לא רק בלונדינית

BODYGUARD ונסיכת החלומות.

היום זה התאריך שלנו,

היום בו למדתי שהקולר האמיתי אלייך נמצא עמוק בתוך הלב

וההתמסרות הטוטאלית נמצאת עמוק בתוך הנפש.

מילים רבות לא יצליחו לתאר, לפאר, להעביר תחושות.

זכרונות מטורפים שמעבירים צמרמורת בכל הגוף,

המתנה הכי גדולה שהיקום העניק לבני האדם היא ליצור ולייצר אושר אחד עבור השניה.

בתאריך הזה אני זכיתי להיות הדלק שלך אל האושר.

חדרת לחיי וכבשת אותי בכל הטוב, הטהור והאהבה שאפשר.

בודילולי, שם דבר, מסע של פעם בחיים.

4 שנים שאנחנו חוטאים יחד בפשעי אהבה.

עולים יחד על הגלגל ענק של החיים ולא שוכחים לרגע-

שיש לנו אותנו.

מזל טוב מאסטר אוצר שלי, נשיקות טריליון ושמונה ואהבה אינסופית.

מאסטר מאסטר מאסטר


כל הנשיקות הקטנות, שמבטיחות מקום חמים,
כל האצבעות הפנויות שחודרות למעורת סתרים
החיוך שלך שמביא שתיקות של המון מילים
והשקע הזה בצוואר, שמעביר לי צמרמורות איימים.

הסימנים הסגולים בישבן, כמו כתובת סתרים רותחת,
השפתיים המהפנטות שעושות לי, המון רטוב מתחת,
בגמירות ל-10 אני כמובן בתפקיד הגונחת,
ואם זה לא מספיק, אתה סופר עד שאני צורחת.

להעביר תחנה בפטמות כאילו זה לחצן פשוט,
לינוק את כולך בשפתיי, במלוא המיומנות.
להשאיר לי רכבת בגרביון, טוב נו בטעות,
לעצור אותי מסערה, לחדד את המהות.

לחבק אותי אלייך בלי לומר מילים ממש,
להתאהב שוב ושוב, כל פעם מחדש,
כל הדברים הקטנים שעושים אותך נירגש
בין רגעי העונש, לכל רגעי הצל"ש.

השיעורים הקטנים שאתה מעביר,
הטעם הטוב שאחרייך משאיר,
הבטחון שאתה נותן באופן ישיר,
ושאתה תמיד דואג את האש להעשיר.

שאתה לא מוותר, ואני לא מוותרת,
שאתה רק סופר, ואני מייד גומרת,
שאתה רק מביט, ואני מתייצבת,
שאתה רק אומר, ואני מתיישרת.

אבל בעיקר,
החיבוק של לפני ואחרי, המבט הברור והחד,
סימני אהבה מהלב, שמשאירים לך מקום מיוחד.

בלב שלי.

"עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן ..." זאת כותרת מצויינת לערב שחלף כאן אתמול.

אנשים וחיוכים שחסרים בשטח באופן קבוע התקבצו לערב אחד,
זה מכניס אנרגיות אחרות, זה מכוון לטוב, זה עושה נעים בכל סנטימטר בגוף,
אנשים נכונים הם כמו נס חנוכה קטן, מביאים איתם אור, אווירה טובה. סקס באוויר וחרמנות בריאה.

אני מצאתי לי אתמול איזה בלונדינית שווה, מאסטר לא נדלק, אני דווקא הייתי מרוצה ממנה, כוסית אש.
אני לא צריכה הרבה כדי להיות מאושרת, תנו לי את מאסטר, חברות טובות ובלונדיניות כוסיות שמבינות עניין ואני מרוצה.

יש חבורה של בנות שעושה לי נעים בלב, נעים בבטן וגם נעים בעין. באנו לכאן לעשות טוב, וזה מורגש.
וגם, יש לי נס חנוכה משלי. יש לי מאסטר אחד עיקבי, מאד עיקבי, עם עיניים של מכונת רנטגן,
הוא יודע בדיוק מה עושה לי את זה ומה לא עושה לי כלום. הוא גם יודע לתמרן באיזה זמנים
לקרוא לי להתייצב לידו. ככה הוא לא משאיר לי הרבה רגעים להתבלבל. וכוחותנו נצמדים עוד יותר.

כולם כבר מתודלקים, שמחה וששון בכל מקום, מאסטר לא מתעכב הרבה, הוא יודע בדיוק על איזה
ציצים להניח אותי בזמן שהוא מחסל את עכוזי הרך, אם חלילה וחס הרמתי את הראש מעט,
הוא עושה לי מבט אכזר שגורם לי לרצות לחזור לבטן אימי, רק מה, אין סיכוי כזה, אני כבר כאן.

לא שמתי תחתונים אתמול, לא היה צורך. וזה לא עניין של אף אחד. זה נעשה פומבי רק ברגע שבאמצע הסשן
המכנסון הקצר ירד למטה ו ... כן. ככה בדיוק. שקוף מדיי.

בדרך הביתה שוב לא הצלחנו להתאפק, אנחנו כבר הפסקנו להלחם בזה,
התאבון בריא, המוח משדר, הגוף רוצה ואין ממש מי שימנע את הפיצוץ האור קולי שזה יוצר.
עשר אצבעות לו יש ... כל דבר יודעות הן. אני חושבת שזה מספיק ברור.
עם הצרחות, הגניחות והספירות עד עשר הערנו גם את השועלים לפנות בוקר.

לא אכלתי סופגניות אתמול, אבל אל חשש, הוא לא השאיר אותי רעבה.
נר שלישי בפתח, 8 ימים לניסים ונפלאות שלנו.

בוקר טוב ושבוע של אורות, סופגניות וחיוכים }{

כל הדרך לתל אביב אני מגלגלת לעצמי תובנות בראש,
כל מה שקורה מסביב מסביר לי בעצם כמה אהבה מלמדת אותך לאהוב אדם אחר ללא תנאים
וכמה היא גורמת ומלמדת אותך לאהוב את עצמך על מי שאת, על מה שאת נותנת ומה שאת איתו.

פתאום קלטתי איך אהבה נגמרת בדיוק ברגעים שאת כבר לא אוהבת את עצמך כשאת איתו.
וכמה הרס יכול להביא כל התהליך הזה לקשר ולנפש שלך. אחר כך כבר הכל ברור וצלול יותר.
הנפש שלך מבינה שיש לך אהבה בכמויות לעצמך וגם לאחרים. ושוב דבר לא תלוי באף אחד.
לא, זה לא קשור למערכת שאני נמצאת בה כרגע, אין מה לדאוג. אצלנו סופרים ימים ל-4 שנים.
אבל חשוב לי שיהיה בסדר גם אצל כל מי שאני אוהבת. והפעם אני מכוונת דווקא לשם.

מסביבי מליון מכוניות שמנסות להתפתל ומחפשות קיצורי דרך כשהן נדחפות לפני. לי יש כלל ברור,
אני מסכימה רק לאחד להדחף. כל השאר יחכו בתור בדיוק כמוני או יחכו לפראייר הבא שיאפשר זאת.
יש רגעים שזה נחמד שנכנסים בי מקדימה, לפניי או מאחור, אבל ברגעים האלו על הכביש נשרף לי
הפיוז סופית מתרבות הנהיגה המקולקלת שיש כאן.

הגעתי ואני נכנסת בדלת, צוות יפניות מופיעות בחיוך ענק, כל אחת עם החיוך השובב שלה, יש להן את זה
לבנות האלו. לכתומה שבינהן יש יומולדת ואנחנו החלטנו לעמול במטבח במיוחד עבורה.
אנחנו מתמקמות במטבח, לאחת מאיתנו יש "חרדת מטבח" אבל היא עוברת את זה לגמרי בשלום,
הן אחראיות על חיתוך ירקות ואני אחראית על השאר. בסוף אמור לצאת פה סושי.
יצא סושי. נגמר סושי. נכנסה עוגת שוקולד לא מהעולם הזה. שפיות יפניות מעולות יש במטבח הקטן הזה פה.

אחר כך מתנהלת שיחה על תשוקה מינית, יש פה אחת שמתלוננת שהתשוקה המינית ברחה לה,
לנו קצת קשה להאמין לזה והחלטנו לשים לה על המצח "מד תשוקה מינית" ולבדוק את העניין,
חצי שעה של ידיים מלאות בשמן הביאו את המד לצעוק הצילו, אישה לאישה, אנחנו מטפלות בכל בעיה שנוצרת כאן.

עכשיו, כבר יום למחרת, הייתי צריכה המון תפילות של הצלחה ובריאות ומישהו למעלה שמע אותי,
כאן למטה החלטנו שאסור לרדוף אחר השלמות וצריך להיות מאושרים מהרגע הנתון שיש כאן.
הכל עבר בשלום, מי שהכי חשובה לי בעולם נשארת איתי לעוד 20 שנה של בריאות ואהבה.

אני עוד טיפלה חולה, סוג של פולניה מקולקלת, אבל זה יעבור עוד רגע.
לבנתיים,
אהבה מביאה בריאות, בריאות מרפא אהבה. וזה מה שחשוב באמת.

כל השבוע חימום על אש קטנה, חיוכים, קריצות ורמיזות מיניות,
אבל בשישי בצהריים הגיע SMS שהתחיל את החידה השבועית.
מה מכינים מ 6 עגבניות, כמה ביצים, כובע רחצה וסאבית כנועה אחת.

"לולקי, להערב: כובע רחצה+6 עגבניות רכות. רשימה מפורטת תגיע בהמשך."
כובע רחצה? מייד הסתבכתי. למצוא כובע רחצה נורמלי שימזער את הפאדיחה זאת משימה בעייתית.
כבר מזמן לא לקחתי מאיזה בית מלון את הקרטון הקטן שבתוכו שוכן כובע רחצה שקוף מקופל יפה. וחבל שכך.
לא, אני לא מעודדת לאמץ את הטואליטיקה שיש בבית מלון, אבל במקרה הזה זה דווקא יכל לעזור.
ניגשתי לסופר פארם ומצאתי כובעי רחצה כאלו מצויירים שיכפילו או ישלשו את הפאדיחה הבסיסית המתוכננת.
בסוף קניתי שני כובעים, אחד מקושקש יותר ואחד פחות. כשהגעתי הביתה חיפשתי בעקשנות עוד כובע אחד שקוף.
3 כובעי רחצה בפחות משעה, זה לא היה כזה בעייתי.

נכנסתי לחנות ירקות ומיששתי לכל העגבניות את הצורה, אחת אחת, הן יכולות להגיש תלונה על הטרדה מינית מרוב נגיעות.
כל העגבניות עשו פרצוף קשוח, ירוק אדום, אף אחת לא היתה רכה אליי וזה נהייה קצת בעייתי. מאסטר מודיע
רישמית ש... "חבל! העגבניות הקשות יכאיבו לך." איכשהוא הוא השאיר לי את הבחירה. ואיכשהוא התחלתי לחפש יותר במרץ.
חשבתי איך לפתור את הפלונטר הקטן הזה ורציתי להציע קלמטינה, הריח שלה לא יירד מאיתנו שעות אבל לפחות היא נורא רכה
אחרי קילוף, מאסטר אמר גם עגבניות וגם קלמטינות. ואני אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות",
אנחנו הפולנית מקוות לטוב. אז קיוויתי.

בערב הכנתי סושי . ככה שבין העגבניה לקלמנטינה יהיה שמח, מחייך וטעים בפה.
הגענו לשם, עיניים מכוסות, הוא בודק שאני לא רואה כלום ואני נשבעת שאני אפילו עוצמת עיניים,
כל פעם שהוא מעיף לי סטירה זה נראה כאילו אני מכינה את עצמי מראש, אבל זה לא בגלל
שראיתי משהו זה בגלל שאני כבר יודעת על איזה משפטים אני חוטפת. בשלב מסויים איבדתי את
יכולת תפיסת המקום, מרוב סיבובים עם עיניים כסויות לא ידעתי באיזה חדר הוא העמיד אותי,
ידיים לצדדים ובכל צד יש קיר, מקום קטן ממש, פישוק רחב.

את מוכנה? אמרתי שכן. אז עכשיו אפשר לסתום לי את הפה עם פלסטר ולגשת לעבודה.
השף העירום התחיל להעיף עליי עגבניות מכל כיוון, הוא מרסק אותם בידיים ועושה לי מקלחת
עגבניות מחרידה, אחר כך הוא שואל אותי מה חסר בשביל שקשוקה, לא ידעתי אם אני לענות או לא,
בכל זאת הפה שלי סגור. ולהביא על עצמי ביצים שיעופו עליי? לא בא בחשבון.
אז אני סותמת והוא שאל שוב, כל העגבניות מטפטפות לי על כל הגוף ואני כבר מתבלבלת לגמרי,
מה חסר לשקשוקה? חסרה חביתה מאסטר.
פתאום קלטתי שמרוב הלם השתחרר לי בורג, ביצים מאסטר, חסרות ביצים.! תקנתי את עצמי מייד.

טראח, ביצה ראשונה ושנייה התחילו לעוף, מתערבבות עם העגבניות של מקודם, כל האיכסה מתרכז לי
על הגוף, אני מקבלת חום לאט לאט, מאסטר רק מפצח עוד עגבניות וביצים, ובסוף-
שרק נשאר לשים אותי על האש ולחכות שזה יהיה מוכן, הוא הוריד לי את כיסוי העיניים,
הסתכלנו אחד על השנייה ופרצנו בצחוק, נשארנו כאן שנינו עם ימבא של בלאגן וליכלוך, מה עושים עם כל זה?

קודם כל נכנסנו להתקלח ביחד, הוא היה אחראי על טמפ' המים ואני הייתי אחראית לנקות את עצמי ואת המקום מהבלאגן הזה,
אח"כ נשכבנו במיטה, מנוחת הלוחם. הוא מנשנש סושי ואני מנשנשת קולה, צופים בכמה בלונדיניות
יפות על המסך, הוא מלטף אותי ותיק תק עברתי מנישנוש קולה לנישנוש זין, התחלנו עוד סיבוב, ואחריו עוד אחד.

לפנות בוקר התכרבלנו אחד בשניה וראינו סרט, סרט עם גבר הזוי, אני נרדמתי באמצע, מאסטר עקב יופי.
כל הדרך הביתה שמענו שירים ציוניים, מאסטר זמזם את המילים ואני רק שרקתי בסטייל, ככה כיפיתי על הביאוס
שהמילים של השירים היפים האלו נשכחו מזכרוני הדל.

זהו, הגענו הביתה, סאבית שקשוקה ומאסטר אחד שהוא גם שף עירום ציוני. מחוייכים ואוהבים לגמרי לגמרי.

שבת שלום ושבוע נפלא ומתוק }{

15.

מוצצת דווקא כן.

שישי בלילה, שעה שלמה צריך לנסוע כדי להגיע למקום שהוזמן. 60 דק' של מבוכה מעורבבת בצחוק מתרכזות
בנסיעה מטורפת אחת. כבר ברמזור האדום הראשון שמופיע, הוא ממהר להכניס את ידו לתוך המעיל שלי ומוודא שאני
לבושה לפי צו האופנה שלו. אני כן ולכן הוא מפנק אותי בפרס ומעמיד את פטמותיי דום לכבודו.
סאדו מאזו זה כאן, אי אפשר להתבלבל.

בכביש המהיר היינו שנינו רגועים לחלוטין, האוויר הקר בלילות רק מבקש גוף אל גוף והנה אנחנו בדרך לבצע.
הוא בוהה בכביש וזורק אליי מבטים, אחר כך מחייך ואומר: "לולקה, תני לי נביחה אחת",
לקח לי שניה ורבע לעכל את המשפט המעורב הזה. "לולקה" זה אומר שהוא אוהב, אבל לנבוח? זה כבר מתחיל להסתבך.
הסתכלתי עליו בחצי חיוך לראות אם הוא רציני, הוא לגמרי בעניין. אבל אני? מה איתי?

ניסיתי להוציא ציוץ ראשון שהזכיר הב ונקרעתי מצחוק. אני נשמעת כמו כלבה ביחום ולא כמו כלבה בריאה,
זה שקוף כמו מים שאני עושה לעצמי בושות.
הוא עוד ממתין. לא מחייך. לפחות לא כלפי חוץ. הוא יודע שאני מתחילה להכנס ללחץ ולוחץ עליי עוד קצת,
הוא מביט בי ומייד מביט בשעון, זה רמז ברור, לא מצחיק אותו לחכות.

חולפות 4 דק' והפתיל שלו מתקצר, "יודעת מה" הוא זורק לי, "אין בעיה, כעת תנבחי עד שאומר לך להפסיק". השתתקתי.
אם חשבתי שנביחה אחת היא גהנום אז יש שינוי קל בתוכניות. "שהשעה תהיה 23:51" הוא ממשיך, "תסתיים לך המשימה
ואכין לך עונש בדיוק בשבילך, בדיוק כמו שאת שונאת."

השעה עכשיו 23:50, הוא משאיר לי בדיוק דקה אחת ודוחק אותי לפינה, נורא רציתי להוציא קול, להיות ראויה
וטובה ובעיקר ממושמעת, אבל משהו בתוכי לא איפשר, הרגשתי שיש לי מלחמת עולם בין הרצון לבין היכולת.
23:51 הגיע מהר מאי פעם, מאסטר מיהר להסביר שאין לי עוד טעם לנסות, המשימה הסתיימה ותוחלף בעונש,
שמעתי את הגלגלים במוח שלו עובדים, גם ראיתי את החיוך שעיטר את השפתיים שלו, הבנתי מייד. אכלתי אותה.

הגענו, בית ענק ומריח ניקיון, אנחנו מטפסים מהר במדרגות כדי לבדוק את חדר השינה,
הכל חשוך, רק אח בוערת בפינה ומאירה מעט את הריהוט, המיטה ענקית, בדיוק בגובה הנכון, הוא מחייך אליי
חיוך זדוני ואני נצמדת אליו ומנשקת אותו כאילו מנסה להשכיח את העונש שקיבלתי באוטו רק לפני שניה,
הוא מוריד לי את החולצה ומורה על ידיים לצדדים, הוא צובט ואני מתפתלת בתוך הידיים שלו, אצבעותיו מטיילות
על השפתיים שלי ואני מלקקת אותן ברכות ובמסירות, אני רוצה להיות טובה, הוא יודע,
מתקרב אליי ולוחש "כן, תלקקי, כלבה טובה..."

הוא מצמיד אותי אליו ומלטף את ראשי, אצבעותיו מלטפות לי בעדינות את הפנים, את הלחיים, את השיער ...
עם אצבע אחת הוא הרים את פניי מהרצפה ומיקד את עיניו בעיניי, "כלבה שלא נובחת אה?, אל תדאגי, מאסטר יעזור לך לנבוח."
השפלתי מבט, הוא ממשיך את הסשן המנטאלי מהאוטו ומילים כמו "אל תדאגי" מדאיגות אותי עוד יותר.

הוא מוריד לי את הצעיף מהצוואר וקושר את הידיים לאחור, אני מנסה להזיז אותן ללא הצלחה, הוא עומד מולי ומחייך,
הנחתי לזה בסוף. ונעמדתי בשקט. הגוף העירום שלי מול גופו, זה תמיד מחדד מעמדות.
"תביטי אליי" הוא אומר בטון שקט, אני מרימה את הראש, מרימה את העיניים אליו וחוטפת סטירה.
הסטירה השניה כבר היתה חזקה יותר, לא ידעתי אם להרים שוב את הראש ולחטוף עוד אחת, אבל הרמתי.

הוא נישק אותי בלהט והעיף אותי למיטה. שעות ארוכות היינו אחד בתוך השניה, צוחקים, משתוללים,
הוא קורע לי את הצורה ואני לוקחת אותו לסיבוב של הנאה בגן עדן, התשוקה מעלה להבות אש בחדר,
טירוף של אנחות וגמירות לשבועיים הקרובים לפחות. גוף אל גוף מתהדקים וכל מבט עיניים יוצר גיצים
וחיוכים עד עמקי הנשמה.
וואלה, אהבה היא הדבר הכי יקר שיש לבנאדם, המקום הכי בטוח ומרווח, שיכול להכיל ולעבור הכל.

לפנות בוקר נרדמנו, כל פעם שאני נרדמת לצידו זה מלמד אותי כמה אני סומכת ורגועה שהוא כאן.
הוא נרדם גם, הלוואי שגם אני מספקת לו את הפינה החמה הנעימה והכייפית שהוא מספק לי.
בבוקר כבר התחלתי לחשוב שכלבה שלא נובחת זה אולי לא כזה נורא,
זה כמובן רק בתנאי שהיא נושכת את מי שצריך וקופצת בשמחה על מי שהיא אוהבת.
אז היא לא נובחת, לפחות היא יודעת לעשות מליון ותשע דברים אחרים.
אתמול עשינו רגעים של כייף. עשינו טוב, עשינו שמח ועשינו אהבה. מילאנו את הנפש באושר.

היום כבר שבת, עם הקפה של הבוקר אנחנו מתחילים לספור 30.
מה שחשוב באמת הוא שלא משנה כמה זמן ביחד, אף אחד פה לא באמת שבע.
שיהיה לנו שבוע ז-הב הב!

קמתי הבוקר והתארגנתי לצאת לשם, למקום ההוא הענק, שמלא בחדרים קטנים, בכל חדר יש שניים לפחות,

הבניין נראה משופץ, אבל מדיי פעם במעברים אפשר לפגוש מרצפות מהסוג הישן, הקטנות האלו שכאילו אף פעם לא

נראות מלוכלכות ולא משנה כמה אנשים כבר דרכו עליהם היום. הבוקר וגם בצהריים וגם בערב, שהיתי בבית החולים.

לא ממש משנה מה קרה ואת מי ביקרתי, אבל כן משנה מה שעברתי ברגעים האלו, השיעורים הקטנים שהחיים

מתעקשים ללמד ואני עדיין מתעקשת להתעלם. שיחות הטלפון מיהרו להגיע דווקא ממי שלא לגמרי ציפיתי,

כאלו שאני לא נותנת להם מעצמי כמעט כלום והם נמצאים שם הכי הרבה, משהו מעוות פה בהגיון אבל מתרחש במציאות,

והרגישות הזאת שמופנת אליי מצליחה לרגש אותי בכל פעם מחדש, משהו בתמונה שמצטיירת נותן את החותמת המדוייקת

לרגעים חשובים בחיי. ואני, כאחת שלא נוהגת לקחת ונורא מתעקשת לתת את כל הנשמה, זה פתאום עושה לי משהו בלב.

לא הספקתי להגיד היום, אבל אני רוצה להגיד תודה גדולה והערכה אין סופית. תודה שיש לי אתכם.

הגשם והסערה מתקרבים, אני נוהגת הביתה ופתאום הברקים והרעמים לא משאירים עליי רושם, אני כבר לא מפחדת,

נכנסת הביתה ומייד פושטת מעליי את הבגדים ונכנסת למקלחת חמה, אני חופפת את השיער ומשפשפת מעצמי את היום הזה

מתעטפת במגבת, מדליקה נרות בחדר, מתכרבלת בשמיכה המנומרת, קוראת עוד פרק או שניים בספר

שמצליח לנתק אותי ממחשבות, ומקווה להרדם. ימים חדשים יגיעו. חסר להם שלא!

אני לא מאמינה לספרים בהם כתוב שאני צריכה להיות אפס כדי להיות שלו.

ולא צריכה להיות צללית, כדי שהוא יאהב אותי. אני לא צריכה לשתוק

כדי שהוא יעריך את קיומי, ולא צריכה לצעוק כדי שהוא יכיל את נפשי.

הוא תמיד מתעקש שהוא לא הבעלים של מיס אפס, ולא שואף להיות.

הוא בנוי וחזק ויש לו את היכולת המדהימה להכיל אותך,

הוא נדיר ביופי הפנימי שלו, בחיצוניות הכובשת והעיניים המבריקות.

הוא אף פעם לא משאיר אותי בסימני שאלה, תפקידי הפשוט הוא להיות.

הוא מעריך אותך דווקא כי את עם לב מח ומחשבות,

יודעת לתמרן בין לתת ובין לחשוב, לציית או לאהוב.

דווקא בגלל שאת יוצאת מן הכלל מאתגרת את המוח, שוברת חוקים.

דווקא בגלל שאת מלאה בפירות, בתוך שביליי אהבה מתוקים.

מלטפת בחום גופך, מחבקת במלוא התשוקה

מנשקת עם שפתייך ועם נשמתך הרכה.

הוא חכם ונבון ולא אוהב משחקים

הוא נמצא בלי מסכות מתוך מעמקים.

הוא יודע לקרוא את נפשך והוא יודע לקחת,

הוא מעריך אותך גם אם לא תלקקי לו את התחת.

את יפה בעיניו כי זאת את בכל גוון וצבע, את נותנת גאווה, כמו הפרי לטבע.

הנפש, הלב והאהבה שקורנת מעינייך. הוא לא נשאר אדיש לאהבתך,

ולא עיוור לתשוקותייך.

הוא חורט בליבך את שמו דרך אהבתו ודרך התמסורך.

הוא מכיר את המסלול הקצר אל תוך חדרי ליבך.

האושר נכנס בדלת ברגעים שאת יכולה להיות נכס אהבתו על מי שאת.

הוא לא מקטין את קיומך וגאה בך, מאפשר לך להרגיש קיימת,

ואת בקיומך מאפשרת להרגיש ולחוש את היופי שבנתינה.

הוא יאהב אותך כי הוא לא יוכל להתעלם

מהאהבה והכמיהה שקורנות לך מהעיניים.

חיי ודרכי בשביליי האהבה.

האהבה שבי אלייך היא פתיחת הלב אל הטוב והטהור של העולם,

אהבה היא ביטול המילים אל מול התחושות, ניקיון הנפש שמוביל לאמת אחת,

אמת רכה, חדה וחד משמעית. אהבה היא האוצר הכי גדול שזוכה לו האדם,

אהבה היא האוצר שזכינו לו אנו, אתה ואני בחיבור שהקמנו יחד.

את הבחירה שלנו לחיות בשניים עם רגשות מנצנצים, חמים, זורחים ופורחים עשינו שנינו,

רגעים בהם לומדים שהרגש הוא מתנת האל ואהבה היא מתנה לצעוד איתה,

אל להרים ידיים, אל לוותר ואל להגיע מסקנות טרם עת. יש מהמורות בדרך שאין אנו

בוחרים אך הן בהחלט נמצאות ומשנות סדרי עולם וחיים. לנו יש אחד את השניה לעבור את הכל

יחד. להתהדק לגוף ונפש אחת, להתמזג במחשבות, בכח ובמלחמות. יש לנו את הנשק

שאין בצבאות הכי גדולים, יש לנו את נשק האהבה. אם לרגע אחד או שניים לא הספקתי לומר

לך כמה אני אוהבת, כמה שייכת, כמה סומכת עלייך, על בחירותייך, ועל דרכך,

כמה מעריכה ואוהבת אותך, על מי שאתה, על מה שאתה לי, לנשמתי, לליבי וריגשותיי.

על הייחודיות שלך לבוא ולקחת אותי עמוק לתוך ליבך,

אז הנה, ערב יום שני בשבוע, ואלו מילותיי אלייך מאסטר אהובי, אוהבת אותך ואתה יקר לליבי

מפז, מלחמתי היחידה הינה להוביל אותנו לרגעי שלווה ונחת בהם גם הצבא הכי גדול

מתרכך. אישיותך הקורנת, חיבוקך החם והעוטף אותי, אהבתי האין סופית אלייך,

כולם כאן, נעמדים כאן לקול קריאתך. חיילים בצבא האהבה.

נשיקותייך הרכות, האוהבות ומבטך החודר, הנמצא והאוהב. קורנים אל מול עיניי כעת,

עת לי, לומר לך. שאהבתי אלייך חיה וקיימת ללא גבולות, ללא חוקים וללא תנאים.

בין השתיקות הכי גדולות למילים הכי צורמות, בין אורחים שבאים לרגע וחברים של חול וחג,

יש לך אותי, שנמצאת כאן לעד, כחלק מנישמתך. חלק מנישמותייך וקיומך.

אני שלך באהבה, הערכה ושייכות הכי גדולים שאדם יכול לתת מנפשו.

נפש שיצרתי איתך. לקראתך, לאהבתך ותאוותייך. שלך בחיבוק הכי חם שיש לי להעניק, אני.

תודה לאוצרות המיוחדים בחיים שלי.

תודה על הזכות להיות בתוך הלב שלכם. תודה שהצלחתם להכנס ללב שלי.

תודה על דאגה ומבט עיניים ששואל אם הכל בסדר, שאני מסתדרת, שטוב לי,

תודה על החיבוקים הכי חמים, ואהבה אמיתית ונאמנה.

תודה על הכל. מעריכה ואוהבת.