חגגת וחגגנו שנה בתאריך עיברי להתקף לב.
מצד אחד אומרים שצריך לשכוח אבל מהמצד שני, איך בדיוק אפשר לשכוח את זה.
אני זוכרת את אותו ערב בחדות מדוייקת על אף שהזכרון שלי לא בעדי,
אני זוכרת אותך, את המבט, את ההלם, הקושי, את המילים, השאלות,
ואפילו את חוסר האונים שלי והרצון שלי, איכשהוא להחלים אותך.

באותם הרגעים לא הבנתי ולא הבנו מול מה אנחנו עומדים אבל זה לא שינה לי הרבה,
במלוא העוצמה התעקשתי להשאר שם. לא משנה כמה יהיה וכמה כן וכמה לא,
לא משנה כמה זמן, אני כאן. אהיה לך.
התעקשתי להגיע. לדאוג לך. להדליק את האור בחדרי ליבך ולהאיר את הדרך,
לעבוד קשה, לבנות שבילים חדשים, לאהוב ללא תנאים, ללא מילים. רק להיות.

מגדל אחרי מגדל כאילו התעקשו להתרסק ואיכשהוא זה נהיה קשה מרגע לרגע.
אתה התעקשת, אני התעקשתי, בין יסורים לכאב עשית את המלחמה על החיים.
דברים נעלמים מסביב, אנשים מאבדים חשיבות ואחרים נראים מלאכים לפתע,
ובין כל אותם באים ושבים יש אותנו, וזאת התקווה שלנו לרגעים האלו.
אנו נפרדים ממלחמות ומחפשים את השקט והשלווה, חוזרים לשורשים שלנו.

הייתי כמו מלאך ברקע, ניסיתי להציל, כאילו הלכתי אחרייך מתעקשת לסדר כל מה שלא מסתדר,
התחייבתי לאושר שלך והרגשתי אחראית על מה שקורה, כל הזמן רציתי לעשות שהכל יהיה בסדר אצלך,
דאגתי לחגוג כל רגע שלנו ביחד. בין רגעי אימה לרגעי פרידה היו רגעי חזרה, רגעי אהבה, חום וקרבה.
אין מילים שידעו לספר את הסיפור הזה, לא את הסיפור שלנו ולא את השנה שחלפה כאן,
במבטי עיניים שלנו חולפים כל הזכרונות האלו עטופים באהבה גדולה,

הרמנו כוסית אתמול, אתה כאן ואני כאן, ואין שידורים חוזרים. אתה בריא ושלם,
אני יכולה לחבק אותך ולהרגיש את אצבעותייך מטפסות עליי, אני יכולה להקשיב לליבך,
לחוש בך, לאהוב. יש לי עבור מי להיות, יש לי אותך. לך יש אותי. יש לנו אותנו.

מאחלת לך אהוב יקר שלי, שנה של שקט נפשי, חום אנושי ושלווה. מאחלת לך להנות בלי שום ענן גדול מעיק,
מאחלת לך חיי מציאות של נחת, חיי פנטזייה סוערים, מרגשים ומתגשמים. מאחלת לך בריאות אינסופית
שתשמור עלייך מפני הכל, מבטיחה גם אני להמשיך להיות קרציה ששמה לב לכל שטות קטנה רק כדי לשמור עלייך.

מבטיחה להקפיד לעשות צרות בדיוק כמו שאני יודעת אבל גם לשמור על הפה והלב והגוף.
מבטיחה להמשיך לשגע לך את החיים, רק אם תסכים, תקבל את זה בהבנה, אהבה וחיוך.
לא מבטיחה להיות כמו כולן. לא מבטיחה להיות תבנית מוכרת.
אבל כן מבטיחה להיות יותר טובה, להשתדל לציית או לצייץ, מה שתחליט קודם.

אני לא מבטיחה לתקן את החוטים באוטו, אבל מבטיחה להתפלל שנזכה בלוטו,
מבטיחה לנשק אותך בכל בוקר, מבטיחה לשלם על טעויות ביוקר.
למצוץ בכל מסיבה, להתחרמן ככה סתם בלי סיבה,
לסיים תמיד מהצלחת, להיות פתוחה לקידוחים בתחת.

מבטיחה להשתדל להצמד להוראות, מבטיחה תמיד להיות.
לפתח את הזכרון, להעמיד לך חזק כמו בטון.
לתת לך חיוך גדול כזה, לשמור על גודל החזה,
אבל בעיקר לטפח ולשמור על גודל האהבה, השלווה והמערכת היקרה שלנו.

הבטחתי לפני כמעט 4 שנים, שלא משנה מה, ולא משנה כמה אני "חתיכת מעצבנת",
אני כאן. אני שלך. אני בשבילך.
בדרך הכי מיוחדת ומוזרה שיש, לא בשתיקות ולא במילים.
אני שלך בעוצמה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לך.

שתהיה לנו שנה מלאה בנו. ובכל מה שאנחנו מביאים איתנו. במה שהחיבור הזה מביא עימו.

שלך באהבה גדולה,
האישה העקשנית.
הכלבה המעשית,
מטרידה קצת מינית,
סאבית צייצנית.
בת אדם שאוהבת אותך.
ועכשיו אתה יכול לנשק אותי.

בועות של סבון באוויר, נקיון וגשם,
מאחלת לכם איחולי חג שמח, פורח ושנה הכי טובה. אוהבת.

כל הבוקר חיפשנו מודעות אבל, אף אחת מאיתנו לא מצאה, לרגע אחד חשבנו שאולי
זאת סתם שמועה מטורפת ואסי בכלל לא מת, בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה עוד שמועה
שאמרה שהיום בשעה 14:30 נגיע לבית העלמין.

כולנו עזבנו הכל, יצאנו מהעבודה ונסענו לשם. היו לי רעידות בכל הגוף, פחד גדול,
בפעם האחרונה שהייתי בהלוויה זה היה אבא של ידיד שלי ויצאתי משם עם חוויה מזעזעת,
חוויה בלתי נתפסת והלם גדול. לא ידעתי איך אני הולכת לשרוד עכשיו,

הפעם אני הולכת לקבור ילד, אני הולכת לקבור את אסי.

זאת היתה הלוויה רועשת, המונים של אנשים הגיעו לכבד אותך אסי ביומך האחרון.
אמא קרועה ואבא שבור, לרגע היו נראים לי כמו אנשים מתים מהלכים, הלב שלהם איתך אסי.

האחים הקטנים שלך לא יכלו להביט ברגע הזה בו מניחים אותך בקבר ומכסים אותך בחול,
הם הלכו הלוך חזור כאילו לא מעכלים. לא מאמינים, לא יודעים מזה לחזור בלי אסי הביתה.

אחותך הגדולה, מור, היא צעקה שם את נשמתה,
מור אומרת שאם אתה לא פה איתנו, אז אין אלוהים. היא לא הפסיקה לדבר אלייך, אתה בטח שמעת הכל.
היא סיפרה איך היא תמיד דאגה שאתה תהיה הכי חתיך ואיך אתה היית השומר הפרטי שלה,
מור שאלה איך יכול להיות שעם כל המצוות שאבא שלכם עושה, זה מה שאתם מקבלים.
מור רצתה להשאר לישון איתך בלילה. הבטיחה לא להשאיר אותך לבד. מור שונאת את כולם היום,
אף אחד לא יכל להתקרב אליה, היא קיללה את כולם. היא רוצה אותך אסי, מור רוצה אותך בחזרה.

אתה יודע, אני בכלל לא מעכלת שאין אותך יותר.
מבחינתי בכל הזכרונות שלי אתה חי, אתה מחייך, בודק שאני בסדר. נותן חיבוק חם.
אני לא מצליחה לראות בך משהו אחר.

אתה אהבת את החיים והם אהבו אותך, אהבת את הזולת ואנשים אהבו אותך,
איש משפחה, ילד גאווה, ילד שאיננו.

שמור על משפחתך מלמעלה כי הם זקוקים לך כל כך.
חבר אותם מחדש, כי בלעדייך, בלעדייך כלום לא יהיה אותו דבר.

ילד פלא שאתה, תנוח על משכבך בשלום. בליבי יש לך מקום לעולמים.

ת.נ.צ.ב.ה

זה מהרגעים האלו שממש לא בא לי לדבר, רק להוציא החוצה את הכל ואיכשהוא לנסות להמשיך הלאה.

שיחת הטלפון אחר הצהריים מיהרה להגיע ולספר לי שאסי בבית חולים במצב אנוש, נחנקתי.
כששאלתי מה קרה סיפרו לי שהתאונה המדוברת בכביש השירות כאן, אוטו מתנגש חזיתית באוטו, זה לא כל כך
רחוק ממני כמו שזה נשמע בעיתון או ב Y-NET, זה כאן וזה אסי.

יריתי שאלות לאוויר עוד לפני שעיכלתי מה מנסים להגיד לי, אף אחד לא נותן לאסי סיכוי לחיות. אסי מרוסק לגמרי.

התיישבתי על המיטה המומה, לא ידעתי איך עוברים את זה לבד והתחלתי לדפדף בפלאפון ולחפש את
החברות שלי מהיסודי, אסי היה איתנו שם, ילד חדש שהגיע אלינו באמצע כיתה ב' ואף אחד לא ידע לקבל אותו בסבר פנים יפות.
אני לא אוכל לשכוח את היומולדת של אסי שאף אחד לא הגיע חוץ מכמה בנות ואני בינהן, אני גם זוכרת איך תמיד ניסיתי להיות
משכינת שלום ולעזור לאסי להשתלב, להרגיע את הרוחות ולשוחח איתו כדי שירגיש טוב.

בזכרון הפלאפון מצאתי את מור, היינו שלישיית בנות צמודות ומור אחת מהן, התקשרתי אליה והתפללתי
שזה עדיין הפלאפון שלה. מור נורא התרגשה שהתקשרתי ומייד הזמינה אותי לבוא אליה, לא חשבתי פעמיים והסכמתי מייד.

בדרך עברתי ליד הבית של אסי, לא נכנסתי ואני לא יודעת אם יש שם מישהו, אבל רק שאסי ידע בלב שבאתי לחפש אותו
כי אני דואגת לו. נכנסתי למור הביתה, ההורים שלה נורא שמחו לפגוש אותי, התיישבנו בחוץ והיא הדליקה סיגריה
וסיפרתי לה את הבשורות. דממה. אף אחת מאיתנו לא מוצאת את המילים אז השתיקה ממהרת למלא את החלל.
אלוהים, איך אפשר לעכל את הבשורה. ילד בן 23, נגמר.

היא חיבקה אותי ואני אותה, אף אחד לא יכול להבין את החיבור שהיה בבית ספר יסודי ואת החברים של פעם,
אבל איכשהוא פתאום אנחנו מבינות כמה הרבה יש ביננו ולא משנה כמה זמן עבר,
אני מבחינתי מאז הבדסמ התרחקתי מכל החברות שלי רק בגלל שלא יכלתי לתת הסברים למציאות שלי כרגע, ישבנו בחצר
על קפה אבל אף אחת לא סיימה את הכוס. הטעם המר של הקפה לא עוזר לנו עכשיו.

כולם אומרים שזה עניין של יום יומיים עד שנצטרך להפגש שוב לתת כבוד אחרון,
לי לוחץ בורידים לנסוע לשם, לבית החולים, למרות הפחד שלי לראות אותו ככה, לראות מוות מול העיניים בלי יכולת להציל.
ועדיין, זה אסי וזה הנפש שלו וזאת הנפש שלי ואני לא יכולה להסביר למה למרות שמעולם לא היה בנינו כלום,
אסי תמיד היה חרוט לי בלב. תמיד הרגשתי אחריות כלפיו. כי איכשהוא הוא תמיד הקשיב לי, תמיד כיבד ותמיד אהב.

לפני שלושה חודשים נפגשנו, אסי ואני כשהלכתי לשים את האוטו שלי בתיקון, הוא רץ לחבק אותי בדיוק כמו שאסי יודע,
מה איתך, איפה את, לאן נעלמת?? בשיא ההתלהבות הוא משוחח איתי ומנסה להתקרב מחדש,
פעם היו רגעים שהרגשתי שאסי מאוהב בי והיום הוא כבר גדל ונהיה לגבר חתיך מבוסס ומלא בטחון, הוא מייד הוציא
את הפלא שלו והראה לי את החברה החדשה שלו, "מה את אומרת??", אני מייד אמרתי שהיא נראת כוסית ושאני מקווה שהוא
מאושר. האוטו שלי מקולקל, אסי רצה להחזיר אותי הביתה אבל אבא כבר חיכה לי בחוץ. נשיקה וחיבוק ונפרדתי מאסי.

אולי, אולי עוד כמה ימים אצטרך להפרד מהילד הזה שוב. הילד השובב מהיסודי, הילד עם לב הזהב. אסי.

על תלמידה אחת, מאסטר קפדן, יועצת חינוכית קשוחה ופיסטינג אלוהי, קדימה ...

ירדתי מהרכב על מנת לתת לך חיבוק של ציצים ולקבל חיבוק ראשון אחרי שבוע של אין,
ראיתי אותך, לובש חולצת כפתורים חדשה, גם ריח הבושם שונה והשרשרת שלצווארך, וול ...
גם היא שינתה צורה. עזבתי לרגע את החיבוק בצד והושטתי אליך יד,
"נעים מאד, אני לולי. מי אתה?".

אתה הסתכלת עליי בחצי חיוך שמנסה להסביר את מה שקורה כאן אבל מייד תיקנתי אותך שהכל בסדר.
עמדתי שם עוד דקה או שתיים מנסה להתרגל לשינוי הזה, זה היה קצת מסובך כי בכל זאת,
ריח של גבר זה משהו שקל להתרגל אליו וזה נשאר חרוט בזכרון כמו אהבה ראשונה.

הכנסת אותי לרכב ונעלמנו ציק צ'אק בתוך כבישי ישראל. אני בלי חזיה ובלי תחתון ועם משהו תקוע בתחת אבל משחקת
אותה נינג'ה כאילו הכל פיקס! כל הדרך השלמנו חוסרים של שבוע שלם, מסתבר שיש חוסרים לכל כיוון, רגשות, מגע, געגועים,
אתה מגניב לי מבטים כדי לראות שאני בסדר אבל קצת קשה לך להתרכז שהפטמות זקורות, הרגליים מפושקות והירכיים
מחזירות אור דרך פנסי הרחוב. אני לא מאשימה אותך, גם אני כבר מחרמנת את עצמי עם כל ה"אין בגדים" הזה.

הגענו וכיסית לי את העיניים, הכנסת אותי לתוך חדר חשוך שלא הכרתי, מסתבר שלא היה שם שום דבר, רק שולחן ומיטה,
חדר "החטאים" חשבתי לעצמי אבל לא אמרתי כלום, שכבתי על הגב ואתה על המיטה, התחלת להפעיל אותי,
השדיים שלי קיבלו נפח יפה מכל המיניות המתפרצת אצלי וכל תזוזת גוף נהיית רכה יותר, מגרה יותר ומחרמנת הרבה יותר.

הוראת לי להניח את הידיים מאחורי הגב והן נדחקו בין הגב שלי לשולחן, התקרבת אליי והתחלת לגעת, חיש מהר התמזגנו
אחד בתוך השניה, הצמדנו שפתיים והתחברנו מחדש. לרגע או שניים הרגשתי שאני צייתנית מדיי וזה עשה לי תחושה מוזרה,
חשבתי לעצמי, אוי לי, מה התקלקל בי עכשיו?
אבל זאת היתה דאגה מיותרת, גיליתי שזה כמו בעסקת חבילה, שאני חרמנית אני צייתנית ואחרי שאני מקבלת בראש
אני שוכחת מזה וחוזרת להיות ה"צייצנית המוכרת". לא לא שכחתי ת'.

נסענו לדיווה כשאני לבושה כמו תלמידה, הכרתי את היועצת החינוכית שלי שנעלה נעליי עקב ושמלה עם קצת ציצי וזה חינך אותי יופי.
החזה שלי התפוצץ בתוך החולצה ופעם או פעמיים פתחתי כפתור רק כדי לנשום כמו בני אדם נורמליים,
רכנתי לו קצת על הרגל רק בשביל הכייף ושנינו הבטנו לכיוון הפיסטינג שמתחולל לו שם באמצע הבמה,

"לולי! תנשמי!"
אתה זורק לי פתאום ואני מתחילה לארגן מחדש את החמצן שזורם לי למוח, פעמיים חשבתי אם לבקש ממך או לא
אבל "על החיים ועל המוות, מאסטר תעשה לי גם פיסטינג!".
הוא הסתכל עליי וכאילו סגר מעט את העיניים וקימץ את הגבות,
אחרי שניה הוא התחיל לצחוק, "לולי לולי לולי ... יש לך כ _ _ קטן מדיי, אני בספק אם כל זה נכנס שם".

התעצבנתי,
מה אכפת לי קטן, תגדיל לי! אני רוצה לנסות. אם יוצאים מכאן ילדים אז גם גם ידיים יכולות!
אתה הסתכלת עליי כאילו שואל שוב אם אני בטוחה שאני רוצה שתקרע אותי. ברגעי חרמנות אני אוהבת את המילה הזאת
אז לא היה אכפת לי.
נראה לי שיש משאית מלאה הפתעות ממש בדרך אליי, זה מתחיל בהגשמת פנטזיות ועובר חיש מהר לפיסטינג נוצץ.

לפנות בוקר משכת אותי הביתה, ירדנו במעלית חצי מסטולים רק מחרמנות,
5 דקות שלמות אנחנו עומדים מחוץ למעלית ומחכים שהיא תגיע אבל היא, לא מגיעה.
בשלב מסויים קלטנו שמישהו פה לא לחץ על הלחצן, חבורת אהבלים, 5 אנשים לא מאופסים, גם וגם!

אחר כך, חזרנו הביתה אבל לא לפני ששוב קיימנו עוד חטא או שניים.
בחיבוק אחרון לערב הזה, לחשתי לך באוזן שהתגעגעתי ואני צריכה אותך קצת יותר. לא פיזית, נפשית.
הבטחת לי שתהיה קצת יותר השבוע וחיבקת אותי חזק. אני יודעת שגם לך קשה שאתה לא יכול להיות לי
יותר כרגע אבל יש אילוצים ומהלכים מקודשים שחייבים לעשות כדי לקיים מציאות נורמלית ורק אחר כך את חיי הפנטזיה.

אני אוהבת קצת להתגעגע, אוהבת שכל רגע הוא אלוהי ולא משעמם, נהנית מהרעיון שלא חוזרים על מהלכים,
אבל מה, ניתוקים אני פחות אוהבת, לא ניתוקים כאלו לפחות. אני רוצה להרגיש קרובה ריגשית, נפשית. להרגיש אותך שם
כל הזמן. גם אם אתה לא יכול לגעת בי בדיוק עכשיו, אני צריכה שתלטף לי את הנפש גם ממרחקים ענקיים.
הבטחת להיות שם, הבטחתי גם אני להקפיד יותר. אני אוהבת להתגעגע, אבל אני יותר אוהבת שאתה כאן.

בנימה אישית אני רוצה לאחל ברכות לזוג הברלינים המקסים על אהבה בת שנתיים.
תודה ליועצת החינוכית שלי, סליחה למורתי לסושי שהברזתי-טפי עליי.
מזל טוב לילדת יומולדת בלונדינית, לדיווצ' השבלולית, לזאת שהבריזה לשרשרת שלה, ולזאת שפותחת איתי עסקי מטוסים.
וכמובן לך, מאסטרול החתיך עם החולצה המכופתרת, הבושם המחודש והמבט האוהב בעיניים. אוהבת אותך עד השמיים!

שיהיה לכולנו שבוע של תפוח בדבש!

אתה, מלך העולם.

כבר 5 בבוקר ותווי פניו עוד חרוטים בזכרוני,
אני מסירה מעליי את השמיכה וניגשת לאלבום התמונות שמונח על המדף.
אני בכלל לא רוצה זכרונות עכשיו, אני רוצה אותך, לחוש בך.
אלבום עמוס בתמונות ומכתבים, זה הכי קרוב שיש כרגע.

השחר עולה והציפורים מצייצות, אני לא נרדמת,
משהו בך עוד זורם לי בגוף ומרחיק ממני את השינה,
אני מתפתלת במיטה, גועשת, חמה ובשלה לרכון מעלייך,
לנשק אותך בעדינות בצוואר, לחרמן ולהעמיד לך, לאהוב אותך.
אני שולחת יד מתחת לתחתונים שלך ומרגישה איך הזין שלך מתקשה לי בתוך הידיים,
את היד השניה אני שולחת מתחת לחוטיני שלי ומכינה את עצמי לקראתך,
ממממ ...אני מלקקת את שפתיי בתשוקה כאילו כמעט חשה בך מתקרב אליי ומנשק ...

אני קמה מהמיטה. פנטזיות זה יופי אבל לא לעכשיו,התיישבתי על המחשב,
גופיה לבנה ותחתון ורוד, פטמות זקורות ושיער בלונדיני רך ומלטף,
אני פותחת את המייל,
זה הרגל מטופש כי אני לא באמת מתעסקת במיילים והתיבה מלאה בשטויות,
ובכל זאת אני מקפידה להכנס לשם, נכנסתי גם הפעם וחיכה לי שם מכתב ממך,
"בייבי שלי... נכון שאני לא איש של מיילים בכלל אבל בכל זאת ..."
רציתי לענות לך מייד, כן כן אני יודעת מאסטר,
עשיתי לעצמי טובה גדולה בזמנו שהבנתי את העניין הזה מייד.
אבל עצרתי את עצמי כי מהמונולוג הפנימי הזה שנקלעתי אליו.

חזרתי מייד למכתב,
קראתי כל מילה ומילה בשקיקה,
תיאורי אהבה שלא יביישו את הכותבים הכי גדולים,
כתבת מהלב הגדול שלך וידעת לפגוע כמו חץ בלב שלי.
בין תיאורי תשוקה עזים לתיאורי רגשות גדולים נשמתי אותך.

כאילו מנסה לחוש בו שוב, להריח את הריח שלו,
הוא כאילו היה כאן לרגע, נשיקת לילה טוב ונעלם.

חזרתי למיטה, התעטפתי שוב בשמיכה התכלת שלי ועצמי עיניים. הדמעות החלו
לזלוג, ספק מהתרגשות ספק מגעגוע. עוד לילה אחד בלבד ונוכל שוב להתמזג זו בזה.

אני כבר כן רוצה להרדם,
אני כל כך רוצה שיגיע כבר מחר.

לילה טוב, בוקר עוד יותר וסוף שבוע הכי }{

יושבים על הבר, הברקדי נמזג לאיטו ומייד מתחלף במשקה אדום-ורוד, מר מוזר,
אתה מורה לי לשבת ישיבה זקופה ולפשק את הרגליים, שמלת המיני עולה לי והחוטיני מבצבץ
דרך הפישוק, משהו בפומביות הנסתרת הזו מביך אותי, מחרמן גם.

התיישבתי זקוף והתחלת ללטף לי את הכוס מתחת לבר, אף אחד לא רואה או שומע.
אתה לוגם מהשתייה ואתה כל כך שליו בזמן שאתה מלטף אותי, האצבעות שלך נוגעות בדיוק במקום הנכון
ואני נעה באי נוחות על הכיסא ומשפילה מבט, לא רוצה להתקל באף מבט עיניים מסביב, שלא יבחינו בי.

אתה מעביר לי את השיער מאחורי האוזן ומתחיל לדלקם לי את רשימת הפנטזיות שאמרתי לך לפני 4 שנים,
חשבתי לעצמי מאיפה אתה זוכר את כל זה, משהו נדלק אצלי במוח וניסיתי להזכר באותו היום בו הלכתי על כל
הקופה ודקלמתי לפנייך את כל הפנטזיות הלא נורמליות שהיו לי. הייתי בטוחה שכבר שכחת אותן מזמן, בכל זאת
4 שנים חולפות בפתח ואתה מעולם הקפדת לגעת רק במקומות שהרגשת שאני מוכנה אליהם.

אתה עוד לוחש לי
ואני מתפתלת בתוך הפנטזיות ומנסה לחשוב אם יש לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם כל
הדברים שביקשתי אז ומתרוצצים לי בראש עכשיו. לא כל פנטזייה נראית לי ראויה למבחן המציאות.

אתה מלטף אותי
כאילו נותן לי את הדלק להסחף לאן שהמוח מוכן לקחת אותי. אתה נוגע בי אבל משאיר אותי שם לגמרי לבד,

אני קצת חוששת
אבל משהו בפחד הזה בכל זאת עושה לי משהו במוח ובין הרגליים, אתה מוציא אותי מהשקט בשניה אחת
ומכניס אותי לטירוף חושים שעושה אותי זורחת. אתה נוגע בי אבל נותן לי להתמודד לבד עם המוח החושב,
משהו נדלק אצלי בעיניים ואתה אוהב את זה, אני אוהבת את זה גם.

ברגעים הקטנים האלו,
אני בכל זאת מנסה לפצח את החידה שתגלה לי על איזו פנטזייה אנחנו מדברים הפעם.

אני כל כך מעולה ברצון להגיע אל הלא נודע, לגעת בפחד, בחוסר אונים
ומהצד השני אני כל כך דואגת ומקפידה לא להגיע לכל אלה.

פתאום הגיעו לשבת לידנו עוד ארבעה גברים, אחד מהם התיישב לידי וראיתי את העיניים שלו
נעוצות לי בירכיים ומורידות לי את החוטיני כמו במכונת שיקוף, הסתכלתי עליו בתקווה שירגיש את המבט שלי
וירים את הראש, לקח לו כמה שניות, בום! המבטים שלנו נפגשנו ונתקעו, כמה שניות ככה,
בתוך הלב נשבעת שצעקתי עליו מה הוא דוחף את האף והעיניים למקומות לא שלו, אבל אי אפשר היה להאשים אותו,
תוך שניה וחצי הסתובבתי למאסטר שיציל אותי מהסיטואציה וביקשתי אישור להוריד קצת את השמלה כי ...

חזרנו הביתה ועשינו סקס ממושך, לא סקס של בום וגמרנו, סקס מתמשך שדורש דחיית סיפוקים לא קלה,
אחרי שהתקבל האישור לתת לאש לצאת החוצה הגיעו רגעים של רכות, רגעים כאלו של דממת עולם מלאה בטוב,

חזרתי הביתה עמוסה באדרנלין, המוח לא מפסיק לעבוד.
לאן אני מסוגלת להגיע. וכמה רחוק אני מרשה לעצמי ללכת.

והאם האם האם, הפנטזיות שלי, שהן הופכות למציאות, הן מגרות אותו דבר?

בן אדם, הכבוד שלך, המילה שלך, החיוך שלך- הם היחודיות שלך.

בשיחת הלילה האחרונה היו רגעים פחות נעימים עבורי,
ידעתי כמה הוא צודק אבל לא רציתי להלהיט את העניין אז ניסיתי לנוע ימינה ושמאלה לפני
שהאש תבער החוצה. מאסטר הוא איש של כבוד, כבוד של איש לאיש, גבר לאישה, לאדמה, לחברות.

אחד הדברים שעשה אותו כזה מיוחד בעיניי היה הכבוד שלו כלפיי וכלפי העולם.
אני מצטערת ובאותה נשימה אני מודה, מודה שבדקתי אותו אינספור פעמים,
היתה חשובה לי ההתנהלות שלו, הרגשתי מחוייבת לדעת שאני בוחרת נכון,
רציתי לדעת מי יעמוד מולי,
מי יכתיב לי את היום ובעיקר רציתי לדעת ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליו.

למאסטר היה את הכבוד הזה שחיפשתי,
היתה לו את הייחודיות, את האחריות, את המילה ואת היכולת לעמוד מאחוריה.
בזמנו הוא כעס עליי ובצדק, סאבית לא בודקת מאסטר, וכל אחד זכאי לכבוד המגיע לו,
אבל כל הזמן הרגשתי שלא כל אחד יקבל את ההתמסרות שלי ולכן אני צריכה
לצאת מהגבולות הבדסמיים המוכרים וללמוד על התנהלות אישית, אנושית ופיזית.
עשיתי זאת בעקשנות רבה וזכיתי להכיר את המאסטר שמלווה אותי כבר כמעט 4 שנים.

"לא כל בני האדם אותו דבר" ניסיתי לצעוק לו דרך מקשי המקלדת,
כולנו עשויים מאותו החומר אבל כל כך שונים בדרכי ההתנהלות. בראייה ובהבנת העולם.
תמיד הייתי רואה כמה כעס נכנס בדלת ברגע שרואים או חווים התנהלות לא מכובדת.
אני זוכרת כמה חוויתי את זה על בשרי ואיך זה היה גורם לי להיות תוססת מכעס.
החבטות האלו של כמה אני נוטה תמיד לכבד. וכמה כעס היה בי על כל החוויות ההפוכות שחוויתי
לכיוון שלי, זה היה גורם לי לשנוא את העולם, חוסר כבוד ועוד חוסרים רבים שנלווים לו היו מצליחים
להוציא אותי משלוותי.

תמיד הייתי מנסה לשאול את עצמי איך אנשים מסוגלים להתייחס אחד לשני בחוסר כבוד שיוצא
מפרופורציות, לא תמיד הייתי מוצאת תשובה לזה, היום אני יכולה להגיד שיש אנשים
שמאוהבים בעצמם עד רמה שמעוורת אותם, עד שהם מצליחים לא לראות את מי שעומד מולם.
עד המקום הזה שהם מוכנים להקריב חברות, זוגיות, אהבה, כבוד, חיים ועוד.
יותר מאוחר שאלתי את עצמי, הרי שאם זה ככה, אז מי יהיה מוכן לעמוד שם ממול,
מי יהיה מוכן שלא יראו אותו? שינהגו בו כך?
התשובה לזה היא שהכל זמני, אנשים זמניים, מתחלפים, מגיעים ובורחים וחוזר חלילה או לחילופין
אנשים עם אותה ההתנהגות. שהרי אף אחד לא רואה אף אחד בסיפור הזה אז אפשר להיות "בחברות" כזאת
ואולי אפילו להרגיש נאהבים. להיות בטוחים שאתם מוקפים באנשים כמוכם. ואני לא בטוחה שזה הישג גדול.

ברגעים הקשים שלי הייתי נאחזת במאסטר כי שם הייתי מוצאת את השותף שיבין לליבי,
היו רגעים בהם הייתי חשה שהוא לא מבין לסוף דעתי והייתי מתמלאת כעס,
רק עכשיו אני מבינה כמה הוא תמיד הבין אבל הקפיד להזיז אותי ימינה ושמאלה ולהקטין את העניין-
רק כדי שאוכל להרגע.

אז הבוקר הזה אני אומרת לך איש כבוד שלי, הבט על מה שיש לנו. הבט על מה שיש לך.
בנית כל דבר בחייך בזכות מה שאתה, מה שאתה לעצמך ומה שאתה לאחרים.
ניפצת כל קוד של נפש שטמנתי לך וטמנו אחרים, האופציות הן דלות, להתאהב בך או לברוח במהירות.

מה שאתה, נפש וגוף- אני שלך בגלל כל אלו וכך הסובבים אותך.
הכבוד והיחודיות שלך. הדרך שלך, המילים שלך בעלות המשמעות- זה בדיוק השוני בינך לאחרים.

יש שיקראו לזה תחנות רוח, יש שינבלו את הפה רק כדי להגדיל את עצמם,
יש אנשים שלעולם לא יודו בטעותם ויהיו מוכנים לשלם כל מחיר כדי שהאגו שלהם ינצח,
כל זה לא נובע ממקומות של גדולה, זה פשוט כי הם לא מסוגלים לנצח את עצמם ויהיו מוכנים
לפגוע בכל מי שיעמוד בדרך.

מי שמקטין כבוד ודרך ארץ ומתרברב בכך,
אני חושבת שחסר לו משהו בקופסא ובלב,
ועם חוסרים כאלו קצת קשה לדבר על בני אדם.

היחודיות, המילה, הכבוד, הלב, החיבוק הענק והנקי - את כל אילו יש לך,
זכית בטוב שהעולם מוכן להעניק. לא כולם יאהבו את זה,
להיות שונה זה להיות נאהב עד הקצה ולהיות פחות אהוב עד הקצה השני,
זה המחיר שיש לאנשי האמת, וזה מחיר שאדם ראוי מוכן לשלם.

אף אחד לא יוכל לקחת ממך את מה שאתה,
ומה שאתה זה הזן הנדיר של האנושיות.
כך אני חשה אלייך ולכל האנשים שיודעים לכבד אחד את
השני ורק אחר כך לאהוב את עצמם. ומי שיודע לאהוב. לעולם לא ינהג כך.

זה השיעור שלי מכל ההתנהלות האחרונה של אנשים סביב.
לפעמים כדאי פשוט לעצום עיניים מלראות עולם כזה.
אין פה מלחמת עולם, מדובר באהבה ובדרך חיים.
הלוואי שאפילו רק מישהו אחד יקשיב לכל זה ויהיה מוכן לקיים.

מכל האהבות שיש לחלום ...






























ביקשתי לי אותך.





* פוסט אישי.
מכל האהבות- הפרוייקט של עידן רייכל.