Fuck me

לאחרונה יש בי כל כך הרבה כעס על העולם, על האנשים שסביבי, שנתנו לדברים לקרות, עמדו מנגד ולא התערבו. 

שגזרו בכך את המשך חיי, מנגנוני הגנותיי, שריטותיי, וגורלי. כל כך הרבה זעם שאני רוצה לשחרר סביבי, על כולם, שיכאב להם כמו שכואב לי, שיצרחו, שיתחננו שאפסיק, ואני רק אביט עליהם במבט אדיש, בדיוק איך שהם הסתכלו עליי, כשהכאיבו לי.

אף פעם לא הייתי אלימה, תמיד הדחקתי את הרגש הזה בתוכי כי ידעתי שאם אתן לו חופש הוא יכלה אותי ואת כולם סביבי, כי אילו רק יכולתי להעביר אותם את מסכת הייסורים שאני עברתי..

אבל תמיד עצרתי. כי אכפת לי. כי לא מגיע להם. וכי אני סובלת מספיק. מספיק גם בשבילם. 

ואולי באלי לשחרר חלק מהזעם הזה על מישהו אחר? 

תכאיב חזק יותר, אני צריכה להרגיש אהובה. 

עכשיו עדין יותר, אני צריכה להרגיש ילדה.

תזיין מהר יותר, אני צריכה להרגיש כמו בובה.

תדבר אליי יותר, אני צריכה להרגיש מושפלת.

תתעלם ממני יותר, אני צריכה להרגיש רק חור.

תחתוך אותי, יש יותר מידי ממני, תוריד קצת. 

תחבר אותי מחדש, את החתיכות שתמצא, כמו פאזל ישן. 

תעטוף אותי חזק, אני צריכה להרגיש קטנה.

תטיח אותי בכל הכוח, אני צריכה להרגיש חסרת משקל.

תאחוז בי בעוצמה, אני צריכה להרגיש שהעור נקרע ממני. 

ב ב ק ש ה ?

אני שוכבת קשורה, כרית על הפנים שלי, אחרי שהצלפת, השפלת וזיינת אותי. 

עד לפני שניה הייתי חתלתולה ששתתה שמפניה מקערה, שגרגרה ויללה כדי לקבל את האצבעות והזין שלך בכוס שלה. חתלתולה שביקשה שתצלם אותה כדי שזונה אחרת תראה מה היא עושה עכשיו ואיך משתמשים בה, ואתה כמובן לא מסרב, רק הופך את התמונה לאומנותית יותר כשהיד שלך מפליקה לי ללא אזהרה ומשאירה כף יד אדומה על הישבן שלי. לצורך צילום בלבד כמובן. 

"חסר רק לך כוס על הפנים" הוא ממלמל פתאום. 

הדלת נפתחת, שומעת קול חלש שהוא מייד מהסה, צעדים שעולים, מתקרבים, רעש של ספאנקים, נשיקות, וגניחות. בקבוק?

ציפורניים מטיילות עליי, תחושה קצת מוכרת.

אבל זאת לא את, זאת לא יכולה להיות את נכון? אני מטיחה את הראש בכרית וגורמת לה לזוז.

זאת את. אי אפשר לטעות בכך. 

את עדיין חייבת לי תשובה לאיך.

אבל זה לא משנה איך, כי היה לי מדהים אתמול. בזכותכם.

אבינו מלכנו, ויהי בנסוע הארון, יג מידות, וקריאת התורה, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה על זין בתוכי, על כוס מעליי, עליך שורט אותי וגורם לי לדמם על הסדינים הלבנים, אני מתחננת שתפסיק אבל איכשהו זה רק מעמיד לך את הזין. עלייך, אוחזת בידי, שומרת עליי ולוחשת "רק עוד קצת וזה נגמר", על החגורה שמשאירה לי סימנים כחולים על הירכיים, אני מסתובבת איתם בגאווה, כאילו גופי היה הקנבס שעליו אתה מצייר, חורט, מסמן. וכל סימן שנוסף, כל צלקת, מזכירים לי את המעגל שאני כלואה בו. 

אפילו את מסמנת אותי, בנשיכות, לאורך כל הגב, עד לצוואר. אני אוהבת שאתם מצלקים את הגוף שלי, משאירים סימנים שיידהו אך ישאירו את חותמם. 

מתי תהיה הפעם הבאה? לוקחת הפסקה אחרי תקיעות השופר, ממש עוד כמה דקות אחזור לחזרת הש"ץ של מוסף ואשלים 70 תקיעות נוספות.

ובנתיים רק מפנטזת, על הפעם הבאה.. 

בפעם הבאה הבטחת שיהיה לי כואב יותר, שהוא לא ירחם עליי, ואני רק תוהה לעצמי עד לאן ימתח הגבול. האם בפעם הבאה תשתמש בסכין? אשכב כמו ילדה טובה ותחרב לי את הגב? סתם זורקת רעיונות שאולי תקרא. 

תמיד שואלים אותי מה פנטזיה ומה אמיתי. אחת ולתמיד, מה שכתוב בלשון עבר או הווה קרה. ומה שבעתיד, אולי יקרה. 

לאחרונה, פיזית ומנטאלית, ואני מוצאת את עצמי מנסה להגיע אליו ללא הפסקה. מפנטזת על הרגע שהוא ייגע בי שוב, להתיישב לידו ומייד להרגיש את היד שלו על הכוס שלי, הוא אומר לי בדיוק את המילים שאני צריכה לשמוע, גורם לי להרגיש קטנה, מוגנת ושייכת. 

גם כשהוא מזיין אותי בכוח ובאגרסיביות ושוכח לרגע שאני קטנטונת, הוא רק מנגב מעיני את הדמעות וממשיך, אפילו יותר בכוח.

הוא הופך אותי לגורת המין שלו, לחתלתולה עם זנב פלאג שמוצצת כמו ילדה טובה, שמגרגרת ומתחננת שירשה לה לגמור, שמתפלשת במיצי הכוס שלה מרוב עונג, תודה דאדי על מה שאתה נותן לי, קשה לי לחכות. 

כשהלשון שלי עוברת על הזין שלו יחד עם עוד 2 אחרות אני מתנחמת ברגעים שהלשונות שלנו מתנגשות, כשהלשון שלי נכנסת לפה שלך, שניה אחרי שהיא טיילה על הזין שלו ביחד עם הלשון שלך. 

כשהלשון שלי על הביצים שלו כשאת רוכבת על הזין שלו, אני לא עומדת בפיתוי ומלקקת גם את הכוס הדוהר שלך, ליקוק לביצים, ו2 ליקוקים לכוס שלך.

ולבסוף מגיע הרגע שלושה ישבנים מורמים, שלושה ראשים מושפלים וזיון לפי התור. יוצא, נכנס. יוצא. נכנס. אבל אצלי הוא עוצר, דוחף אותי מתחתייך, ושוב אני במקום הטבעי שלי- מלקקת את הכוס שלך.

אוהבת להיות שק החבטות שלך. תמיד האמנתי שככל שלי יהיה כואב יותר לשאר יהיה פחות כואב. וכשאתה משתמש בגוף שלי כשק האגרוף שלך, זה הכי מחרמן שבעולם, וככל שכואב לי יותר אני מתנחמת בעובדה שאני זאת שסופגת את המכה במקום מישהי אחרת. 

כשאני מלקקת את הכוס לזונה שאתה מזיין, וזונה נוספת יורדת לי הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא מתי תהיה הסטירה הבאה. מתי תיזכר שאני פה בשביל שתכאיב לי, גם כשאני מתנגדת, גם כשאני מזיזה לך את הידיים וגם כשאני בוכה. 

וכשהעור צורב לי, והשריטות שורפות מהאוויר הקר והדם מכתים את הסדין הלבן אני סוף סוף שוקעת בעולם שלי.

כוס כוס כוס וזין, ואני מוותרת על הזכות, כי יש תור ארוך לפניי, אבל אתה בכל זאת הופך ואונס אותי כדי להשפיל אותי.

מול התחושה שאתה לא שם כשאני מושיטה יד. הלב דופק כשאתה לא עונה לשיחת טלפון. לא לראשונה וגם לא לחמישית.

וכן אני תלותית. ילדה קטנה ותלותית. שצריכה שרק תגיד לה שהכל בסדר ותזיין אותה כמה שיותר מהר, כי ככל שאתה מתרחק התסכול שלי גדל, ואיתו הבררנות, פתאום לא מתאים לי לשכב עם כל אחד. לא באלי. למה אתה לא פה?

הבטחת שלא תעזוב. 

לפעמים אני רוצה לשכוח, לפעמים אני רוצה להיזכר, מנסה להיאחז בעוגן, במשהו יציב, אבל הוא כל הזמן מתנדנד או שוקע, אז אני קופצת מעוגן לעוגן, בלי למצוא עוגן בתוכי, והסערה משתוללת, בטירוף, הורסת כל דבר שנקרה בדרכה, מטביעה את כולם, שולחת אותם למעמקים, לחשיכה, ואז אני לא זוכרת שום דבר. 

גם אם אמלמל ללא הפסקה "לא דאדי לא", גם כשאייבב, ואצעק עד שתסתום לי את הפה עם כף יד גדולה.

תמשיך לזיין אותי ללא הפסקה, גם כשכואב לי, במיוחד כשכואב לי, והעיניים שלי מתחננות אליך שתעצור. אל תפסיק. 

כי אני בסך הכל חור, בובת המין שלך, הילדה הקטנה שאתה יודע מה הכי טוב בשבילה. 

אני סומכת עליך, שתמשיך, שתכאיב, שהאחיזה שלך רק תתחזק, שתלחש לי באוזן "תשתקי" בטון חמור. ואני איילל עוד קצת, כדי להבהיר שאני ממש לא מרוצה, ואז אשתוק. ואתן לך להמשיך, בדיוק כמו שרצית. 

אז רק היום הכתה בי ההבנה שהגבולות של אחרים צרים פי כמה וכמה משלי. 

שאקטים שלא מפריעים לי, מטרידים אחרים. 

שאם לי אין בעיה לשמוע זוג מזדיין בחדר הסמוך, לאחרים כן יש.

19 שנה, ולא חשבתי שאני מיוחדת בגבולות שלי. קשה להטריד אותי מינית, להגעיל אותי, לגרום לי לחוש אי נוחות עם מין. כי זאת הסביבה הטבעית שלי.

ופתאום הזדעזעתי לגלות שהשארתי אנשים אחרים פגועים ומוטרדים.

אז כן אני מכה על חטא. והתנצלתי בפני השותפות שלי, על דברים שחשבתי שהם לגיטימיים. ומסתבר שהם לא. לא בשבילן.

אני רואה מיניות באופן מאד ספציפי, מבחינתי היא תמיד נחלת הכלל. וזאת כנראה תפיסה לא בריאה.

שונאת לטעות, שונאת לפגוע, מניחה שתחושת האכזבה מעצמי תעבור דיי מהר. 

אז לפעמים אני כלבה. אופס.